על-פי המסורת הַמִקְרָאִית, נִיסְיוֹן ההתנחלות הראשון בִּכְנַעַן, שעשו בני ישראל היוצאים מִמִצְרַיִם, היה מִכִּיווּן דָרוֹם – בָּעֲלִייָה מן הנגב לְכִיווּן הָהָר. הַנִיסָיוֹן נִכְשַׁל בַּעֲרָד – הַשַׁעַר אל הָהָר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (במדבר כא 1)
על-פי תַרְגוּם הַשִׁבְעִים, "דֶרֶךְ הָאֲתָרִים" היא "דֶרֶךְ הַתָרִים" – דַרְכָּם של המרגלים, אשר שלח משה לתור את הארץ: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן." (במדבר יג 22)
בִּימֵי ממלכת יהודה הֵקִימוּ בַּעֲרָד מצודה גדולה, שנועדה לשמור על הַמְבוֹאוֹת הדרומיים אל ההר מִפְּנֵי אֱדוֹם – הַשְׁכֵנָה הדרומית-מזרחית של יהודה. מִסָבִיב לַמְצוּדָה בָּנוּ חומה מבוצרת באמצעות מִגְדָלִים. בְּאַחַד הַחֲדָרִים בַּמְצוּדָה נמצאו חֲרָסִים, וּבָהֶם מכתבים שנשלחו מן המצודה וְאֵלֶיהָ.
המכתב המרגש ביותר מתאר את יָמֶיהָ האחרונים של המצודה לפני הכיבוש הָאֱדוֹמִי בִּשְׁנַת 600 לְעֶרֶךְ לפנה"ס. במכתב אנשי ערד מוזהרים:  "פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנפשכם. הנה שלחתי להעיד בכם היום האנשים את אלישע! פן תבוא אדום שמה! "