המושג "שפחה" (מן השורש הפניקי ש-פ-ח, שממנו גזורה גם המילה "משפחה") והמושג המקביל לו - "אמה", מתייחס במקרא לעבד ממין נקבה - אישה שאיננה בת חורין. גם כששפחה נישאה לאדונה מעמדה לא השתנה והיא נשארה שפחה.
בחברה הפטריארכלית היעדר צאצאים היה אסון חברתי וכלכלי ונעשה הכול כדי לפתור מצוקה זו. מתן שפחה לבעלה של אישה עקרה כדי שתלד לו ילדים - היה מקובל על פי חוקי המזרח הקדום.
החוק בנוזי קובע שעל אישה עקרה לתת שפחה לבעלה כדי שתלד לו בנים, ואסור לגרש את בניה גם אם מאוחר יותר תלד האישה החוקית בן משלה. בני השפחה יזכו בחלק קטן יותר של הירושה מזה של בני האישה החוקית.
בחוקי חמורבי ( בבל, המאה ה-18 לפסה"נ) - יש חוק הדן בכוהנת (שנאסר עליה ללדת) הנישאת לאדם ונותנת לו אמה כדי שתלד לו בנים. גם אם האמה תתנהג בגאווה ובזלזול, אסור לגבירתה למכור אותה מפני שילדה בנים. לעומת זאת אם לא ילדה, מותר למכור אותה.
בחוקי אשור (המאה ה-7 לפסה"נ) - נאמר, שאם לאישה אין ילדים עליה לתת לבעלה אמה שתלד לו ואחרי שתלד - מותר למכור אותה.
תעודה מהעיר צור (המאה ה-8 לפסה"נ) - מעידה אף היא על הנוהג לתת אמה לבעל שאשתו עקרה. בתעודה זו נאמר שאם האישה תשנא את האמה - היא רשאית למכור אותה.
בסיפור על נישואי יעקב ללאה ורחל- מסופר,שלכל אחת מהן ניתנה אמה כשנישאה (אף על פי שטרם הוכחה עקרותן) וגם היא נועדה להוליד צאצאים ליעקב. ואכן השפחות זלפה ובלהה ילדו ליעקב ארבעה מבניו, הנחשבים לאבות השבטים השניים במעלה ( דן, נפתלי, גד ואשר) לעומת השבטים החשובים המתייחסים לבני לאה ורחל.
עוד נקודה מעניינת בדיני העבד קשורה במתן אישה לעבד: כשהעבד יצא לחופשי בתום השנה השביעית, אשת העבד (הכנענית, כנראה) וילדיו המשיכו להיות רכוש הבעלים ולא יצאו לחופשי: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:" (שמות כא 4)
החוקים לגבי אמה עברייה היו שונים מחוקי העבד העברי. היא לא יצאה לחופשי בשנה השביעית - אם בעליה לא חפץ בה הוא היה יכול לפדות אותה, הוא לא היה רשאי למכור אותה לנוכרים, אך אם ייעד אותה לבנו - היה עליו לנהוג בה כמנהג בת. במקרה שלקח אישה אחרת, היה עליו לספק לה את כל צרכיה. רק אם לא מילא האדון את כל התנאים שלעיל, יצאה האמה לחופשי: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (לֹו) יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:" (שמות כא 7 – 11)
