|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבןעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות בבלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
תקופת הפריחה של היישוב היהודי בבבל חלה עם עלייתה לשלטון של השושלת הפרסית הססנית* וירידתו של רב לבבל בשנת 220 בערך. על יסוד הישיבות בבבל כתב רב שרירא גאון באיגרתו, ולהלן דבריו:
והנה, על אף שרב "התרחק למקום שלא היתה בו תורה", אנו מוצאים, "כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן" (כשהיו עוזבים חכמים את בית מדרשו של רב היו נשארים אלף ומאתיים חכמים; כתובות קו ע"א). כלומר, אלף ומאתיים חכמים קבועים היו בבית מדרשו של רב מלבד חכמים רבים מאוד שהיו מתאספים שם מדי פעם בפעם. אף על פי שנראה, כי מספר זה (אלף ומאתיים חכמים קבועים) הוא מוגזם, מעיד הדבר על כך שרב הצליח, בישיבה החדשה שהקים בסורא, למשוך אליו תלמידי חכמים רבים.
שתי הישיבות המרכזיות בבבל בתקופת האמוראים וגם לאחריה, בתקופת הגאונים, היו סורא ופומבדיתא. בזמן שייסד רב את הישיבה בסורא, במאה ה-3, כבר היתה ישיבת נהרדעא קיימת ומפורסמת, אבל היא נהרסה זמן קצר אחר כך והועברה לפומבדיתא. על העברת הישיבה לפומבדיתא מספר רב שרירא גאון:
לאחר חורבן נהרדעא עברו חכמים רבים לפומבדיתא, שלפי דברי רב שרירא גאון כבר היתה מרכז תורה. בראש הישיבה עמד רב יהודה בר יחזקאל, תלמידם הגדול של רב ושמואל. רב יהודה נפטר בשנת 299 לסה"נ. מכאן ועד סוף תקופת הגאונים פומבדיתא וסורא הן שתי הישיבות המרכזיות בבבל. נהרדעא-פומבדיתא כבר היתה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים, ישיבה בעלת ותק ומסורת, ואילו ישיבת סורא זה עתה קמה "במקום שלא היתה בו תורה". שתי הישיבות התפתחו כל אחת בדרכה שלה, הגם ששתיהן עסקו באותו חומר עצמו – משנתו של רבי יהודה הנשיא. לכל אחת מן הישיבות היתה מסורת שונה של פירוש המשנה ולפעמים גם של נוסח לשון המשנה, בכל אחת מהן התפתחו דרכי לימוד שונות ונפסקה גם הלכה שונה. על ההבדל בין שתי הישיבות בדרכי הלימוד כותב ש' אסף:
בסידור התלמוד רב חלקה של ישיבת סורא מחלקה של ישיבת נהרדעא-פומבדיתא. את עיקר התהוות התלמוד ועריכתו יש לזקוף לחכמי סורא, אף על פי שיש בתלמוד סוגיות רבות ואולי אף מסכתות שלמות שנסדרו בפומבדיתא. לכל אחת מהישיבות היו אזורי השפעה ולא תמיד היה כוחן שווה. טבעי הוא שמידת ההשפעה היתה תלויה גם באישיות שעמדה בראש הישיבה. בזמן כהונתו של רב הונא בראש ישיבת סורא היתה השפעתה של זו גדולה משל ישיבת פומבדיתא. אך בזמן כהונתם של רבה בר נחמני, רב יוסף, אביי ורבא, רב נחמן ורב פפא היתה השפעת ישיבת פומבדיתא גדולה משל ישיבת סורא. סורא חזרה לתפוס מקום בראש בעת כהונתו של רב אשי, שבימיו נעשה עיקר סידורו של התלמוד. ה"תחרות" בין שתי הישיבות על מידת ההשפעה על יהודי בבל נמשכה לאורך כל תקופת התלמוד וגם בתקופת הגאונים. שתי הישיבות עברו במחצית השנייה של המאה ה-9 לבגדד והתקיימו שם עד אמצע המאה ה-11.
בתקופת האמוראים (500-200) התקיים קשר מתמיד בין חכמי ארץ ישראל ובין חכמי בבל. חכמי בבל הכירו בעליונותם של חכמי ארץ ישראל ובהגמוניה של ארץ ישראל על בבל בכמה וכמה תחומים, כגון קביעת לוח השנה, סמכותם של בתי הדין וכדומה, ורבים מחכמי בבל עלו לארץ ישראל ללמוד תורה בבתי המדרשות שבה או להשתקע בה. על הערכתם הרבה של חכמי בבל לתלמודה של ארץ ישראל אפשר ללמוד משתי דוגמאות: "אבי זירא**** כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלישתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה" (רבי זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות שישכח תלמודה של בבל כדי שלא יטרידנו; בבא מציעא פה ע"א). וכן מהסיפור על רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי, שחזר בו מדבר הלכה לאחר שנודע לו שהגיעה איגרת מארץ ישראל ובה כתוב שלא כדעתו (נידה סח ע"א). לא כל חכמי בבל ראו בעין יפה את ההשפעה הגדולה שהיתה לתורת ארץ ישראל כי הם חששו שמא היא תגרום להיחלשותן של ישיבות בבל. למשל, מסופר על רבי זירא שהשתמט מרבו, רב יהודה, כדי שלא ימנע אותו מלעלות לארץ ישראל. בעניין זה יש להבחין בין ישיבת סורא ובין ישיבת פומבדיתא. על ישיבת סורא היתה לארץ ישראל השפעה רבה, ורבים מחכמיה עלו לארץ ישראל, ואילו בישיבת פומבדיתא אנו שומעים על התנגדות לעלייה לארץ ישראל. לקשר שבין המרכז שבארץ ישראל ובין המרכז שבבבל תרמו רבות ה"נחותי".***** הנחותי היו תלמידי חכמים שהיו באים מבבל לארץ ישראל ללמוד תורה וחוזרים לבבל. הם היו מביאים מתורת בבל לארץ ישראל ובעיקר מתורת ארץ ישראל לבבל. הידועים שבהם היו עולא, רבי אבין (רבין) ורב דימי. בעקבות קשרים אלה נוצרה זיקה הדדית מרובה בין חכמי בבל ובין חכמי ארץ ישראל ורישומה של זיקה זו ניכר בשני התלמודים. יש לציין, כי רישומם של חכמי ארץ ישראל בתלמוד הבבלי בולט יותר מרישומם של חכמי בבל בתלמוד הירושלמי. ואמנם, כמחצית מכלל המאמרים המובאים בתלמוד הבבלי הם מאמריהם של חכמי ארץ ישראל, ואילו מאמריהם של חכמי בבל הם רק כרבע מכלל המאמרים המובאים בתלמוד הירושלמי. תופעה זו בולטת בייחוד בדורות האחרונים של האמוראים, שבהם ממעט התלמוד הירושלמי להזכיר את שמותיהם של חכמי בבל. לדוגמה, רבא, שהוא אחד האמוראים שמאמריו הם מהנזכרים ביותר בתלמוד הבבלי, מוזכר בתלמוד הירושלמי פעם אחת בלבד, ואילו חכמי ארץ ישראל בני דורו ומאוחרים ממנו מוזכרים בתלמוד הבבלי עשרות פעמים.******
בבואנו לתאר את סדר הלימוד בישיבות בבל אנו נתקלים בקושי מסוים. התלמוד הבבלי, שהוא המקור היחידי בן התקופה הנדונה, אינו ספר היסטוריה ואין בו כל תיאור של סדרי הלימוד בישיבות. י' גפני מתאר את הקושי הזה ומציע לו פתרון מסוים:
גפני טוען, כי על אף שרבי נתן הבבלי מתאר את אשר ראו עיניו במאה ה-10 יכול תיאורו ללמד אותנו על ישיבות בבל בתקופת התלמוד. וכך הוא מתאר: לפני ראש הישיבה ישבו עשרה תלמידי חכמים, בהם שבעה "ראשי כלות" ושלושה חברים. כל אחד משבעה "ראשי כלות" אלה היה ממונה על ערה חברי סנהדרין, שישבו לפני ראש הישיבה בשבע שורות. סדר הישיבה בישיבה הבבלית דומה אפוא, לפי תיאור זה, לסדר הישיבה בסנהדרין הארץ ישראלית כמתואר במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ד). רבי נתן מתאר את הלימוד המתנהל בניצוחו של ראש הישיבה. ראש הישיבה הקשיב לבעיות שהעלו התלמידים לאחר שלמדו את המסכת בביתם והתייחס אל הדברים תוך כדי דרשתו באותה מסכת. משאמר ראש הישיבה את דבריו עמד החכם מן השורה הראשונה ודרש את הדברים לרבים. לאחר דרשתו של החכם, שכללה את המקורות שבהם הסתייע ראש הישיבה, נפתח הדיון של התלמידים. אם נרצה להשליך מהתיאור הזה על מה שהתרחש בבית המדרש בתקופת האמוראים, נוכל לשער כך: התלמידים בבית המדרש הציגו לפני ראש הישיבה שאלה הלכתית זו או אחרת, או שראש הישיבה עצמו יזם שאלה והוא השיב מה שהשיב. משהשיב, עמד ה"תנא" של בית המדרש, החכם ששימש כספר חי לרבו ולתלמידים, ושנה את המשנה שעל פיה השיב ראש הישיבה את תשובתו פעמים שילב ה"תנא" בדברי המשנה גם את דברי הברייתא המפרשת אותה. מכאן ואילך נפתח הדיון בביאורה של המשנה. התיאור הזה מבוסס על שתי הנחות יסוד: א) הישיבות בבבל שימשו מוסדות לימוד קבוע להמונים; ב) דרך הלימוד בתקופת הגאונים משקפת גם את דרך הלימוד בתקופת האמוראים. על שתי הנחות יסוד אלה חולק ד' גודבלט.3 גודבלט טוען, כי לא מן הנמנע שהמקורות מספרי הגאונים, המקדימים את ייסודן של הישיבות הבבליות לתקופת התלמוד, הם אנכרוניסטיים. הוא מציין, כי במקורות הלא יהודיים מוצאים בתקופה זו שני סוגי מוסדות הוראה. האחד, מעין אקדמיה בעלת קיום והמשכיות בלא תלות בעומד בראשה, והאחר מתקיים בזכותה של אישיות מסוימת, שמסביבה מתרכז מעין חוג של תלמידים. חוג כזה קיים רק כל עוד חי העומד בראש ועם מותו מתפזרים התלמידים ומצטרפים לחוגים סביב אישיות אחרת או יוצרים חוג חדש. לדבריו, בבדיקת המקורות התלמודיים, גם אלה שמזכירים "מתיבתא" או "ישיבה", מגלים סימנים לחוגי תלמידים: "לא גיליתי כל סימנים – להוציא מקרים בודדים שספק אם הם משקפים את הטקסט המקורי של הבבלי – לקיומו של מוסד דוגמת ישיבות בבל של תקופת הגאונים" (ד' גודבלט, "התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל", ציון, מו [תשמ"א], עמוד 38).
בין שהיו הישיבות מוסדות לימוד קבועים ובין שהיו מעין חוגי תלמידים, סביר להניח, כי בישיבות אלה למדו בעיקר חכמים שהקדישו את חייהם ללימוד תורה. אבל נראה, כי היה צורך גם במוסד שירכז מפעם לפעם תלמידים רבים, תלמידי חכמים והמוני העם, שרצו גם הם ללמוד תורה אך לא יכלו לעשות זאת דרך קבע משום היותם טרודים בפרנסתם במשך רוב ימות השנה, או משום שגרו בריחוק מקום ממרכזי התורה. המוסד הזה הוא "ירחי כלה". כך מתאר אותו רבי נתן הבבלי:
החודשים אדר ואלול, שהעיסוק בחקלאות בהם מועט וביטול המלאכה בהם גורם נזק מזערי, נבחרו לשמש לכינוסים הללו, שבהם התאספו רבים וישבו שורות שורות לפני ראש הישיבה, כפי שמתאר רבי נתן הבבלי. מכאן, כנראה, השם "כלה", שפירושו שורה = דרא בארמית (ראה נספח א). "המנהג של חדשי כלה הוא בערך מזמנו של רב הונא תלמיד רב" (ח' אלבק, מבוא לתלמודים, עמוד 12). רב הונא מתואר בידי רבי נתן הבבלי ש"היה ראשון לכל מי שהיה ראש ישיבה בבבל" (מתוך: א' נויבואר, שם, עמוד 77). האירוע משך אליו כבר מראשיתו ציבור גדול מאוד, והתלמוד הבבלי מספר שהלשינו בבית המלך על רבה בר נחמני שהוא מבטל שנים-עשר אלף מישראל ממס המלך חודש בקיץ וחודש בחורף משום שגובי המס לא מצאום בביתם: "איכא חד גברא ביהודאי (יש איש אחד בין היהודים) דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא (בקיץ) וירחא בסתוא מכרגא (ממס) דמלכא" (בבא מציעא פו ע"א). מן הראוי לציין, כי חודשי לימוד עממיים אלה, שתרמו רבות להפצת התורה בעם, מוכרים לנו רק בבבל. אין ידיעות על קיום "ירחי כלה" בצורה זו או דומה לה בארץ ישראל או בכל מקום אחר. יש הסבורים, כי בירחי הכלה למדו שתי מסכתות, האחת שהוכרז עליה ב"כלה" הקודמת והציבור למד אותה בחמשת החודשים שבין כלה לכלה, ומסכת נוספת שעסקה בדינים הקשורים לחגים המתקרבים. אף על פי שיש היגיון רב לסברה זו לא מצאנו לה בסיס במקורות. מעדותו של רבי נתן הבבלי מסתבר, כי בחמשת החודשים שמאדר עד אלול ובחמשת החודשים שמאלול עד אדר היה הציבור לומד, איש איש במקומו, את המסכת ואז, כשהגיעו לירח הכלה – "ראש הישיבה עומד עליהם על גרסתם (מברר מה שלמדו) ובודק אותם". לא ידוע לנו כיצד למדו את המסכת בין ירח כלה אחד לאחר, ויש לשער שדרכי הלימוד היו מגוונות – היו אנשים שלמדו לבדם, היו אנשים שלמדו בקבוצות. ייתכן שבמקומות מסוימים אף התקיימו מעין "שיעורים" לציבור במסכת הנלמדת.
באמצעות ירחי כלה הפיצו החכמים את התורה בקרב הציבור. אמצעי נוסף להפצת התורה היו הדרשות5 שדרשו חכמים בציבור מדי שבת בשבת. מעמד זה נקרא "פירקא". אמנם, אנחנו מוצאים את הפירקא בעיקר בתקופת האמוראים בבבל, אך ראוי לציין, כי הפירקא אינו יצירה בבלית מקורית וגם אינו תלוי בזמן. אנו מוצאים את הפירקא – בשם זה או בלעדיו – גם בארץ ישראל וכבר בתקופת התנאים. כנראה, מבנה הדרשה ותוכנה היה משתנה מדרשן לדרשן ומציבור לציבור. מאחר שהדרשה היתה מיועדת לציבור הרחב היא הותאמה לדרישותיו של ציבור זה. סביר אפוא להניח שעיקר הדרשה היו אגדות ומשלים ורק מיעוטה הלכה. הנחה זו עולה מדברי רבי יוחנן על תוכן דרשותיו של רבי מאיר: "כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי" (כשהיה רבי מאיר דורש בשיעורו היה דורש שליש הלכות שליש אגדות שליש משלים; סנהדרין לח ע"ב). נראה, כי ההלכה היתה העניין המרכזי של הפירקא וגם המשלים והאגדות נסבו סביבה. ולפעמים, כדי למנוע טעות בהבנה, או כדי שהציבור לא יתייחס בקלות ראש להלכה, החמירו החכמים בדבריהם בדרשה שנישאה בציבור. לדוגמה:
השאלה הנדונה כאן היא מה ייעשה בתבשיל שנתבשל בשבת באיסור. רבי מאיר מקל ומתיר לאוכלו בשבת אם נתבשל בשוגג, ואילו רבי יהודה מחמיר ומתיר לאכול את התבשיל שנתבשל בשוגג רק במוצאי שבת. התלמוד אומר: "כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש ברבי יהודה משום עמי הארץ" (כאשר לימד רב את תלמידיו הורה להם כרבי מאיר וכאשר דרש בפירקא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ; חולין טו ע"א). כלומר, כאשר לימד רב את ההלכה לתלמידיו בבית המדרש הוא נהג להקל והורה להם כרבי מאיר, אך בדרשתו לפני הציבור היה נוהג להחמיר ולהורות כרבי יהודה כדי שלא יקלו יתר על המידה. כאמור, מבנה הדרשה ותוכנה לא היו קבועים והשתנו מדרשן לדרשן ומציבור לציבור. לפיכך אין בידינו דרשות שאפשר לומר עליהן בוודאות שנאמרו בפירקא ושהן מייצגות אותו. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
* השושלת הפרסית הססנית – שושלת של מלכי פרס שמרדו בממלכת פרת בשנת 224 והשתלטו על שטחיה. דת הממלכה היתה דת זרטוסטרה. הממלכה התבססה על שלטון ריכוזי חזק. הססנים ניהלו מלחמות רבות עם רומא ועם ביזנטיון. מלכת הססנים התקיימה עד הכיבוש הערבי בשנת 651.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
