עמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > משק המים
אאוריקה : כתב-עת להוראת מדעים וטכנולוגיה


תקציר
המאמר עוסק במקורות המים של ישראל תוך התיחסות לזיהום והמלחת מקורות המים וחלופות אפשריות לשיפור מאזן המים בישראל.
במאמר התייחסות לשינויים העולים מהסכמי השלום עם ירדן והסכמי ההפרדה עם הפלסטינאים .



המים בישראל : תמונת הווה ותצפית לעתיד
מחברת: ד"ר יונה ברגור


דרכם של המים אל הברז ארוכה היא ומורכבת. נושאים כגון איכות, כמות ואמינות אספקת המים המגיעים לצרכן, הם בעלי חשיבות לאומית. נושא המים הוא אחד האתגרים המורכבים ביותר העומדים כיום בפני מדינת ישראל, ויש לו השלכה ישירה על חוסנה של המדינה, עתידה הכלכלי ובריאות תושביה והדורות הבאים. את האתגרים הניצבים בפני משק המים של מדינת ישראל יש לבחון מבחינת עקרונות מנחים ומגמות התפתחות בעתיד. דבר זה ניתן לעשות באמצעות חמש נקודות התייחסות שונות: היצע וביקוש; איכות המים; גיאוגרפיה; גיאו-פוליטיקה; מדיניות ניהול ופיתוח.


 

מאזן המים במדינה


מאזן המים נותן ביטוי להיצע וביקוש למים. היצע המים במדינה מורכב ממימי אקוויפר ההר – כ- 300 מלמ"ק (מיליון מטר קוב) לשנה, מימי אקוויפר החוף – כ- 250 מלמ"ק לשנה, אגן הכינרת – כ- 600 מלמ"ק לשנה, ואקוויפורים אחרים כמו מי שטפונות וכד' כ- 650 מלמ"ק לשנה. מוביל המים הארצי מגשר בין כל מאגרי המים והצרכנים לאורך הקו ומאפשר את ניהול משק המים כיחידה תלת אגנית משוכללת אחת. מים נוספים נשאבים מבריכות עפר, שמוקמות לצורך אגירת מי שטפונות (מים שפירים) או מי קולחין (ביוב).

התרומה הממוצעת הרב שנתית של הגשמים למקורות המים היא כ- 1.8 מיליארד מ"ק לשנה. רובם מחלחלים ונספגים בקרקע, ואחוזים בודדים מהם זורמים לים. עם מקורות המים נמנים גם מי הביוב של היישובים לאחר צריכה ביתית ותעשייתית. מתוך צריכה ביתית של 650-600 מלמ"ק בשנה, לדוגמה, ניתן להפיק כמות של כ- 350 מלמ"ק קולחין לשנה לאחר טיפול וטיהור.

בנושא מאזן המים יש משקל רב לתחזיות פוטנציאל הפיתוח של מקורות המים מחד, ותחזיות הצריכה, מאידך. בתחום זה נכללים גם ההיבטים הכלכליים המבטאים, בין השאר, את עלויות פיתוח מקורות מים חדשים, דבר המשפיע על מחיר המים לצרכן ועל נכונות הצרכן לשלם את עלויות הפיתוח הללו. חלק מעלויות הפיתוח מושקע במאגרי מים; בארץ יש כ- 300 מאגרי מים בעלי קיבולת של כ- 200 מלמ"ק. בשנים האחרונות הוקמו מאגרים בנחל הבשור, מאגר נחל מעוז וניר עם בנגב המערבי. מאגרים רבים הוקמו גם ברמת הגולן.

איכות המים. נושא זה מתייחס למקורות המזהמים את מי השתייה, ביניהם חומרי הדברה המחלחלים מתכות כבדות ומלחים, מאגרי נוזלים שונים המחלחלים למי תהום, שפכים תעשייתיים, מאגרי נוזלים שונים המחלחלים לאדמה כמו נפט, ועוד. נקודה מרכזית בנושא זה היא שמירה על הסביבה במטרה למנוע פגיעה בלתי הפיכה בערכי טבע ונוף בשל ניצול יתר של מקורות מים.

