הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד
עם הספר


תקציר
חיי יום יום ברומא העתיקה - על תופעת הגירושים במשפחה הרומית.



חיי יום יום ברומא : גירושים ואי יציבות במשפחה
מחבר: ז'רום קארקופינו


רומא הקלאסית התרפקה על ימי-האגדה של רומא העתיקה בה ראתה בבואה מושלמת של עצמה; בבואה זו הלכה והתרחקה מן המציאות. אך, אפילו באותם ימים לא היו הנישואים הרומאים, בלתי ניתנים לערעור. בנישואים נוסח cum manu, שנהגו במאה הראשונ ברומא, לא היתה האשה יכולה להשתחרר ממרות בעלה בשום דרך, בעוד שהוא, מה שנובע ממהות השליטה המוחלטת שהיתה לו עליה, היה רשאי לנטשה בכל עת. לתכלית שמירת המשפחה, כפי הנראה, הנהיגו תיקונים בעיקרון זה, ועד המאה השלישית לפסה"נ - כפי שאנו למדים מדוגמאות אופייניות שנשתמרו על-ידי המסורת - הוגבל ניתוק קשרים זה למקרים שבהם יוחסה אשמת-מה גם לאשה. מועצת-משפחת-הבעל ישבה והוציאה משפט. בשנים-עשר הלוחות נמצאו בודאי, הוראות לביצוע משפט צבורי מעין זה, המתירות לבעל לבקש מאשתו את המפתחות שניתנו בידיה כגבירת-הבית, אשר ממנו היא מגורשת עתה בלא זכות טענה וערעור: claves ademit, exegit. בשנת 397 לספה"נ, נשלו הצנזורים סנטור אחד ממעמדו, על כי שלח את אשתו מבלי שביקש את שיפוטה וחוות-דעתה של מועצת-המשפחה. כמאה שנים לאחר מכן, בשנת 230 לפסה"נ, הדהים הסנטור ספ. קארויליוס רוגה את ידידיו, כאשר גרש את אשתו שכל חטאה היה שלא העמידה לו צאצאים.

אך לא עבר זמן רב, ואנשים ממעמדו שוב לא התיראו מגנוי כזה; והדורות הבאים של הבעלים הרומאים יכלו לשלח את נשותיהם בהאשמות-שוא מבלי שיעוררו התמרמרות ומחאה: די היה אם יצאה מביתה מבלי לעטות עליה צעיף; או נעצרה ברחוב לשוחח עם עבד-משוחרר שיצא לו שם רע; או נכחה בתחרויות המירוצים בלי רשות. מוטב היה שלא להאשימה כלל מלהשתמש בתירוצים קטנוניים ופעוטים אלה; אך בדרך זה נטל הבעל בכוח את הזכות בה יכול היה כרצונו לבטל את האיחוד בו נקשר; וזאת עד סוף ימי הריפובליקה, אשר נקנו בנשואי manu sine חופש שווה גם לאשה, אם נערכו נשואיה תחת חסותם של הגברים בני-משפחתה או של קרוביה, יכול היה תוקפם להתבטל על-ידי מלה אחת מהם ואליהם היתה חוזרת (uxorem abducere). אם לא היו לה קרובים גברים והיתה תלויה בעצמה (sui juris) היתה רשאית לאמר בעצמה את המלה שהקנתה לה את חרותה.

וכך התפתחו הדברים, עד שבתקופתו של קיקרו היו הגירושים בהסכמת שני הצדדים, או מרצונו של אחד מהם, לנוהג מקובל. סולה המזדקן לקח לו כאשתו החמישית את ולריה, צעירה גרושה שהיתה אחות-למחצה של הנואם הורטנסיוס. פומפיוס שנתאלמן משתי נשותיו, אמיליה וג'וליה, נשא את אמיליה אחרי שהתגרש, וחזר והתגרש אחרי מותה של ג'וליה. האשה הראשונה ממנה התגרש היתה אנטיסטיה; הוא ביקש את ידה כדי לשאת חן בעיני השופט, בו תלויה היתה העברת החזקה על רכושה העצום, אשר בא לה בירושה מהוריה. הוא התגרש ממנה ברגע שקשר זה עמד למכשול בקריירה המדינית שלו. מאשתו השניה מוקיה, התגרש בגלל שנמצא דופי בהתנהגותה, משך התקופות הארוכות בהם נאלץ להעדר מביתו עקב מלחמותיו מעבר לים. קיסר נשא את פומפיה אחרי שמתה עליו אשתו קורנליה, בתו של קינה, וגרש אותה בטענה, כי אין די בצניעות בלבד: "אשתו של קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד". קאטו המוסרי, אחרי שנפרד מאשתו מארקיה, לא בוש לשוב ולשאתה לאשה אתרי שנודע לו, כי רכושה הפרטי גדל בהרבה עם מות בעלה הורטנסיוס, לו נישאה בינתיים. בלי נקיפת מצפון, שילח קיקרו בן החמישים ושבע את אשתה טרנטיה, אם ילדיו, לה נשוי היה שלושים שנה, כדי למלא את אוצרו המתרוקן, ולאשה הוא לקח את פובליליה הצעירה והעשירה. טרנטיה מצדה פיצתה את עצמה על החרפה שהומטה עליה ונישאה פעמיים: תחילה לסאלוסטיוס, ואחר-כך למסאלה קורוינוס, וכבת מאה שנה היתה במותה.

