|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה > שבתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ראליה תלמודיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד > מועד |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
משמות החכמים הנזכרים במשנה בנוגע להדלקת נר שבת ניתן ללמוד שמדובר בחכמים מתקופת דור יבנה (132-70) כלומר תקופה שבין שתי המרידות: בין חורבן בית שני לימי מרד בר-כוכבא ושנים ספורות אחרי כן. תקופה זו מתאפיינת בעליית מעמד החכמים ובהעלמותו של המפלגות והכתות הרבות שהיו בשלהי בית שני. בתקופה זו עבר המרכז התורני לגליל כשריכוז יהודי נוסף ממשיך להתקיים באזור יהודה ('דרום'). פרנסתם של התושבים היהודים הייתה מושתתת ברובה על עבודת האדמה. מלבד הפגיעה בתחום המדיני ובתחום הרוחני היו תוצאות חורבן הבית חמורות והשפיעו על היישוב היהודי ביהודה גם מבחינה דמוגרפית, כלכלית ובטחונית. האוכלוסיה היהודית נתדלדלה, התשתית החקלאית נהרסה וקרקעות רבות הופקעו מידי בעליהן היהודים והללו הפכו לאריכים. רבים מן היהודים ירדו מנכסיהם והפכו לעניים מרודים חסרי כל. תוצאה נוספת של החורבן הייתה פלישת נוודים, ריבוי מקרי שוד והעדר בטחון;1 הדים למציאות זו ניתן למצוא במשנה ה (ראה הדיון בחלק ד)'. לעומת התאוששותו ההדרגתית של היישוב היהודי לאחר החורבן, תוצאותיו של מרד בר-כוכבא היו קשות לאין ערוך. ארוע נוסף שהיה בתקופה זו הוא 'פולמוס של קיטוס' – מרד יהודי רחב היקף בתפוצות (117-115) שכלל גם את ארץ-ישראל.2 השלכותיו העיקריות של מרד זה היו רדיפות וגזירות על רקע דתי.3
את מרבית דיני הדלקת נר שבת ניתן להבין לאשורם רק על סמך הרקע ההיסטורי והמציאות החברתית שהייתה רווחת בתקופת המשנה. תנאי המחיה והדלות ששררה בתקופה שלאחר חורבן בית שני היו קשים מנשוא ובעיקר היו אלה תוצאותיו של מרד בר-כוכבא שהביאו למשבר כלכלי עמוק.4 אמנם היו בין היהודים גם אנשים אמידים, כדוגמת רבי טרפון, אך דומה שרוב האוכלוסיה היהודית הכפרית הייתה מעוטת יכולת עד כי האנשים התקשו להשיג להם ולבני משפחתם אמצעי מחיה בסיסיים, כגון בגד אחד ללבוש ופת לחם לאכול; עניות זאת אפיינה במיוחד את חוג תלמידי החכמים.5 דוגמא לכך הוא הסיפור על רבן גמליאל דיבנה שנכנס לביתו של רבי יהושע בן חנניה ונדהם לגלות לפי כותלי הבית המפוחמים שהוא פחמי. בתגובה אמר לו רבי יהושע: 'אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים'.6 דוגמא נוספת לכך הם רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שפעלו בתקופת מרד בר-כוכבא ועליהם נאמר: 'שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש'.7 על רקע תנאי הכלכלה הקשים נאלצו חכמים לתקן תקנות שונות, כגון זו שתקנו באושה: 'שיהא אדם זן את בניו קטנים'.8 דומה שלקראת סוף המאה השניה לספירה חלה בארץ-ישראל יציבות כלכלית, אולם במהלך השליש הראשון של המאה השלישית ואילך פקד משבר כלכלי את כל רחבי האימפריה הרומית. אותותיו של משבר זה הורגשו גם בארץ-ישראל וכך גם תלמידי