בריאות הציבור גם היא מושפעת, כמובן, מאיכות מי השתייה, ושמירה עליה מחייבת אספקת מים נקיים וסילוק שופכין, תוך עמידה בסטנדרטים הולכים ומחמירים ככל שעולות רמת החיים ומודעות הציבור.

בסוף אפריל 89' למשל, זוהמו מי מעיינות כברי בגליל המערבי ממי ביוב. גל מי ביוב תת קרקעי שהגיע למעיינות געתון עקב גשמים כבדים, זיהם את האקוויפר שמזין את מעיינות כברי. כתוצאה מהזיהום חלו כ- 110 איש בדיזינטריה. התברר כי מנגנון הבקרה האוטומטי למדידת כלור במעיינות מים שלא חוטאו כראוי.

ביולי 85' פקדה מגיפת דיזנטריה וטיפוס הבטן את אזור הקריות, ובמהלכה נפגעו כ- 6,000 איש. מקור הזיהום אותר בצינור הביו הראשי של שפרעם, שחדר לאתר הקידוח (לשיבת מים) אפק 2 וממנו למי השתייה של האזור.

גיאוגרפיה בתחום המדינה. הבחנה בין אזורים עם עודף במים לאזורים הסובלים ממחסור ובחינת
אופציות להובלת מים מאזור אחד למשנהו.

גיאו-פוליטיקה של משק המים האזורי. המים אינם מכירים גבולות בינלאומיים. חלק ממקורות המים של ישראל נמצאים במדינות אחרות וזורמים אלינו דרכן. בארץ ובעולם גובלים ימות, אגמים ונהרות במדינות שונות, ויש צורך בהסכמים לגבי זכויות השימוש במים.

ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית חתמו על הצהרה לשיתוף פעולה אזורי בתחום פיתוח המים האזורי במזרח התיכון. הסכמי השלום של ישראל עם ירדן כוללים גם העברות מים בין הצדדים, כולל שאיבה מן הירמוך והזרמת מים דרך מפעלי מים בעמק הירדן לתעלת עבדאללה שבירדן. הדיונים עם הפלסטינים כוללים גם את נושא הביוב והטיפול בשפכים בערי הגדה. ללא טיפול נאות עלולים שפכים אלו לזהם את מקורות המים של ישראל, ובעיקר את אקוויפר ההר.

מדיניות ניהול ופיתוח של משק המים. המדיניות בנושא המים מורכבת מהעדפות ממלכתיות, שכרוכות בשיקולים שונים הנוגעים לרווחת האוכלוסייה. שיקולים אלו נעשים תוך בחינה של נושא האיכות, הכמות, המחיר ואמינות אספקת המים. על האחראים לעיצוב המדיניות לקחת בחשבון גם רווחת הדורות הבאים, ולהימנע מפעולות שעלולות לגרום להשחתה בלתי הפיכה של מקורות המים. עליהם להתחשב בשמירת איכות הסביבה, בשיקולי יעילות כלכלית ובכדאיות ההשקעות בפיתוח מקורות מים חדשים, ובכלל זה התפלה. כמו כן צריכים להיבחן קריטריונים שונים של הערך המוסף שניתן להפיק מיחידת מים במגזרים השונים. תפישת המים כמשאב מוגבל מכתיבה העדפה של הפניית המים למקומות בהם ניתן להפיק יותר תועלת מכל יחידת מים.
ליישוב היהודי בארץ, שתחילתו בשלהי המאה שעברה, היו מספר יעדים דומיננטיים: היעד הדמוגרפי של הגדלת האוכלוסייה היהודית; היעד הביטחוני, של קיום מדינה יהודית בסביבה עוינת והיעד הטריטוריאלי של גאולת הקרקע וההתיישבות. מימוש יעדים אלה בתנאים האקלימיים והגיאוגרפיים של ישראל הפך את נושא המים לגורם מרכזי בפיתוח המדינה.

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי ביחס המדינה ואזרחיה לנושא המים. ישראל שנהגה בעבר להתייחס לנושא המים כנושא שאין להתפשר עליו, מוכנה כיום להגיע להסכמים בנושא. בעקבות שינויים דמוגרפיים- מרחביים, גיאופוליטיים, כלכליים וסביבתיים החלה מדינת ישראל לשקול חלופות מדיניות שונות בנושא המים. השינוי המרכזי מתבטא בתפישת המים כגורם ייצור סחיר ונייד. שאלת אספקת המים מקבלת פן רציונלי יותר כיוון שניתן כיום לבחון אופציות שונות לגביה לפי שיקולי העלות הכלכלית של הפקת כל יחידת מים. השינויים בהתייחסות הערכית למים משפיעה על אופי ההחלטות המתקבלות. להחלטות אלו אין השפעה רבה בקביעת אופייה של המדינה לקראת המאה הבאה.


 

מאפייני העבר ומגמות העתיד


מצוקת המים הביאה בשני העשורים הראשונים לקום המדינה לתהליך פיתוח מואץ של מקורות המים המקומיים. משאבי הון רבים הופנו לפיתוחם של מקורות מים קונבנציונלים יותר ופחות, להרחבה ולשיפור של מערכת האספקה ולפרוייקטים של שימור ושיפור איכות המים. ראיית המים כמשאב חיוני שיש לנצלו למען כלל הציבור בדרך היעילה והטובה ביותר הובילה ב- 59' לחקיקת " חוק המים", לפיו כל הבעלויות הפרטיות על מקורות המים הועברו לרשות המדינה. המדינה פועלת בעניין זה כנאמן של הציבור כולו, והזכות לשימוש במים כפופה להוראותיו של החוק.

כיוון שהמים נתפסו כמשאב לאומי בבעלות ציבורית, נעשה פיתוח משק המים עד לשנים האחרונות באופן כמעט בלעדי ממקורות מימון ממלכתיים. מצוקת המים במדינה הובילה לנסיונות ניצול של מקורות מים שוליים ומקורות מים שאיכותם נחותה. מגמה זו דורשת השקעה כספית רבה, וכללה מאמצים לבניית מפעלים ללכידת מי שטפונות וגשמים, לטיהור ולמחזור מים (בעיקר מי ביוב שיועדו לשימוש בחקלאות), פיתוח זני ירקות שניתנים להשקייה במי מליחים, להפקת מי תהום ולהובלת מים בין האיזורים השונים.

המסורת של הקצאת מים לצרכן על בסיס יעדים לאומיים ולא על בסיס עלותם של המים יצרה מסורת של צריכה בלתי יעילה מבחינה כלכלית במשך שנים רבות. החל מ- 86' נוקטת נציבות המים במדינות קיצוץ במכסות המים לחקלאות, ואמנם ניכרת ירידה בצריכה החקלאית בעקבות מעבר לשימוש נרחב יותר במי קולחים.
כיום בשנות ה- 90 , עומד משק המים על פרשת דרכים לקראת המשך תפקודו בשנות ה- 2000 . המשק עובר מעידן של פיתוח המקורות ובניית כלים לאספקת מים לצרכן לעידן של ניצול פוטנציאל המים כמעט במלואו. עידן זה, המאופיין על ידי תחרות קשה על המים ועל המשאבים הדרושים לאספקתם בין המגזרים השונים בארץ לבין המדינות באזור, מחייב שינוי בתפיסת מדיניות משק המים במדינה.


 