מתקופה זו ואילך, עדים אנו למגיפת גירושים - לפחות בין בני האצולה, שקורות חיי-המשפחה שלהם נרשמו ונשמרו; על אף החוקים שהוציא אוגוסטוס, או אולי - בעטיים, הפכו הגירושים למחלה מקומית בימי הקיסרות. על-ידי ה- Lex de ordinibus maritandis, קיווה אוגוסטוס לבלום את ירידת הילודה בקרב השכבות הגבוהות. בהטלת הגבלות חמורות, קיווה ליצור לחץ על זוגות שנפרדו, עד כי ינשאו שנית. אך לא היה בדעתו למנוע בכך גירושים מאותם הזיווגים שלא עלו יפה, או לסכל את סיכויי בני-הזוג להינשא נישואים אחרים מאושרים ופוריים יותר. הוא אסר להפר את שבועת-האירוסים בראותו, כי בדרך זו השתמשו לרעה רווקים מושבעים. הם נהגו לדחות עד אין-קץ את הנישואים על-ידי אירוסים תכופים, אותם ביטלו בזה אחר זה. אך נמצאה דרך להפר צו זה. הם המשיכו להודיע על האירוסים מבלי לחגוג אותם, ובדרך זו הם עקפו את הצו ונמלטו מעונש. אוגוסטוס לא יכול היה למנוע גירושי זוגות וגם לא רצה בזאת. כל מבוקשו היה לכונן נוהג. תחילה הסכים, כי די ברצונם של בני-הזוג כדי להפר נישואים, ורק עמד על כך שרצון זה יובע בפומבי במעמד שבעה עדים ויוכרז בהודעה; הודעה זו נמסרה על-פי-רוב על-ידי עבד משוחרר מבני הבית. לאחר מכן קבע את ה- “actio rei uxoriae”, לפיה יכולה היתה האשה לקבל בחזרה את הנדוניה, אף אם לא נהגו היא וקרוביה זהירות, ולא קבעו את הדבר בחוזה הנישואים. מעתה, זכות האשה לדרוש את נדוניתה בחזרה היתה ללא ערעור, לבד אם החליט השופט, כי רכוש מסוים שהוא חלק מן הנדוניה ישאר בידי הבעל לכלכלת הילדים הנשארים ברשותו (liberos propter), או כפצוי על פזרנות מצידה (impensas propter), מעילה באימון (propter res amotas) או התנהגות שאינה נאותה (mores propter).

את החוקים האלה חקק אוגוסטוט מתוך אותו הדחף שהמריץ אותו גם לקבוע כי חלק נדוניה שהושקע באדמה באיטליה יוצא גם הוא מידי הבעל. בשני המקרים מטרתו היתה להבטיח את נדונית האשה - הפתיון הבטוח ביותר למציאת בעל - כדי להבטיח לה סיכוי להנשא שנית. אך התוצאה, אותה לא חזה מראש, היתה שחוקים אלה, עם היותם מתאימים לבעית האוכלוסיה ונקיים מדופי, החישו את התפוררות תחושת ליכוד-המשפחה בקרב הרומאים. הפסד- הנדוניה תכליתו היתה לאלץ את הבעל להיצמד לאשתו - שהרי בתקוה לקבל את נדוניתה נשאה - אך הנשואים המושתתים על חישובים שפלים כאלה אי-אפשר שיהיו נישואי אושר אציליים. בסופו של דבר גרמה תאות-הבצע של הבעל להארכת תקופת שעבודה של האשה, אליו, כדברי הורטיוס: ‘…doata regit virum conlunx.”

תחוקה זו מיעטה בהדרגה את כבוד הנישואים, והצליחה לשמור על אחידותם רק עד נקודה מסוימת: בעל, שאשתו היתה עליו לזרא, ידע שבלא כל קושי יוכל למצוא אחרת טובה ממנה. בענין זה, ראוי להטיל על חוקי אוגוסטוס המוקדמים חלק מן האחריות לעובדה, כי במשך שתי המאות הראשונות של האימפריה מלאה הספרות הלטינית דוגמאות של משפחות שמטעמי הנאה כספיים היו קשורות בקשר עראי, או מפורדות היו לעתים על אף מציאותו של הרכוש ולעתים למענו.

וכך הובטח, הודות לחוקי יוליוס, רכושה הפרטי של גברת הבית הרומאית בנשואי sine manu, ואף הוחזר לה חלק גדול מהנדוניה, אם לא כולה. בלא אישורה המפורש, לא היה בעלה רשאי לנהל את רכושה באיטליה, ולא למשכנו בכל מקום אחר, ולו גם בהסכמתה.

לפריט הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום יום ברומא : גירושים ואי יציבות במשפחה
שם  הספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור: עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית