עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
מידע על היחס למחלוקת בתקופת הלל ושמאי, ועל היחסים בין בית הלל ובית שמאי שלמרות המחלוקות העמוקות  לא הפכו לשתי חברות נפרדות.



בית הלל ובית שמאי
מחבר: ד"ר משה וייס


היחס לקיומן של מחלוקות

כפי שלמדנו בפרק הקודם, מימיהם של הלל ושמאי מצויות בידינו מחלוקות. מספר המחלוקות הולך ורב בימיהם של תלמידיהם, בית הלל ובית שמאי. א"ה ווייס מנה 316 מחלוקות שונות.1 את התפתחות ריבוי המחלוקות בישראל תיארנו לעיל כעובדה קיימת ולא התייחסנו לשאלות ערכיות. והנה, לקראת סוף תקופת התנאים (בדור חכמי אושא, אמצע המאה ה-2 ואילך.) אנו מוצאים הדים של ביקורת והערכה שלילית לתופעה זו:

אמר רבי יוסי בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית ... צרך אחד מהן לשאול דבר הלכה היה בא ושואלה בבית דין שבעירו. אם שמעו אמר לו ואי לא ... היו אילו ואילו מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל.

(ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"ד יט ע"ג; בבלי, סנהדרין פח ע"ב; תוספתא, סנהדרין פ"ז ה"א)

נדמה כאילו רבי יוסי מתרפק על העבר, על התקופה ש"לא היתה מחלוקת בישראל". בתקופה ההיא היתה מערכת בתי דין סדורה. המוסד העליון היה בית הדין הגדול, "סנהדרין של שבעים ואחד". מקום מושבו היה ב"לשכת הגזית" שבדרום עזרת ישראל שבהר הבית (מידות פ"ה מ"ד). מי שהיה צריך "לשאול דבר הלכה" היה פונה לבית דין בעירו, זה הקרוב אליו. "אם שמעו", אם לחכמי עירו היתה מסורת וקבלה ברורה בעניין, היו "אומרים" לו. ואם לאו, ככל הנראה לא סמכו על שיקול דעתם אלא פנו לבית דין אחר. וכך, לפי הצורך, עברו מבית דין לבית דין עד שהגיעו לבית דין הגדול. משם "תורה יוצאה ורווחת". הווה אומר, שם היו מוכרחים להשיב תשובה לשאלה, אם מן ה"שמועה" – המסורת והקבלה, ואם משיקול הדעת וההכרעה על פי רוב דעות. וכך שנינו בהמשך הברייתא:

נשאלה הלכה. אם שמעו. אמרו להן. ואי לא, עומדין על המיניין. רבו המזכין זיכו. רבו מחייבין חייבו. רבו המטהרין טיהר. רבו המטמין טמאו. שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל.

(ירושלמי, סנהדרין שם)

ובכן, כוחו של בית דין הגדול איננו רק בזה שחבריו "חכמים" יותר ושלהם מסורות טובות וענפות, שהם "שמעו" יותר, אלא בכוחו לקבוע גם בדברים שלא שמעו. ואם היתה מחלוקת בהלכה חדשה, מייד עמדו למניין והכריעו בדבר על פי רוב קולות. לכן, כל שאלה שהגיעה לבית דין הגדול קיבלה תשובה פסוקה ונתקבלה בישראל כהלכה מחייבת לדורות ולא היו מחלוקות. לעומת המצב האידיאלי הזה ממשיכים בברייתא:

משרבו תלמידי שמאי והלל, שלא שימשו רביהן כצורכן רבו מחלוקות בישראל, ונעשו שתי תורות.

(שם)

את ריבוי המחלוקות תולים במספר רב של תלמידים שלא "שימשו"2 כל צורכן. תלמידים אלה לא דייקו בתורת רבותיהם ולא ירדו לסוף דעתם. משום כך הבינו אותה באופנים שונים ופרצו מחלוקות בין התלמידים.

נעימת הביקורת מתחזקת בברייתא אחרת, שבה יש בזה אחר זה:

  1. משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל
  2. משרבו תלמידי שמאי והלל, שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

(סוטה מז ע"ב)

בשורה 1 תולים את ריבוי המחלוקות ב"זחוחי הלב" (גבוהי לב). רש"י פירש שהכוונה לתלמידים "שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם" (רש"י, סוטה מז ע"ב, ד"ה: "זחוחי הלב").

בשורה 2 תולים את ריבוי המחלוקות בתלמידים שלא שימשו רביהם כל צורכן. בזה היא שווה לברייתא שבסנהדרין. לכאורה נראות שתי השורות להיות שוות. נעימת הביקורת מודגשת ומובנת. עקב ריבוי המחלוקות "נעשית תורה כשתי תורות". מצב זה נוח פחות וקשה יותר ממה שהיה "בראשונה", שאז "תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל" (ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"ד יט ע"ג). אבל גם אם נתלה את ריבוי הדעות בתלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צורכן, או ב"זחוחי לב", עדיין לא הוסבר מדוע לא הובאו הדברים להכרעה בבית דין הגדול. הלא ראינו, כי שם הכריעו בכל דבר על פי רוב דעות.

אם, אכן, היו תלמידים שלא שימשו כל צורכן היה הדבר צריך להיות מורגש בתוך כל בית מדרש פנימה, דהיינו, היו צריכים להיות תלמידי הלל החולקים על הלל ותלמידי שמאי החולקים על שמאי. אמנם, יש הדים קלושים למצב כזה, אך אין בידינו די מקורות לאמת את הטענה, כי "רבו" תלמידים כאלה.

מלבד הביקורת ואי הנחת מן המצב החדש של ריבוי המחלוקות, היתה גם תחושה שמצב זה יתמידושאין דרך חזרה למה שהיה בראשונה. ואכן, כך הם פני הדברים עד עצם ימינו אנו. תחושה זו באה לידי ביטוי בברייתא אחרת, אף היא נמצאת בתלמוד הירושלמי, בסמוך למשנה שבה נמסרה המחלוקת המפורסמת על הסמיכה:

בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד' (ארבע). משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל. ולא (שלא) שמשו את רביהן כל צורכן. ורבו המחלוקות בישראל. ונחלקו לשתי כתות. אילו מטמאין ואילו מטהרין. ועוד אינה עתירה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.

(ירושלמי, חגיגה פ"ב ה"ב עז ע"ד)

התנא סוקר את ההתפתחות מתקופת הזוגות, דרך ימיהם של הלל ושמאי ותלמידים, ומנבא, כביכול, מה יהיה עד סוף כל הדורות, עד ביאת הגואל, "עד שיבוא בן דוד". המחלוקות הן כה רבות וכה חריפות עד שנדמה, כי חכמים נחלקו "לשתי כתות". על עניין זה נלמד עוד להלן, 1.9.2

כאמור, אם היו תלמידים לא שימשו כל צורכן היה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי במחלוקות בתוך כל בית ובית. כבר ראינו את מעשהו של בבא בן בוטי, שהיה מתלמידי בית שמאי וחלק על שיטת רבותיו, ובלשון חריפה ביותר (1.8.3.2). כן למדנו, כי בשלוש המחלוקות של הלל ושמאי שבראש מסכת עדיות (1.8.3.1) חכמים אמרו "לא כדברי זה ולא כדברי זה", אלא קיימו שיטה שלישית. לא הצלחנו לזהות חכמים אלה. אפשר שהם מאוחרים לשמאי והלל. אין זה מן הנמנע שהם נמנים עם אחד הבתים.

והנה עוד – בפרק א של מסכת עדיות, לאחר שלוש המחלוקות ההן והבירורים שבעקבותיהן, יש כמה עניינים שונים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל. בהתחלה ובסוף יש מחלוקות בענייני טומאה ובאמצע בענייני הלכות זרעים (עדיות פ"א מ"ז-מי"א). חמש פעמים חוזרת ונשנית אותה תופעה. בתחילה מציעים את דעותיהם של בית שמאי ובית הלל ובסוף דעה אחרת. זו של שמאי, "שמאי אומר". על משניות אלה כותב רבי שמשון (הר"ש) מקינון (צרפת, סוף המאה ה-13 – ראשית המאה ה-14); "מצינו תלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם" (ספר כריתות, לשון למודים, שער ב, סעיף עג). על שני דברים מעיר המחבר. הדבר האחד הוא תופעה "מהותית" – יש תלמידים שחולקים על רבם. הדבר האחר הוא תופעה "ספרותית" – דברי התלמידים נזכרו במשנה לפני דברי רבם.(בהמשך מנסה בעל ספר כריתות למצוא הסבר לתופעה. עיין שם.) בדומה לזה אנו מוצאים אצל בעלי התוספות: "דמצינו (שמצאנו) הרבה תלמידים שחולקים על רבם בילדותם" (בצעירותם; תוספות, נידה יד ע"ב, ד"ה: "מאי לאו"). בעלי התוספות מקבלים כטבעית את תופעת המחלוקת שלעיל. היא מצויה עד כדי כך שאין הם טורחים להביא לה דוגמאות נוספות. ואם התופעה מצויה, מן הסתם אין צורך לתלותה תמיד בתלמידים שלא שימשו את רביהם כל צורכן.

אפשר, כפי שלמדנו, להסביר את התהוות המצב של קיום המחלוקות תוך כדי ביקורת עליו. אך לא כל החולקים על רבותיהם היו "זחוחי לב". מצאנו, למשל, שרבן גמליאל, שהיה נשיא ומצאצאיו של הלל, היה מחמיר בשלושה דברים כדברי בית שמאי (עדיות פ"ג מ"י). באחד העניינים הוא אף מעיד שכך היה מנהג בית אביו. ענו לו חכמים: "מה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקלין לכל ישראל" (ביצה פ"ב מ"ו). ויש שרבן גמליאל חולק הן על בית הלל הן על בית שמאי (כלים כ"ח מ"ד; טהרות פ"ט מ"א). ולכן, אפשר שהמחוור ביותר הוא לראות בתופעת המחלוקות התפתחות טבעית של בית המדרש.

כאמור, התופעה מתמידה וממשיכה עד עצם היום הזה. יש בעובדה זו מעין מתן לגיטימיות למחלוקת.3 כך כתב רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749). מייסד ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין ומגדולי חכמי ליטא, בפירושו למסכת אבות, על דברי יוסי בן יועזר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות פ"א מ"ד):

ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהי' האמת עם התלמיד... והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות ... הנה ע"י הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים ... וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברי' ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז (עם כל זה) יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ... ולכן יהיה אך בענוה יתירה ... בעפר רגליהם...

(רוח חיים לרבי חיים מוולאזין, לאבות פ"א מ"ד)

היחסים הרגילים בין בית הלל לבית שמאי

בין בית הלל לבית שמאי היו מחלוקות חריפות. מחלוקות שהיה בכוחן להביא לידי פילוג וליצור מעין כיתות נפרדות, אבל במציאות זה לא קרה. ככל הנראה, כשם שהתחדש בבתי המדרש של הלל ושל שמאי (בית הלל ובית שמאי), שחילוקי דעות לגיטימיים הם ואין חובה (או אולי אין אפשרות) להכריע בכל מחלוקת ומחלוקת, כן התחדש שם שאין אדם צריך לפרוש מבית המדרש בשעה שאין דעתו מתקבלת. לא תמיד היה דבר זה ברור ומקובל, שהרי התלמוד מספר על פרישתם של יהודה בן דורתאי ובנו לדרום על רקע מחלוקת בענין הקרבת קורבן חגיגה בשבת (ראה לעיל, 1.8.3). נדמה כאילו ההכרה בזכות לחלוק על דעה, מתן הלגיטימיות למחלוקת, היא אשר שמרה על אחדותו של בית המדרש.

והנה, חרף כל חילוקי הדעות, "לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות פ"א מ"ד), כלומר, לא נתפלגו הבתים לשתי חברות, ולא אסרו את החיתון ביניהם. ועוד, יש מחלוקות רבות בין הבתים בדיני טומאות וטהרות (לעיל 1.9.1). אף על פי כן, היו "עושין טהרות אלו על גבי אלו" (היו משאילים את כליהם אלה לאלה, כלומר, כל אחד סמך על טהרותיו של האחר.) (יבמות פ"א מ"ד) ולא יצרו חיץ ביניהם, לא התפלגו לשתי כיתות. דרכו של כל בית היתה ישרה בעיניו, ואף על פי כן, "האמת והשלום אהבו" (זכריה, ח: יט).

מפורסם הוא שברבות הימים נקבעה הלכה כבית הלל.4 כלל זה איננו נוהג תמיד ויש הלכות שבהן הלכה כבית שמאי. כמו כן, נראה שלא בבת אחת ולא ביום אחד הוכרעו הדברים. האם, אכן, נהג כל בית ובית כשיטתו? אכן, כך היא דעתו של אחד האמוראים (רב או שמואל) בתלמוד: "אילו כהילכתן ואילו כהילכתן" היו עושים (ירושלמי, יבמות פ"א ה"ו ג ע"ב). אף על פי שההלכות והמנהגים היו שונים, הרי השלום והאחווה שררו ביניהם.

הערות שוליים :

  1. החוקרים חלוקים בדעותיהם ביחס למספר המחלוקות. ראה: א"ה ווייס, דור דור ודורשיו, א, עמודים 181-179; ש' ליברמן, ספרי זוטא, עמודים 82-3.
  2. על "שמוש חכמים" ראה: "עולמם של חכמים" יחידה 1.
  3. ראה: ב' דה-פריס, מחקרים בספרות התלמוד, עמוד 172 ואילך. דה-פריס רואה במחלוקת תופעה חיובית וטבעית ולדעתו היא חלק אינטגרלי של ההלכה.
  4. במקורות יש אשר תולים את הדבר בגורם לא רציונלי, בהופעת "בת קול" שאמרה הלכה כבית הלל. אך יש גם דעה האומרת "אין משגיחין בבת קול". ראה: ש' ספראי, "ההכרעה כבית הלל ביבנה", דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, עמודים 44-21.

ביבליוגרפיה:
כותר: בית הלל ובית שמאי
מחבר: וייס, משה (ד"ר)
שם  הספר: מבוא לתורה שבעל פה
תאריך: 1991-1996
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הספר בנוי ממספר יחידות: יחידות 1-2 יח’ 1. תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יח’ 2. מדרש הכתוב ומדרשי ההלכה -- יחידות 3-4 יח’ 3. המשנה. יח’ 4. הברייתות והתוספתא -- יחידות 5-7 יח’ 5. התלמוד הבבלי. יח’ 6. התלמוד הירושלמי. יח’ 7. ספרות האגדה -- ‬ ‫ יחידות 8-10 יח’ 8. סמכותם של בעלי ההלכה. יח’ 9. תקנות, גזירות ומנהגות. יח’ 10. משפט ומוסר -- יחידות 11-12 יח’ 11. דרכי הפסיקה וספרות הפוסקים. יח’ 12. ספרות השאלות ותשובות.

הערות לפריט זה:

1. מאמר זה לקוח מתוך יחידה 1.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית