מסורת מול חידוש : דגם החידוש המוחלט

'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון' (זכריה י"ד, ו) – 'יקפאון' כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא... דכתיב: 'והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו' (ישעיה מ"ב, טז), וכתיב (שם): 'אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים'; אעשה – אין כתיב כאן, אלא עשיתים, שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דברים שלא נגלו למשה – נגלו לרבי עקיבא וחבריו. 'וכל יקר ראתה עינו' (איוב כ"ח, י) – זה רבי עקיבא וחבריו.¹³

דברים אלה ושכמותם באים ללמד אותנו, שמעבר לדגם השכחה קיים דגם נוסף, שמצוי בשיטתם של הוגים רבים, ובמרכזו מופיעה יכולתם של חכמים בדורות מאוחרים לגלות יותר ממה שניתן לנו על ידי משה רבנו. אנו מגלים גילוי נוסף או אנו מתחייבים התחייבות נוספת מעבר למה שצווינו בתורה:

'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך' (שיר השירים ז', יד) – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן, דהוה קא מסדר אגדתא קמיה: מי שמיע לך 'חדשים גם ישנים' מהו? הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים. דרש רבא: מאי דכתיב 'ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה'? בני, היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים – כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר, אם יש בהן ממש – מפני מה לא נכתבו? אמר קרא: 'עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר' (עירובין כא ע"ב).

ר' תנחומא בשם רב הונא מרחיק לכת אף יותר וקובע, שבצלאל בן אורי בן חור – "אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני" (בראשית רבה א יד). וכן קובע ר' יוחנן בשם ר' בניי: " 'את כל אשר צוה ה' את משה' (שמות לח כב) – 'אותו משה' אין כתיב כאן, אלא 'אשר צוה ה' את משה', אפילו דברים שלא שמע מפי רבו – הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני" (ירושלמי פאה, ג' ע"א). ובמימרא אחרת: " 'תורת אמת היתה בפיהו' (מלאכי ב', ו') – דברים ששמע מפי רבו, 'ועולה לא נמצא בשפתיו' " (שם) – אפילו דברים שלא שמע מפי רבו" (שם).

הביטוי 'הסכימה דעתו' מחייב אותנו לעיון סימנטי וענייני מדוקדק יותר. נראה לי, שאנו יכולים להבחין בין שתי משמעויות שונות של ה'הסכמה'.¹⁴

[א] במשמעות האחת, 'הקב"ה מסכים עמהם'. ההסכמה כאן פירושה הסכמה שלאחר המעשה, פעולת הרצון המקבל את רצונו של אחר: "אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי" (תהליך נ"ז, ג); או בלשון המדרש (שמות רבה טו כ): "ישתבח שמו של הקב"ה, שהבריות גוזרין והוא מסכים, שנאמר (ש"ב כ"ג, ג): 'צדיק מושל ביראת אלהים'. בתנחומא (נשא כט) מצאנו סיכום כוללני של הגישה הזאת, המיושמת באופן כללי על כל קביעות החכמים:

כך שנו רבותינו: נר חנוכה... כיוון שהוקצה למצווה אסור להשתמש ממנו. לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקב"ה: בניי, אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין, שנאמר (על פי דברים י"ז, יא): 'ועשית על פי התורה אשר יורוך', למה? שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר (איוב כ"ב, כח): 'ותגזר אומר ויקם לך'. תדע לך, הרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים, מה כתיב שם (בראשית מ"ח, כ)? 'וישם את אפרים לפני מנשה', עשה הקטן קודם לגדול, וקיים הקב"ה גזרתו, אימתי? בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחלה, שנאמר (במדבר ז', מח): 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים' ואחר כך מנשה, מנין? ממה שקראו בעניין (שם, נד) 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה'.