מגמות שינוי מרכזיות


שלוש מגמות בולטות צפויות לאפיין את משק המים בשנים הקרובות. האחת היא הגידול בביקוש למים במגזר העירוני-ביתי והתעשייתי כתוצאה מעלייה צפויה ברמת החיים ומגידול אוכלוסין. השנייה, הדרישה לאיכות משופרת של המים המסופקים למגזר זה על רקע המעבר ההדרגתי מתפישה חד מימדית של כמות המים לתפישה דו מימדית, הכוללת גם את ממד האיכות כפרמטר במדיניות הפיתות והניהול. השלישית היא הצורך לענות, במסגרת הסכמי השלום, על המחסור במים הצפוי לישראל, לירדן ולרשות הפלסטינית. הקצאה מוסכמת של מקורות המים הקיימים המשותפים, תגרום להקטנת פוטנציאל היצע המים עבור ישראל. לשם הצגת מחסורי המים הקיימים במדינות האזור באופן השוואתי ניתן להשתמש באינדקס "מתח המחסור היחסי", שמשקף את רמת המינימום של משאבי המים הנדרשת להישרדות של מדינה מודרנית באיזור צחיח. לפי האינדקס, סף של 2000 מ"ק/ לנפש בשנה הוא סף ה"שפע", בעוד ש- 500 מ"ק/נפש/שנה הוא סף המינימום הנדרש לתפקוד סדיר של מדינה, לפי תחשיב שהוכן על ידן הלל שובל מהאוניברסיטה העברית בירושלים ב- 92',
ישראל, ירדן והאוטונומיה הפלסטינית נמצאות מתחת לסף המינימום, כשהאינדקס מורה על 300 מ"ק/נפש/שנה לישראל ולירדן ועל 165 מ"ק/נפש/שנה לאוכלוסייה הפלסטינית.

בנוסף, יש להתחשב בעובדה כי הנסיבות בהן מופעל משק המים הישראלי נתונות באי ודאות ובשינוי מתמיד. מבנה הביקושים למוצרים משתנה בלי הרף: טכנולוגיות הייצור החקלאיות והאחרות משתנות, ופריסתה הגיאוגרפית של אוכלוסיית המדינה בעוד 30-20 שנה עשויה להיות שונה מהותית מהפריסה הנוכחית (והוא הדין לגבי היחס בין אוכלוסיית הפריפריה לזו של מישור החוף). מגמות אלה עלולות להגדיל את הפער בין זמינות מקורות המים לביקוש עבורם במונחים של כמות, איכות, מיקום ועלות. פער זה בין הרצוי למצוי מוביל את משק המים להיערכויות שונות, הן בתחום ההיצע והן בתחום הביקוש.


 

חלופת היצע המים


חלופת היצע המים כיום הן הפקת מים שוליים יקרים על ידי התפלה ועל ידי שימוש בקולחים ו/או ייבוא מים ממדינות אחרות. בתחום הביקושים ניתן לצפות לשינויים במתכונות צריכת המים כתוצאה משינויים בהרכב הענפים היצרניים ולשינויים טכנולוגיים בתחומי הצריכה עתירת המים. משק המים הישראלי עשוי להיות שונה מהותית כבר ברבע הראשון של המאה ה- 21.

מערכת האספקה ותחזיות מאזן הביקוש וההיצע של מערכת המים הלאומית כוללות שלושה מאגרים עיקריים: הכינרת, אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. כל אחד מאלה ישמש לאגירה עונתית: מילוי מי הגשמים הנאגרים בחוף לשם ניצולם בקיץ, וכן לאגירה רב שנתית: מילוי מרבי בשנה גשומה והרקה מרבית רק בשנה שחונה. לכל המאגרים יחד יש נפח אגירה של כשני מיליארד מ"ק, שמתאים לאגירה העונתית אבל אינו מספיק לאגירה הרב שנתית. כלומר, צפויה קבוצת שנים שחונות, העלולה לגרום להתרוקנות המאגרים, ולמצב שיצריך ביצוע אחת משתי פעולות לא רצויות: קיצוץ באספקה או הורקת המאגרים מעבר למותר, מה שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך של המלחתם.

בעיית ניהול המאגרים מתבטאת גם בהקשר לירידה המתמדת באיכות מי המאגרים, בעיקר באקוויפר החוף, שמזדהם והולך בשל ריכוזי האוכלוסייה הגדולים מעליו ופיגור בהשקעות בטיפול ובטיהור מי הביוב. חישובים שנערכו בתה"ל, מראים כי בשנת 2020 צפוי מאזן המים של ישראל להיות בגירעון של 161 מלמ"ק בשנה. הרשות הפלסטינית צפויה לגירעון של 507 מלמ"ק בשנה, ואילו ירדן, לגירעון של 147 מלמ"ק בשנה. סך הכול צפוי מאזן שלילי של 815 מלמ"ק ממזרח וממערב לירדן.


 

השלכות הסכמי השלום


מחסורי המים הצפויים בעיקר באוטונומיה ובירדן עתידים ליצור לחץ גובר והולך להקצאת מים ממקורות ישראלים. בשלב זה הוקצו כמויות קטנות יחסית ממקורות ישראלים במסגרת הסכם השלום עם ירדן והסכמי הביניים עם הפלסטינים. מצד שני, יש בהסכמי השלום פתח למפעלים משותפים במספר תחומים:
1. התפלת מי ים בתחומי ישראל ואספקתם לירדן או לרשות הפלסטינית.
2. שיתוף פעולה בטיפול בשפכים ובניצול הקולחים כגון ניצול עודפי קולחים מעזה (בחבל הבשור למשל) ו/או מיהודה ושומרון, שייתכן ולא
יתאפשר בשל מגבלות השקיה מעל שטחי ההזנה של מקורות המים המשותפים.
3. ייבוא מים ממדינות שכנות. קיימות מספר אופציות להובלת מים ממדינות שכנות, עתירות מים, לישראל, לאוטונומיה הפלסטינית ולירדן.
אלה מתמקדות בהובלה ימית במכליות פלסטיק או בצינור יבשתי מטורקיה, בייבוא מים מהליטאני בלבנון לכינרת במוביל יבשתי ובייבוא
מים מהנילוס במצרים במוביל יבשתי או בהולכה ימית. בדיקות מקדימות הראו שחלופות אלה תהיינה נחותות מחלופת ההתפלה
להשלמת הביקושים. זאת בשל עלויות גבוהות, הזהות לפחות לעלות ההתפלה, ובשל בעיות מדיניות וביטחוניות, הנובעות מהסתמנות על
מקור שבבעלות זרה ומהתלות במערכת הובלה פגיעה בשל ריחוק המקור ואורך דרכי האספקה.


 

בעיות לטווח הקצר והארוך


פתרון כל אחת מהבעיות בפניהן ניצב משק המים בישראל, כרוך בשינוי ברמת המדיניות שאחראית להיבט המסוים של כל בעיה. אחת משתי הבעיות העיקריות לטווח הקצר היא הגירעון המצטבר במקורות המים והגידול מואץ של הצריכה העירונית במיוחד על רקע ההכרה שמאזן מקורות ושימושי מים חייב להיעשות על בסיס אזורי. לשם כך יש להפעיל מדיניות פיתוח מקורות מים ולמצות עד למקסימום האפשרי את מקורות המים הקונבנציונליים, להגביר את ניצול מי השטפונות ומים מליחים, להקטין איבודי מים ולצמצם את
השימוש במים לפעילויות שאינן נותנות תמורה נאותה.

הבעיה השנייה היא טיהור וסילוק מי ביוב. הטיפול במי שופכים הוא מהלך קריטי לשימור איכות מקורות המים במדינה ולתגבור אספקת המים לחקלאות. חובה להעניק קדימות עליונה להשקעות במתקנים לטיפול במי שופכים ולמחזור מואץ של המים.
שימוש מוגבר במי שופכים יאפשר את המשך קיומה של חקלאות מושקת בארץ וימנע את זיהומם של האקוויפרים. נושא הביוב נמצא כעת בשלבי פיתוח מואצים, אך עדיין לא קיבל התייחסות מתאימה בשטחי האוטונומיה. לצורך קידום הנושא תידרשנה השקעות בסכום של כשני מיליארד דולר. מדיניות הפיתוח והניהול של משק הביוב היא חלק בלתי נפרד ממדיניות הפיתוח והניהול של משק המים. לטווח הארוך ניאלץ להתמודד עם הבעיה של שינויים אקלימיים אפשריים, המתבטאים בהתגברות "אפקט החממה" ושונות רבה יותר בכמויות המשקעים בין שנים שחונות לגשומות. הקצנה כזו עשויה להגביר את הצורך באגירת מים באגנים לשימוש רב שנתי במים שפירים ממקורות טבעיים. כמו כן נידרש להרחיב את פעולות החדרת המים למאגרים של מי תהום בשנים גשומות. שינויים אלו ישפיעו, ללא ספק, על עתיד החקלאות בארץ. בהקשר זה יש להפעיל מדיניות שתבטיח את אמינות אספקת המים על בסיס רב שנתי, תוך "הגמשת" האספקה בין שנים שחונות לגשומות ושמירת מלאי במאגרי מי התהום והכינרת לשם ויסות רב שנתי. בעיה אחרת היא הסכנה של השחתת אקוויפר החוף והקטנת המילוי החוזר שלו, כלומר צמצום שטחי החקלאות במדינת ישראל עקב הרחבת הבנייה העירונית, בעיקר עקב האופציה של עיור מואץ ומקסימלי של אזור החוף. גם מדיניות ההגנה על קרקע חקלאית הייתה, למעשה, בגדר מפגע מבחינת משק המים, כיוון שהבנייה העיקרית נעשתה בשטחי הדיונות באזור החוף, שהוא אזור המילוי החוזר המשמעותי ביותר של אקוויפר החוף. על רקע זה יש צורך בתיאום בין מדיניות שימושי הקרקע לבין מדיניות משק המים.


 

השחתת מקורות מים


זיהום יתר של מקורות המים והמלחתם נגרם כאמור בעקבות הפעילות האנושית בשטחי ההזנה של מקורות המים, הכוללת עיור מואץ במישור החוף, בעקבות עיבודי קרקע באמצעות דישון וחומרי הדברה ובעקבות יצירת פסולת ושימוש בחומרים רעילים. בשל ניצולם המלא של מקורות המים וההליכים שעוברים המים, אין אפשרות לשטוף את המלחים והמזהמים לים, והם עתידים להצטבר במקורות המים. דרישות האיכות למים, המוגדרות על ידי רשויות הבריאות ועל ידי הצרכנים החקלאיים והתעשייתים, צפויות להחמיר בעתיד. הדרישה לאמצעים לבלימת תהליכי הזיהום תצריך מדיניות לאבטחת איכות המים, תוך ניהול שמרני של ניצול מי התהום וצמצום השימוש במלחים ומזהמים בפני הקרקע. בשל הצטברות המזהמים במשך שנים קיימת אפשרות שזיהום מי התהום יחמיר כבר בטווח הקרוב. נראה שכבר בעתיד הקרוב נידרש להשקיע יותר בתהליכי הטיפול במים המופקים ממי התהום על מנת להשביחם, בנוסף לטיפול בקולחים כפתרון לטווח הארוך.
קידום טכנולוגי בתחום החקלאות עשוי להביא להתייעלות הייצור החקלאי מבחינת ניצולת המים, כך שהמגזר החקלאי יתבסס באופן משמעותי על טכנולוגיית ייצור, שדורשת פחות מים שפירים ושמאפשרת שימוש במי קולחין. לצורך זה יש לעבד מדיניות הקצאת מים בינמגזרים, שתבטיח את יחסי הגומלין בין הביקושים למגזרים המועדפים- ביתי ותעשייתי- למגזר החקלאות, תוך שמירה על שיקולים כלכליים אחרים.


 

הסדרי מדיניים והיבטים כלכליים


הסדרים מדיניים העומדים על הפרק עם המדינות השכנות ועם האוטונומיה הפלסטינית, שעלולים לחייב את ישראל לוויתורים על חלק ממקורות המים העומדים לרשותה כיום, כשבמקביל ובתמורה לוויתורים אלה, ייפתחו בפני ישראל אפשרויות שיתוף פעולה בפיתוח מקורות מים חדשים על בסיס אזורי, כולל ייבוא מים. תחום זה מצביע על הצורך בגיבוש מדיניות שיתוף פעולה בין-אזורי בתחום המים - פיתוח מקורות ואספקת מים, כשהמים עשויים להוות רק היבט אחד ממערכת כוללנית בתחום יחסי הגומלין עם מדינות האזור. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהסכם השלום עם ירדן, שבו הוסכם להמיר קרקע בבעלות ירדנית בזכויות שימוש של ירדן במים שבבעלות ישראל. הביקושים הגוברים והולכים לכמות, לאיכות ולאמינות אספקת המים יביאו להתייקרות בעלותם. לא כל המגזרים במשק, ובעיקר החקלאי, יוכלו לשאת בעלויות הגבוהות. למרות זאת, מדיניות המחירים במשק המים חייבת לשקף את העיקרון של מחירי עלות, כלומר מחירים המכסים את עלויות הפיתוח והתפעול של משק המים. האוכלוסייה העירונית תצטרך לשלם את עלות הפיתוח הטכנולוגי במקורות מים חדשניים, כולל טיפול בביוב וסילוקו. החקלאות תצטרך לשלם את עלות הטיפול והאספקה שמעבר לעלות של סילוק הקולחים למשל, וגם את עלות ההובלה של מים למושבים מרוחקים. באשר למים שפירים, החקלאות תידרש לשאת (באמצעות תמיכה ממשלתית או בלעדיה) בעלות שולית של התפלת מי ים.


 

חלוקת העוגה


משק המים של ישראל בשנות ה- 2000 עשוי להיות שונה לחלוטין ממשק המים שמאז ראשית שנות ה- 50. כך למשל בתחום הביקוש, משקלה של החקלאות כצרכן המים העיקרי יקטן, והצורך לענות על צרכי משק המים העירוני ילך ויגדל. צורכי הסביבה הולכים ומקבלים משקל הולך וגובר במשק המים, והשימוש במים, כגורם ייצור תחרותי במגזר התיירות והנופש הולך ונהיה לגיטימי.

בתחום ההיצע, פיתוח מקורות מים חדשים יתמקד בעיקר בתחום של השבת מי ביוב וסילוק קולחין ובהשלמת הצרכים באמצעות התפלת מי ים ו/או ייבוא מים ממדינות שכנות. התשתית של משק המים תצטרף לתשתיות האנרגיה והתחבורה, כתשתיות עתירות הון המחייבות השקעות פיתוח עצומות שחלקן יפסיקו להסתמך על מימון ממלכתי ותשתלבנה במגמות ההפרטה של המשק. במישור המדיני והגיאופוליטי, משק המים עשוי להפוך מסלע המחלוקת באזור למנוף לשיתוף פעולה בין-אזורי.

המים הם עדיין ויוסיפו להיות בעתיד בעיה, בשנות ה- 2000 נדע, אפילו טוב מאשר כיום, איך להגדיל את "עוגת המים" ואיך ל"חלק את העוגה" לרווחתם של תושבי ישראל והאזור כולו.

מקורות:
בר אל, ר. מאי 1995, מאזן המים לטווח ארוך ממזרח וממערב לנהר הירדן, משרד הכלכלה והתכנון, הרשות לתכנון לאומי כלכלי.
ברגור, י. 1993, "משק המים בישראל לקראת הרבע הראשון של המאה ה- 21" מגמות התפתחות ופיתוח משאבים בתנאי מחסור", תוכנית אב לישראל בשנות האלפיים , חלק ו' פרק 2.1, דוח שלב א', כרך ב', הטכניון, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים.
שוורץ, י. יולי 1996, תוכנית אב לישראל בשנות "אלפיים - ישראל 2020 - נייר רקע למדיניות משק המים , תה"ל, תכנון המים לישראל.
פרסומי משרד החקלאות ונציבות המים.










אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: המים בישראל : תמונת הווה ותצפית לעתיד
מחברת: ברגור, יונה (ד"ר)
תאריך: ספטמבר 2000 , גליון 2
שם כתב העת: אאוריקה : כתב-עת להוראת מדעים וטכנולוגיה
בעלי זכויות : רמות; אוניברסיטת תל אביב
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב; רמות
הערות: 1. כתב העת יוצא ביוזמת למדע: מרכז מורים ארצי להוראת מדע וטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים.
הערות לפריט זה: יוצא ביוזמת למדע -מרכז מורים ארצי להוראת מדע וטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית