הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרחעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > דמוקרטיה וחינוך
OMEDIA


תקציר
מאמר הדן בשאלה האם יש עדיין מקום לאפליה מתקנת עבור השחורים במערכת החינוך, כדי לאפשר להם קו התחלה שווה בחברה האמריקנית.



האם האפליה המתקנת עדיין קיימת בארה''ב
מחבר: אהוד אמיר


השופטים החדשים בבית המשפט העליון בארה"ב נדרשים להחליט בסוגיה שדומה כי הוכרעה לפני חצי יובל: האם יש עדיין מקום לאפליה מתקנת עבור השחורים במערכת החינוך, כדי לאפשר להם קו התחלה שווה בחברה האמריקנית?

ביובל השנים האחרון השתנתה החברה האמריקנית, מחברה לבנה וסגורה, בה התקיימה "תקרת זכוכית" לכל בן מיעוטים, לחברה שמחויבת, לפחות על הנייר, לאפשר לכל בן מיעוטים להגיע גבוה ככל שיוכל, במסגרת כישוריו, מבלי ששאלת גזעו תהווה מגבלה. במקביל התפתחה התפיסה הגורסת כי יש לפצות בני מיעוטים שהיו חלק מהחברה האמריקנית מאות שנים אך לא זכו לשוויון בפני החוק ולשוויון הזדמנויות. (לא מדובר במהגרים חדשים; עד היום סבורה החברה האמריקנית הוותיקה כי לאלו לא מגיעות זכויות) שחורים, אינדיאנים או מזרח אסיאתים שהינם ותיקים בארצות הברית, זכאים לאפליה מתקנת במוסדות החינוך ובקבלה למקומות עבודה פדראליים.

לאחרונה פנו הורים לילדים לבנים שנדחתה בקשתם להתקבל לבתי ספר תיכוניים בוושינגטון ובקנטאקי בעתירה נגד האפליה המתקנת. ההורים טענו שבניהם נותרו מחוץ לבתי הספר למרות שציוניהם עלו על אלה של השחורים שהתקבלו. על פי הטענה, עיקרון האפליה המתקנת סותר את עיקרון השוויון, מכיוון שבשמו מתקבלים למוסדות חינוך שחורים שציוניהם נמוכים מאלו של לבנים. טענתם התקבלה בבית משפט פדראלי, ועומדת בפני ערעור בבית המשפט העליון. האם נסתם הגולל על עקרון האפליה המתקנת, לאחר יובל שנים?

הבסיס החוקתי למהפך החברתי

בשנת 1953 מינה הנשיא הרפובליקני אייזנהאואר את ארל וורן, מושל קליפורניה, כנשיא בית המשפט העליון. וורן היה מינוי רפובליקני בעידן של ראשית המלחמה הקרה, בימי "צייד המכשפות" של הסנטור מק'ארתי נגד קומוניסטים שפשו, לכאורה, בכל מקום ומשפטם של בני הזוג רוזנברג, שנחשדו בריגול גרעיני למען ברית המועצות. איזנהאואר בטח בכך שוורן יקפיד על שמירת סדר יום רפובליקני. בניגוד מוחלט לציפיותיו, הפך וורן את עורו, והוביל את אחד המהפכים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של ההגדרה העצמית האמריקנית. הוא עמד בראש הרכב השופטים שהפך על פיה את החלטת בית המשפט העליון משנת 1896, "פלסי נגד פרגוסון", וקבע, בפסיקת "בראון נגד ועדת החינוך", כי חינוך נפרד לשחורים וללבנים אינו יכול, ממהותו, להיות חינוך שווה.

פסיקה זו, משנת 1954, קבעה כי "חינוך נפרד אינו שווה", וכי שחור שחונך בבית ספר נפרד הינו מופלה מעצם קיומה של ההפרדה. כ-150 שנה לפני כן אמר נשיא אמריקני בזלזול על החלטת בית המשפט העליון שלא מצאה חן בעיניו: "בית המשפט העליון החליט? שבית המשפט העליון יבצע". לא מקרה הוא שממשלו הרפובליקני של אייזנהאואר לא אץ ליישם פסיקה זו. רק בימי ממשלו הדמוקרטי של קנדי הוחל ביישום האינטגרציה במוסדות החינוך של מדינות הדרום. מדינות אלו התנגדו בכוח, והממשל נאלץ להפעיל כוח צבאי פדראלי על מנת לאכוף את האינטגרציה. חיילים אמריקנים עמדו בפתחיהן של אוניברסיטאות בדרום, מגנים על סטודנטים שחורים מול המון לבן זועם.

ניסיונו של ממשל הנשיא קנדי לסיים את האפליה במוסדות החינוך נשאר מינורי ובלתי עקבי עד ימי ממשל ג'ונסון. דווקא נשיא טקסני קשוח זה הוא שיזם את תכנית "החברה הגדולה" (Great Society), במסגרתה נחקקו חוקים פדראלים שהלמו את פסיקת בית המשפט, והוקצו משאבים ליישומה. עד 1969, למשל, לא יכול היה שחור ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'יה, ורק שורה של פסיקות פדראליות ושחיקת כוחה של המדינה מול הממשל הפדראלי אפשרו כניסתם של שחורים לאוניברסיטאות שעד אז היו לבנות כולן.

בשנת 1978, דור לאחר הפסיקה שהולידה את מדיניות האפליה המתקנת, התקבלה פסיקת בית המשפט העליון "קליפורניה נגד באקה", שעיגנה את עיקרון האפליה המתקנת ביתר תוקף. הפסיקה עסקה בדרישתו של באקה, סטודנט לבן (ויהודי, אגב), להתקבל לאוניברסיטה בקליפורניה, לאחר שנדחה למרות שציוניו עלו על אלה של מועמדים שחורים שהתקבלו. עתירתו של באקה נדחתה. נקבע כי מדיניות האפליה המתקנת הינה חוקתית, למרות שהיא סותרת לכאורה את עיקרון השוויון בפני החוק. בפסיקה נקבע כי אפשר לדחות את עקרון השוויון מפני רצונה של אוניברסיטה להבטיח גיוון אתני שיתרום להטרוגניות החברתית והגזעית.

אפליה מתקנת גם ללבנים

בימינו אלו עומד מול עיני השופטים שיקול נוסף: לא רק מידת האפליה המתקנת לטובת אלו שאינם לבנים, אלא גם מידת העידוד הנדרשת לקבוצות מדוכאות אחרות בחברה האמריקנית. כך קבע בית המשפט, כי מדידת הזכאות של האדם ללימודים גבוהים על פי גזעו בלבד, הינה חד ממדית, ומעוותת את מערכת הצרכים האמיתית, המורכבת בהרבה, הקיימת בחברה האמריקנית. אופן היישום החד ממדי של האפליה המתקנת קובע כי שחור עשיר יקבל נקודות במדד הזכאות ללימודים גבוהים, ואילו לבן עני לא יקבל אותן, רק מכיוון שמדד האפליה המתקנת קובע כי כל מי שאינו לבן יקבל נקודות אלו. בפסיקה החדשה נקבע כי אפליה מתקנת לא צריכה להתחשב רק במוצאו של המועמד ללימודים, אלא גם ברקע הכלכלי שלו. כך יוצאים נשכרים גם לבנים עניים.

בית המשפט קבע שתמה עת האפליה המתקנת על רקע גזעי בלבד; גם מצב כלכלי מהווה פרמטר ראוי לקביעת זכאותו של המועמד. אין המשתמע מפסיקת בית המשפט שהבעיה הגזעית בארצות הברית הגיעה לפתרון, אלא שבעיות של פערים כלכליים ומעמדות חברתיים תובעות תשומת לב דומה, וראויות להתייחסות שווה. מתיקון האפליה הגזעית פונה אמריקה לתיקון שכולל, בנוסף לכך, גם התחשבות בדיכוי כלכלי.

שיטות חדשות לתיקון האפליה מאפשרות למועמדים להיבחן בשפת אמם או בשפה שנייה. כאן מתבטא חוסר השוויון המובנה במעמדם של השחורים. היותם אמריקנים אותנטיים יותר מכל אמריקנים-ממוקפים אחרים (היספאני-אמריקני, אסיאתי-אמריקני וכו') עומדת להם לרועץ: אין להם תרבות-אם חיצונית לאמריקה שאותה הם יכולים לציין כנקודת ייחוס ובשפתה הם יכולים להיבחן, כפי שיכולים הלטינו-אמריקנים, האסיאתים-אמריקנים, ובעצם - כל דובר שפת אם זרה. פתרון חלקי לבעיה זו הציעה קליפורניה, בקביעתה כי כל תלמיד תיכון שסיים בין ארבעת האחוזים העליונים בתיכון שלו, יוכל להתקבל לאוניברסיטה. כך יוכלו שחורים שלמדו בשכונות עוני, להצטיין רק במסגרתם המקומית, אך לזכות בהזדמנות להוכיח שלאוניברסיטה הגיעו בזכות ולא בחסד.

באמריקה הלבנה - גם הליברלית – עדיין קיימת התמרמרות עזה על האפליה המתקנת, שגורמת לכך ששחורים רבים, שציוניהם נמוכים מאלו של הלבנים, זוכים במלגות ולומדים במוסדות יוקרתיים, על חשבון לבנים, שציוניהם גבוהים יותר ונתוני הפתיחה שלהם מבטיחים יותר. "למה שהכבאי, הרופא או השוטר שבידיהם אני צריך להפקיד את חיי, לא ייבחרו על פי כישוריהם אלא בגלל שהם שחורים?" שואל לבן ממורמר בסרט החברתי הנוקב "אמריקה X".