ההסכמה באה לידי ביטוי בזה שהקב"ה פועל לפי הקביעה שנקבעה על ידי החכמים. זוהי מידת טובו של הקב"ה, המסכים עם ההלכה האנושית.¹⁵ החכם תורם בבנייתו, בקונסטרוקציה שלו, לקביעתה הסופית של ההלכה, והקב"ה מסכים איתה.¹⁶

[ב] המשמעות השנייה הפוכה בכיוונה. האדם – "הסכימה דעתו לדעת המקום", 'דעת' שלא הייתה ידועה לו. הביטוי 'הסכימה דעתו', מייצג כאן את זהות הדעות, למרות שלא הייתה הדרכה מוקדמת או ידיעה מראש: "כי ה' יהיה בכסלך – אפילו דברים שאתה כסיל בהן" (בראשית רבה א יד). האינטואיציה הנכונה של החכם מביאה אותו לגלות את האמת ההלכתית, את המעשה הרצוי לשמיים.

דוגמה לכך אנו מוצאים בבצלאל, הלמד דברים מפי רבו, אך גם מחדש דברים מעצמו. דבר זה נלמד מההכללה שבמקרא: "את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות ל"ח, כב):

רבי תנחומא משום רב הונא אמר: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את אשר צוה אותו משה - לא נאמר, אלא 'את כל אשר צוה ה' את משה' (שמות ל"ח, כב), אפילו דבים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. רבי חונייא בשם אבי אמר: 'תורת אמת היתה בפיהו' (מלאכי ב', ו) - אלו דברים ששמע מפי רבו, ורבנן אמרי" 'כי ה' יהיה בכסלך' (משלי ג', כו) - אפילו דברים שאתה כסיל בהם (בראשית רבה א, יד).¹⁷

יש להדגיש, שעצם קיומו של חידוש איננו יכול לבטל את קדושתה ומעמדה ההתגלותי של התורה המתחדשת. נדמה לי, שדעה זו באה לידי ביטוי בדברי ר' שמואל די אוזידא, בעל 'מדרש שמואל', על מסכת אבות (פ"א מ"א):

משה קיבל תורה מסיני – לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלמות, משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה, וכמו שאמר הכתוב: 'ותחסרהו מעט מאלהים וגו', ולכן אמר 'משה קיבל', ייחס העניין אל המקבל להשמיענו, כי כפי ההכנה והבית-קיבול שהיה לו, כך קיבל. ולהכי נמי לא קאמר 'משה קיבל התורה', בה"א הידיעה, לפי שמשמעות 'התורה' בה"א היה משמע, שכל התורה כולה בשלמות קיבל, ולא היה כן, כפי שאמרנו. לכן אמר: 'משה קיבל תורה', כלומר מה שקיבל הוא תורה, אבל מקצתה קיבל ולא כולה.

לחלקים נוספים של המאמר:
א. הקדמה
ב. פרק א: דגם השחזור
ג. פרק ב: דגם החידוש המוחלט (פריט זה)
ד. פרק ג: דגם ההלכה הנסתרת

הערות שוליים:

13. במדבר רבה יט ו, וראה גם ילקוט שמעוני ח"א תשנ"ט, וח"ב תנ"ב, תקפ"ד ותש"ל.
14. אקדים כאן, שלדעתי יש לתורת החידוש שלושה ייצוגים שונים במשנת חז"ל:[א] החידוש כפיתוח לוגי – חידושי התורה תלויים בשימוש במידות, בפיתוח לוגי של ההלכה המצויה בידינו. זאת היא, ללא ספק, עמדת בית המדרש של רבי ישמעאל. דברים אלה מבוססים על מידותיו של הלל ומהווים פיתוח גישתו של רבי יהושע בן חנניה. עמדה זאת מדגישה שחידוש אינו אלא הוצאה לפועל של מה שהיה נתון בידינו קודם לכן בכוח.
[ב] החידוש הרדיקלי – מעבר לגישה זאת, מצויה גישה אחרת, רדיקלית יותר, גישתו של ר' עקיבא. לא אכנס כאן לדיון בשיטתו, אומר רק שלפנינו גישה המסתמכת על קריאה מחודשת של הכתובים. גישה זאת מדגישה ביתר שאת, שהחידוש איננו רק הוצאה מהכוח אל הפועל של מה שנכלל בכתוב, ובחידושי החכמים מתגלה רצונו הנסתר של הקב"ה.
[ג] החידוש הקונסטרוקטיבי – התורה הניחה מקום וסמכות לחכמים לקבוע הלכה באותם מקומות בהן היא לא נקבעה באופן חד משמעי.
שלוש העמדות קרובות במידת מה לגישות שתתפתחנה מאוחר יותר, אותן נכנה בחלק השני של הספר: לוגיציסטית, אינטואיציוניסטית וקונסטרוקטיביסטית (עיין שם).
15. הדוגמא הבולטת ביותר בסוג זה של הסכמה מצוייה ללא ספק בקביעת הלוח: "החדש הזה לכם – באותה שעה יצא אור מבית המדרש ובא לפניהם, והיו יודעים שנתרצה להם האלהים, שנאמר (תהלים קי"ב, ד): 'זרח בחשך אור לישרים' – מה שהן גוזרין הקב"ה מסכים עמהם, שנאמר (שם נ"ז, ג): 'אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי.' ישתבח שמו של הקב"ה שהבריות גוזרין והוא מסכים שנאמר (ש"ב כ"ג, ג) צדיק מושל ביראל אלהים" (שמות רבה טו כ). ניתן לומר, שהקב"ה מסכים באופן כללי, מלכתחילה, לפסיקת החכמים. אולם חז"ל הדגישו, שפעמים רבות הייתה קיימת הסכמה מפורשת: הסכמות קרובות במהותן לבת קול בסיפור תנורו של עכנאי; הסכמה המוכרזת מן השמיים, לפעמים בנבואה, לפעמים בכתוב המצווה אותנו במצווה המבוססת על החלטה אנושית קודמת, ולפעמים על ידי הודעה ניסית, כמו למשל חתימת בית דין של מעלה על החלטתם של החכמים (מדרש חסרות ויתרות אסתר, בתי מדרשות חלק ב, רפו); "שנאמר (נחמיה י', א): 'ועל החתום' – זה בית דין של מעלה, 'ועל החתומים' (שם ב) – זה בית דין של מטה".
במדרש תהילים (פרק ד'), אנו עדים לפיתוח הרעיון הזה: "א"ר הושעיה: אי זה אומה שמעכבת על אלהיה כאומה זו! כיצד? בשעה שזקנים יושבים לעבר שנה, הקב"ה מסכים על ידיהם, ועליהם אמר דוד (תהלים נ"ז, ג): 'אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי' – יתברך שמו של הקב"ה, שהוא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושים. מלך בשר ודם גוזר גזרה, ואם מבקשין סנקליטין שלו לבטלה אינן יכולין, בין ברצונם בין שלא ברצונם הן מקיימין גזרתו, אבל המלך עצמו אם מבקש – מבטלה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא מה שסנהדרין גוזרין הוא מקיים. אימתי? בראש השנה, שהסנהדרין יושבים ואומרים נעשה ראש השנה בשני בשבת, או בשלישי בשבת, מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם: לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו. ומשיבין לו: ריבונו של עולם, כך גמרו, שיהא ראש השנה ביום פלוני. מיד הקב"ה יושב באותו היום לדון עולמו, שנאמר (שם מ"ז, ו): 'עלה אלהים בתרועה', למה? 'כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב' (שם פ"א, ה) – ישראל גזרו אותו היום ראש השנה, ואף הוא 'משפט לאלהי יעקב' – שהוא מקיים גזרותיו ומסכים עמהם. הווי אומר: 'אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי' (תהלים נ"ז, ג) – שהוא מסכים לדעתן של ישראל. תדע לך שכן הוא; בוא וראה, כתיב (במדבר כ"ט, א): 'יום תרועה יהיה לכם', לי – לא נאמר, אלא 'לכם', וכן הוא אומר (ויקרא כ"ג, לז): 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש', תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. הווי אומר (דברים ד', ז): 'כה' אלהינו בכל קראנו אליו', ואין 'קראנו' אלא קידוש מועדות, כמה דאמר: 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש' (ויקרא כ"ג, ב). 'תקעו בחדש שופר' – זה שאמר הכתוב (תהילים פ"ט, טז): 'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון'; 'אשרי העם' – אלו הזקנים שמעברין את השנה וקובעים את החדשים, 'באור פניך' – ר' אבהו אמר: זה הקב"ה שמסכים עמהם".
16. דגמות להסכמה מעין זאת נמצא בדברים שאמרו האבות והנביאים, אך גם בדברים שחידשו חכמים. הסכמתו של הקב"ה מתייחסת לטווח רחב של החלטות אנושיות, הלכתיות וחוץ הלכתיות; כך במדרש על ברירת הגלות על ידי אברהם (בראשית רבה מד כא). כמו כן רבות הדוגמות להסכמתו של הקב"ה למעשים קונקרטיים: בעניין מכירת הבכורה (במדבר רבה ו ב); בעניין ברכת יצחק (דברים רבה א יט); בעניין מעשיו של דוד בנוגע למפיבושת (במדבר רבה ח ד; והשווה מדרש שמואל כח); בעניין כיבוש יריחו בשבת (במדבר רבה כג ו). עקרון ההסכמה מיושם אף לגבי התורה (תנחומא שופטים, יט): " 'וקראת אליה לשלום' (דברים כ', י) – א"ר לוי: שלושה דברים עשה משה וסכים הקב"ה על ידו, ואלו הן: כתיב (שמות ל"ד, ז) 'פקד עון אבות על בנים', ומה אמר: 'לא יומתו אבות על בנים' (דברים כ"ד טז), ומניין שהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר (מלכים ב' י"ד, ו): 'ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים', והשנייה – כששבר הלוחות, ואחת בימי סיחון ועוג, אמר לו הקב"ה: לך הילחם עמו, סכור אמת המים שלו, ומשה לא עשה כן, שנאמר (דברים ב', כו): 'ואשלח מלאכים', א"ל הקב"ה: חייך, עשית כראוי, שאני מסכים על ידך, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום' ".
¹⁷. דוגמה אחרת קשורה בקרבנם של הנשיאים (במדבר רבה יב יח): " 'ויקריבו אותם לפני המשכן' – מלמד שהביאום ומסרום לצבור. באו ועמדו לפני המשכן, ולא קיבל מהם, עד שנאמרה לו מפי הגבורה: 'קח מאתם'. באותה שעה היה משה מתיירא ואומר: תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקודש ושרתה על הנשיאים? אמר לו הקב"ה: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו, לך הייתי אומר שתאמר להם? אלא 'קח מאתם', מאתם היה הדבר, הא הסכימה דעתם לדעת העליונה". אותה התייחסות חוזרת בשיר השירים רבה (ו טו): "נתיירא משה, אמר בלבו: תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרת על הנשיאים, או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה? אמר לו הקב"ה: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא (שם) 'קח מאתם והיו', מהו 'קח מאתם'? מאתם היו הדברים, ומי נתן להם את העצה? א"ר סימון: שבטו של יששכר. אמר להם: המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באוויר, עשו לו עגלות, כדי שיהא נטען בהם, הוא שהכתוב משבח שבט יששכר, שנאמר (דה"י א' י"ב, לג): 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים'; 'וכל אחיהם על פיהם' – מלמד שכל אחיהם היו מסכימין ההלכה על פיהם כהלכה למשה מסיני." במקומות מסויימים אין הבחנה בין שתי המשמעויות הללו. כך למשל קוראים אנו: "אמרו רבותינו: ג' דברים עשה משה והסכימה דעתו לדעת המקום: בהר סיני דרש ואמר, אם ישראל שאינן מועדים לדברות, אמר להם (שמות י"ט, טו): 'אל תגשו אל אשה', אני, שאני מועד לדיבור, אינו דין שאפריש עצמי מן האשה? והסכים הקב"ה עמו, שנאמר (דברים ה', כח): 'ואתה פה עמד עמדי'. והשנייה דרש באהל מועד, ואמר: ומה אם סיני שלא היתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה לא עליתי אלא ברשות, שנאמר (שמות י"ט, ג): 'ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר', אהל מועד שהוא לדורות – היאך יכול אני להיכנס לתוכו אלא אם קורא אותי הקב"ה? והסכים לדעתו, שנאמר (ויקרא א', א): 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד'. הג' דרש בחוקת הפסח, כשעשו ישראל את העגל, אמר: ומה אם הפסח שהיה לשעה במצרים, אמר לי: 'זאת חקת הפסח כל בן נכר וגו' (שמות י"ב, מג), ישראל שעבדו עבודת כוכבים יכולין הן לקבל את התורה? מיד (שמות ל"ב, יט): 'וישבר אותם תחת ההר' (שמות רבה יט, ג).