|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ מהמלחמה הקרה ועד התפרקות ברית המועצות | ||||||||||||||||||||||||||||||
|
ד' בתשרי תשט"ז דומה: כל כמה שאחיה, לא אשכח המראות הללו: לא אשכח את בית הכנסת המלא מפה לפה, פרוזדוריו, מבואותיו ויצועיו, לא אשכח את הרחוב השחור מאדם שבו מצטופפים יהודים אשר עומדים כך, סתם, רק בכדי להיות עם אחיהם ולחוש מרחוק את אוירת בית הכנסת. לא אשכח את הבכי והתחנונים שעלו ובקעו מבעד לכתלים עם קול השופר הקורע גזרת שמים, ועל הכל, לא אשכח קטעי הדברים הלחישות ומבטי העיניים אשר נשאו אלינו ואשר דברו, ביקשו, התחננו, וחייבו למעשים, לפעולות. קטעי דברים, מלים בסתר... מימי לא ידעתי שישנו מין לחש כזה – אי אפשר לקרוא לו לחישה, משהו מיוחד, מילה שהיא לא בסלע, אלא משקלה הר כבד המכיל בקרבו עולמות. אותה אשה שבאה לתאנו ובכתה הרבה בכי. בכתה בקול ומבלי אפשרות להתגבר על דמעותיה. משאמרתי לה: "בכי ואולי יוקל לך" השיבה: "הרי אין מנחם ליגוני. לבדי נותרתי. בעלי נפל במלחמה. אחותי נפטרה בשנה שעברה. אני מפחדת לדבר אתך. יבאו ויקחו גם אותי. אבל את חייבת לדעת: מכים אותנו, הורגים אותנו בדירות, "מען שלאגט אונז מען הארגעט אונז אין די וואנונגען". לחשה שם אחיה בירושלים, לחשה שמו ומיד התחרטה: "אולי לא הייתי צריכה לומר זה ודאי מסוכן". ישבנו והסתכלנו אחת בעיני השניה. שיחה ללא מילים, שיחה שכמוה לא ניהלתי מימי. לאחר כמה רגעים שמעתי לחישתה: "את הבינות אותי. ידעתי". יצאה מן התא ונבלעה בים האנשים. הנה הזקנה מ- ALMA ATA עיר הבירה של קאזחסטאן. ישבה על יד החלון כשסודרה בידה. דמות אמה יהודיה טובה. ניגשתי לחלון מתוך תירוץ לשאוף אויר צח. השמשית לא יכלה להתנגד לכך כי המחנק בבית הכנסת היה באמת קשה מנשוא. החלה מספרת על עצמה ועל הקהילה היהודית במקום. יהודים רבים חיים בעיר הרחוקה. בשנה שעברה קנו בית ציבורי והשנה, בפסח, החלו לאפות מצות. חושבים שישיגו השנה רשיון להפוך בנין זה לבית כנסת. זקנה זו נמצאת במקום עשר שנים. בנה גמר כלכלה מדינית במכללה שם ועכשיו כותב את הדוקטורט: "אני אשלח לך את עבודתו, מעריכים אותה מאד מאד. המכללה מלאה יהודים. פרופסורים, דוצנטים וכן תלמידים רבים". המשיכה לספר על העיר וחייה. הזמינה לבא לבקר. "תוכלו לגור אצלי. יש לי דירה מרווחה". למחרת פגשתיה. הפחד היה שרוי כבר בעיניה. אין זאת כי מישהו אמר לה מה גדולה הסכנה לשוחח עמי. נמנעה משיחה גלויה ושוב לחשה לי רק כמה מילים כשכולה חדורה פחד. הנה אותו יהודי אשר היה מבאי בית אבא בשבתנו במוסקבה. בר אורין, אשר מלאכתו כתיבה וביבליאוגרפיה. עתה עוזר לשמש, עני ומרודה, דחף לידי צרור ומשפחתיו בבית, ראיתי והנה ספר דקדוק עתיק-יומין הוא זה בן 400 שנה, וכן תנ"ך יקר מציאות. "סחורה אסורה" זו נמסרה מתוך פחד מות בעינים. שיחות קטועות ברחוב השחור מבני אדם והמלא אנשים צעירים ואשר נכר בהם שאינם דתיים: "מה בישראל? האם נכון שמצאו תרופה לסרטן?" ואחד החל מדבר אנגלית ובקול רועד שאל: "האם נכון הדבר שמסוכן לדבר אתך?" אשה זקנה הלכה בעקבותי ומבלי לקרב אלי לחשה: "רע לנו מאד כאן. אתם חייבים לדעת זאת, אתם חייבים לעשות משהו." והלכה, עברה על פני כאלו לא אמרה דבר. היתה שעת קריאת התורה. יהודים רבים יצאו לחצר שמאחורי בית הכנסת. אף אנו יצאנו לשם ומיד הקיפונו מכל צד. אלו עומדים במרחק מה ואלו קרבים ושואלים ממטירים שאלות, חפצים לדעת ונזהרים מקרב. מן מלחמה פנימית אשר קשה לשאתה, מין רצון עז לדעת עם פחד מות בלא כל מליצה וגוזמה. יהודיה אחת נגשה אלי ואמרה בקול מתחנן: "בעלי יושב בקצה החצר. הוא בן 82. קשה לו לגשת הנה. רוצה אני שיראה אותך, אולי יכולה את לגשת אליו". הפחד בלב הזקנים גדול מהפחד בלב הצעירים. ילד כבן עשר, משה דיין שמו, עמד כל הזמן ליד הבמה והתפלל בעל-פה והקשיב למלות התפילה. ספר שיודע הוא רק אות אחת בסדור והיא האות אלף. אבא אין לו פנאי ללמדו תורה. עיניו, עיני ילד יהודי, שחורות יוקדות, הבטו לעבר החזן והבמה ושתו בצמא דבריו. נער שני עמד מולנו. ילד יהודי יפה תואר אשר התעניין מאד בנעשה סביבו. ילדות באו לתפילה כשממחטה מכסה ראשן באין כסות אחרת להן, בחורות צעירות דוברות רוסית נמשכו לקהל היהודי, ואתה עמדת תוהה מול הפלא הגדול של עם אשר ככה אונה לו, עם אשר כך נרדף על יהדותו והנה הוא עומד לפניך באלפיו מלוכד סביב לערכי היהדות, נאחז בכל זיקה קטנה שבקטנות, בכל אוד עשן ובלבד לחמם את נשמתו הכמהה, הצמאה לקצת יהדות. כך חגגה קהילת האנוסים במוסקבה, את ראש השנה תשט"ז.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