חכמים נקלעו למצוקה כלכלית קשה והתקשו לכבד את השבת כנדרש. כאשר דרש רבי שמלאי בציבור (בעקבות פסיקת רבי חנינא) שצריך אדם שיהיו לו שני עטיפים (בגדים) – אחד לימות החול ואחד מיוחד ליום השבת – פרצו השומעים בבכי ואמרו: 'רבי, כעטיפתינו בחול כן עטיפתינו בשבת'.9 דלות היהודים אף הייתה נושא ללעג הגויים בתיאטראות שלהם. רבי אבהו סיפר על המחזות שבהם תוארו היהודים כאוכלי חרובים וחוחים – מזונם של עניים – ואת מעט כספם הם חוסכים ליום השבת: 'היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגעין כל ימי השבת אוכלין בשבת, ואין להם עצים לבשל בהן, והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר'.10 לנוכח מציאות כזו, לרבים מן האנשים לא הייתה אפשרות לרכוש אפילו כמות קטנה של שמן או חתיכת פתילה לצורך הדלקת נר בכל ימות השבוע שכן הדבר נחשב למותרות. כך שהחיוב להדליק נר בשבת היה עול כספי כבד שלא הכול יכולים היו לעמוד בו. על רקע זה ניתן להבין את הדיון במשנה על דינו של מי שמכבה את הנר בשבת: 'המכבה את הנר...כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה'.11 המציאות הכלכלית הקשה שבה מעט שמן להדלקת נר נחשב יקר למדי באה לידי ביטוי גם בדיון התלמודי בעניין שבת חנוכה: מה דינו של אדם שיש לו שמן בכדי הדלקת נר אחד בלבד – מה עדיף נר שבת או נר חנוכה? והשיבו על כך חכמים שנר של שבת עדיף משום שלום ביתו.12 בבתי יהודים רבים הדליקו אפוא נר רק בערב שבת. נר שבת אחד שימש לכל הצרכים – ל'עונג שבת' ולתאורת הבית כך שיוכלו בני הבית לעשות מלאכות שונות לאורו ומשום כך הטילו חז"ל סייגים הלכתיים רבים באשר לשימוש בו מן החשש 'שמא יטה'.13 אף שחכמים ראו חשיבות מרובה בהדלקת נר שבת, עדיין הם היו מודעים לקשיים הכלכליים שהדבר העמיד בפני חלק מן האנשים ולא לחינם השתדלו חכמים בדרשותיהם להאדיר את חשיבותה של מצוות הדלקת הנר. את המגמה הזו היטיב לבטא הרמב"ם בתקופה מאוחרת יותר:
המציאות הכלכלית הקשה בתקופת מרד בר-כוכבא באה לידי ביטוי באופן בולט גם בפגיעה בגידולים החקלאיים. נראה שההלכה האוסרת להוציא מארץ-ישראל תבואה, יין ושמן אל מחוץ לארץ15 היא מאותה תקופה, שהרי בימים כתיקונם היו מצרים אלה – ובמיוחד שמן הזית – מוצרי ייצוא מובהקים. בתקופה זו נפגעו קשות מטעי הזיתים עד כדי כך שרבי יוסי קבע כהוראת שעה ש'אין שכחה לזיתים';16 ובתלמוד מוסבר: 'לא א"ר יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ'.17 ייתכן שעל הרקע הזה יש להבין את גישתו של רבי טרפון שסבר בעניין נר שבת ש'אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד'.18 רבי טרפון שפעל ערב מרד בר-כוכבא ביקש לבצר ולשקם את מעמדו של הזית ולעודד את השימוש בשמן הזית של ארץ-ישראל אגב חובת הדלקת הנר. ההסבר לדברי רבי טרפון הוא מעמדו המיוחד של הזית: 'הרי מצינו שחבב הקב"ה שמן זית יותר מכל השמנים כנר'.19 אפשר להסביר שדווקא על רקע המציאות שבה שמן הזית לא היה שכיח התירו חכמים להשתמש בכל השמנים20 ובלבד שיתאפשר לכולם להדליק נר שבת.
למרות שאנו עוסקים בתקופתם של חכמי דור יבנה, פרק זמן קצר יחסית שנמשך כשבעים שנה, הרי מגוון הדעות המובא בה אינו אחיד. המשניות מכילות בתוכן רבדים שונים ואסכולות פרשניות שונות. כך רבי אליעזר בן הורקנוס למשל מביא מסורות קדומות יותר שקיבל מדור רבן יוחנן בן זכאי, מסורות אלה נחשבות לקדומות ושמרניות יותר, לעומת רבי עקיבא אשר מייצג גישה חדשנית יותר.21 לדעת גולדברג, כמעט כל המשניות המובאות במסכת שבת בפרק שני – בהן אנו עוסקים – נכתבו וסודרו בדורו של רבי עקיבא או מאוחר יותר בידי תלמידיו ועל ידי רבי יהודה הנשיא.22 הלבני מוכיח שמשנתנו משקפת למעשה פסיפס של מאמרים מתקופות שונות וכמו כן הוא מראה כיצד לא הסתפק רבי יהודה הנשיא בעריכתה של המשנה בלבד, אלא אף עיבדה באופן רדיקלי.23 חשוב ביותר הוא המידע המקביל למשנתנו המופיע בתוספתא, בעיקר כאשר לעתים מובא פירוש שונה.24 רובד נוסף הוא פירוש האמוראים בתלמוד; הללו מביאים לעתים פירושים חדשים לגמרי. יצוין כי כתיבת פירושי האמוראים למשנה נמשכה כמאתיים שנה בארץ-ישראל, ובבבל – כשלוש מאות שנה. במשך פרק הזמן הארוך הזה צמחו גישות שונות לפירוש המשנה ודרך פירוש המשנה התפתחה לכמה כיוונים.25 כיוון שכך שומא עלינו להבחין בין הרבדים השונים של פירושי התנאים ובין הדורות השונים של האמוראים בפירושיהם למשנה. יש להבדיל בין מסורת פרשנית ארץ-ישראלית למשנה ובין מסורת פרשנית בבלית. בארץ-ישראל עצמה היו גישות שונות למשנה שכן לא הרי אמוראי הגליל כאמוראי הדרום. דרך מתודולוגית זו מנחה אותנו בבואנו להתחקות אחר הריאליה המשתקפת במשנה. המטרה אפוא היא לנסות להגיע למקורות הקדומים והקרובים ביותר לתקופה שבה נוסחה המשנה. חשוב ביותר הוא המידע המובא בספרות הרומית מאותה התקופה; זו עשויה לשפוך אור ואף לספק פרטים רבים הנוגעים בחיי היום-יום שנזכרו במשנתנו. כלל נוסף הוא שיש להעדיף את הפירושים הארץ-ישראליים על פני פירושים בבליים המשקפים לא פעם מציאות שהיא רחוק בזמנה ובהוויתה מזו שבמשנה. יש להתייחס באותה המידה גם לפרשנות המשנה מתקופת ימי הביניים שכן זו משקפת אסכולות פרשניות שונות.
עיקרו של פרק זה דן בהדלקת נר שבת והסייגים הנובעים מאיסור הבערת אש וכיבויה בשבת (שמ' לה, ג). בתחילה דנה המשנה בכשרותם של חומרי בעירה שונים לנר שבת, ובהמשך בסייגים שהוטלו על הטיפול בנר עצמו. המשנה מונה רשימה גדולה ומגוונת של חומרי בעירה ופתילות שאין להשתמש בהם לנר שבת והסיבה לכך שהם נאסרו כפי שזו מובאת בתלמוד: 'אמר רבה: פתילות שאמרו חכמים 'אין מדליקין בהן בשבת' – מפני שהאור מסכסכת בהן, שמנים שאמרו חכמים 'אין מדליקין בהן' – מפני שאין נמשכין אחר הפתיחה'26 משמע שאין להשתמש בפתילות שהאש אינה דולקת בהן יפה, אלא מרצדת על גבי הפתילה ואינה בוערת באופן אחיד. כמו כן, אין להשתמש בשמנים שאינם נשאבים היטב לפתילה ויוצרים תאורה חלושה וחשוכה. לדעת הרמב"ם גזירות אלו באו למנוע איסורי שבת: 'גזרה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה' (ונמצא מבעיר בשבת),27 'וכן שמנים אלו אינן נשאבין היטב בפתילה ויהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסור לפי שהכלל אצלנו – הדלקת נר בשבת מצוה'.28 התאמת הפתילות להדלקת הנר קשורה למבנה הנימי שלהן (על פי עיקרון ה-capillarity): סיבים עבים או דקים מדי אינם מאפשרים את עליית הנוזלים לחלקה העליון של הפתילה. מאידך, שמנים צמיגים או מוצקים אף הם אינם מתאימים לעליה נימית בסיבים. בהמשך ננסה לברר מדוע נזכרו דווקא הפתילות וחומרי הבעירה הללו וכמו כן ננסה לבחון עד כמה שניתן את הבעייתיות בשימוש בהם באופן מעשי. בתלמוד נזכרו עוד חומרי בעירה שנפסלו מפאת הסכנה הכרוכה בהדלקתם:29 'נפט לבן' נאסר לשימוש גם ביום חול מפני שהוא חומר דליק, נדיף ומסוכן. כמו כן נאסר השימוש בשמן 'צרי' הוא האפרסמון (Commiphora gileadensis = C. opobalsamum). מדובר בבושם יוקרתי ומשום כך קיים חשש שמא ישכח האדם שמדובר ביום שבת וירצה להשתמש בו – ונמצא מכבה את הנר. החשש השני לאיסור השימוש בשמן האפרסמון להדלקת נר שבת הוא 'מפני שהוא עף' רוצה לומר מתאדה במהירות ועשוי לגרום לדליקה. כראיה לסכנה הנשקפת למשתמש בו מביאה הגמרא סיפור על אשה אחת שהייתה שונאת את כלתה. משהגיע ערב שבת אמרה לכלתה שתתמרח ותתבסם בשמן האפרסמון ולאחר מכן הורתה לה להדליק את נר השבת. כאשר הדליקה הכלה את הנר, אחזתה האש ושרפתה.30 כמו כן נזכרו בתלמוד חומרים נוספים שמוצאם מן החי שאין להשתמש בהם לצורך הכנת פתילות: צמר ושער. הצמר נאסר הואיל והוא מתכווץ מפני האש, והשיער – משום שנחרך ואינו מושך את השמן.31
משנה א משנה ב וחכמים מתירין בכל השמנים: בשמן שמשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. בסוף פרק א למדנו שמותר להבעיר אש בערב שבת ולהשתמש בה בתנאי שהאדם לא יתעסק באש על מנת לתקנה ולהשביחה. הסוגיה שבה עוסקת משנתנו – 'במה מדליקין' – מהווה המשך לעקרון הלכתי זה וההתמקדות בנר שבת היא בשל החובה לקיים מצווה זו והן בשל הסמליות הרבה שבה. כותרת המשנה היא בבחינת הצהרה שזו תעסוק בתחילה בפתילות ובשמנים שמותר להדליק בהם ולאחר כך יידונו אלו שאסור להדליק בהם, אלא שלמעשה בחר התנא להתמקד בפתיחת המשנה בשאלה 'במה אין מדליקין'. מסתבר שאין זה מקרה יוצא דופן שכן יש לכך מקבילות במקומות אחרים. בתלמוד מוסבר שכותרת המשנה אינה מחייבת ויש פעמים שהתנא הדורש את המשנה בוחר לפתוח במה שסיים את הכותרת.32 נראה שאין הדבר נקבע באופן שרירותי ובמשנתנו בחר התנא לפרש תחילה את הסוגיה המרכזית והבעייתית שהיא 'במה אין מדליקין'. לדעת בזק, סידור המשנה נקבע על פי העיקרון האריתמטי רוצה לומר הכמותי: בכל המסכתות פותחת תמיד המשנה ברשימת הפרטים המרובה ביותר – במקרה דנן חומרים שאין מדליקין בהם – ואחר כך מפרטת את הרשימה הקצרה – חומרים שמדליקין בהם.33 בתחילה דנה המשנה ברשימת הפתילות שאין מדליקין בהם ואחר כך ברשימת השמנים האסורים. האחרונה ברשימת הפתילות האסורות היא 'ירוקה שעל פני המים'. ואכן בנוסח המשנה המדויק נאמר 'לא בזפת' בלי וו-החיבור, ובתלמוד נקבע: 'עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים'.34 לאחר מכן פורטה במשנה ב רשימת השמנים המותרים. הלבני מוכיח שהמשניות הללו מכילות שתי רשימות מתקופות שונות: המשנה 'אין מדליקין' היא קדומה – משלהי בית שני, ואילו רשימת 'במה מדליקין' היא מאוחרת יותר ומשלבת בתוכה דעות של תנאים מדורות אחדים ועובדה במתכונת הזו בידי רבי יהודה הנשיא.35 דבר זה מוכח לא רק מניתוח המשנה מבחינת השוני הלשוני וההלכתי, אלא גם מבחינת סגנון העריכה. במשנה הישנה שעניינה 'במה אין מדליקין' מסודרת רשימת הפתילות על פי הסדר של 'כל הקצר, קצר קודם': בתחילה מופיעות הפתילות אשר שמן הא בן מילה אחת בת שלוש אותיות, ולאחר מכן פתילות אשר שמן הוא בן כמה מילים ואותיות רבות יותר (ראה סכימה). רק בסוף הרשימה אין הסדר הזה נשמר – באזכור האליה והחלב – שכן דרכה של המשנה להביא דברים שבמחלוקת בסוף.36 לעומת זאת, במשנה המאוחרת שבה מופיעים רשימת השמנים שהתירו חכמים בין כל נסיון לחקות ולהציג בסדר וסגנון זה. אמנם בתחילה נזכרו כל השמנים ולבסוף עטרן ונפט שאינם מוגדרים שמנים. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