הדילמה חיה ובועטת

מאז פסיקת "בראון" עומד כל שופט פדראלי בפני הצורך להעריך עד כמה יושם עיקרון השוויון במערכת החינוך מאז, והאם יישומו התקדם עד כדי כך שניתן לומר שהשחורים רוכשים כיום את השכלתם מעמדה שווה לזו של הלבנים. לא רק נתונים אובייקטיביים עומדים לבחינה, כגון מידת השילוב של סטודנטים שחורים באוניברסיטאות, אלא גם השקפת עולמו של השופט, ליברלית או שמרנית, וראייתו ההיסטורית לגבי דיכוי השחורים ולגבי הדרך שעשתה האפליה המתקנת לריפויו של דיכוי זה. דיכוי השחורים באמריקה הצפונית נמשך מזה כ-400 שנה, מתוכן כ-250 שנות עבדות. עד כמה משפיע דיכוי זה כיום על השחורים? האם השפעותיו של דיכוי זה היו כה חמורות, עד כי גם היום נדרש המשך האפליה המתקנת? או, ביתר פירוט, האם סיכוייו של שחור בעל נתונים גבוהים לקבל בבית הספר ציונים שיאפשרו לו ללמוד באוניברסיטה, לא נפגעו מכך שאביו ומוריו עדיין חונכו בעידן האפליה של הדור הקודם?

שופט בית המשפט העליון כיום נדרש להביט מעבר לנתונים היבשים, ולהידרש לנקודת מבט היסטורית. עליו להכריע הכרעה נפשית-מצפונית, ולא רק הכרעה עובדתית: הסטודנטים השחורים של ימינו קיבלו בתורם מחנכים, אבות ומורים שחונכו באופן בלתי שוויוני, במסגרות מפלות. עובדה זו מהווה אף היא פגיעה בעיקרון השוויון, פגיעה בגינה הוחלט על האפליה המתקנת. האם השחורים כיום התגברו על דיכוי הדור הקודם? האם תיקנה האפליה את תחושות ההשפלה והדיכוי שחוו הסטודנטים השחורים הראשונים שהעזו להיכנס לאוניברסיטאות בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, בחסות החיילים הפדראליים ותחת איומי רצח שהשמיעו לבנים? כדברי הנשיא ג'ונסון בשנת 1965: "אינך יכול לקחת אדם שבמשך שנים רבות היה כבול בשלשלאות ולשחרר אותו, להביאו לנקודת הזינוק במרוץ, לומר לו 'אתה חופשי להתחרות עם כל האחרים', ועדיין להאמין בצדק שאתה הוגן לגמרי."

כאן שום סעיף יבש בחוק לא יעזור להחליט. כאן נודעת חשיבות בלעדית לרקע האישי של השופט ולנטייתו, שמרנית או ליברלית. שני השופטים החדשים בבית המשפט העליון, ג'ון רוברטס וסמואל אליטו, הם מינויים שמרנים של הנשיא בוש. במקביל פרשה השופטת סנדרה דיי אוקונור, וכך משלימים מינויים אלו הפיכה של בית המשפט העליון ממעוז דמוקרטי וליברלי למעוז שמרני. דמות חדשה זו של בית המשפט העליון אינה מבשרת טובות להמשך יישומו של עקרון האפליה המתקנת באוניברסיטאות בארצות הברית.

בנוסף לכך, אמריקה הלבנה ממשיכה לשמר את ההפרדה בין הגזעים, בדרך שגוברת על האפליה המתקנת. באמריקה של היום נוצרות שתי מערכות חינוך, שבאופן מעשי הינן נפרדות. הלבנים עוברים לפרברים ומעניקים לילדיהם חינוך איכותי, בעוד השחורים (וההיספנים, הפורטוריקנים, ובעצם כל מי שאינו לבן) נשארים להיאבק בבתי הספר הציבוריים בערים. בתי ספר אלו הינם בעלי תקציבים פחותים ובעלי סגלי הוראה שבהכשרתם הושקעו תקציבים פחותים. כך, בלי עזרתו של בית המשפט העליון, משמרת אמריקה הלבנה את עצמה כאליטה סגורה, נפרדת, שהכניסה אליה סגורה. "תקרת הזכוכית" העומדת בפני בני המיעוטים באמריקה אינה רשמית, אך אין פירוש הדבר שאמריקה הלבנה לא מצאה דרך להמשיך ולשמר אותה בדרכים בלתי-פורמליות - ורבות עוצמה לא פחות.

ביבליוגרפיה:
כותר: האם האפליה המתקנת עדיין קיימת בארה''ב
מחבר: אמיר, אהוד
שם  האתר: OMEDIA : לקרוא. להבין. להשפיע
בעלי זכויות : OMEDIA
הוצאה לאור: OMEDIA
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית