בצילום מופיעות שתי נשים, מבוגרת וצעירה (על פי ידיהן), אוספות בצלים הזרוקים על הקרקע במרכזו של אזור שבשעות אחרות הוא אולי שוק ירקות שוקק אדם וריחות. הברית, הקשר והגורל המשותף בין רות ונעמי המקראיות ("עמך - עמי ואלוהיך - אלוהי"), מורגשים היטב בקשר ובשותפות שבין שתי הנשים בצילום. נעמי ורות המקראיות מגיעות ליהודה כשהן חסרות כול. רות מלקטת בשדה, שהרי לפי חוק מתנות העניים בעלי השדה חייבים היו להשאיר את הלקט, השיבולים שנפלו תוך כדי הקציר, עבור הנזקקים. בצילום, הרקע הפסטורלי והטבעי של השדה מתחלף ברקע מטונף ובסיטואציה משפילה, כשבמקום ללקט את התבואה מהשדה, אוספות שתי הנשים שאריות שהושלכו. ובמקום שהצעירה לבדה "תלקט" מזון, גם האישה המבוגרת נאלצת להתכופף ולאסוף את הבצלים. נדמה שהיחס לעניים היום חסר את הכבוד שהיה קיים בתקופה המקראית. גם המלקטות שתיאר ז'אן פרנסואה מילה באמצע המאה ה-19, למרות היותן איכרות עניות הנאלצות לאסוף את התבואה שנשארה אחרי הקציר, נדמה שמצבן טוב יותר מזה של הדמויות בצילומו של עדי נס. הרקע המטריד, השקט המעיק האופף את הצילום, הופכים את הסיטואציה המתוארת לטעונה.
