אחרי שעורר סערה ציבורית בדבריו על שיקום הסמכות ההורית עומד הפסיכולוג פרופ' חיים עומר לעורר סערה נוספת: כל תוכנית להשלטת משמעת ולמניעת אלימות בבית הספר חייבת להתחיל בשיקום מעמד המורה אחרת נגזר דינה להיכשל, הוא אומר. ויש לו גם הצעות לתיקון המצב.

רחלי וייס מראיינת

בשלושים שנות עבודתו כפסיכולוג, כמעט שלא עסק חיים עומר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, בפסיכותרפיה במובן הקלאסי. תחילה עסק בטיפולים קצרי טווח, ובשנים האחרונות התמחה בעיקר בנושאים הקשורים בילדים. ספרו "שיקום הסמכות ההורית" (הוצאת מודן), שדיבר על הצורך להחזיר להורים את תפקידם ומעמדם המסורתיים כמבוגרים האחראים והקובעים את הכללים במשפחה, חולל מהפך בתפיסת היחסים בין ילדים להוריהם. היו שראו בו מסמך ריאקציוני, המנוגד ברוחו לתפיסות הליברליות של שנות השמונים והתשעים, שראו בהורים חברים של ילדיהם. עומר הזכיר להורים, שלא רק לחברים זקוקים ילדיהם, אלא קודם כול להורים, כלומר למבוגרים שיקבעו בשבילם כללים, סייגים וסדר יום. בסופו של דבר, גם שיקרם הסמכות ההורית היה לטרנד חינוכי. בארבע השנים האחרונות עורך עומר מחקר המנסה ליישם את העקרונות של שיקום הסמכות ההורית בשיקום הסמכות המורית.

"הבעיה היא, שהתפיסה שהתקבעה בציבור בשנים האחרונות, בעיקר בגלל התפשטות הראייה הפסיכולוגיסטית, לא רק שאינה עוזרת – אלא לפעמים אף מפריעה – לפתרון הבעיות. תפיסה זו מבוססת על כמה הנחות מוטעות. ההנחה הראשונה היא, שהילד נולד טוב ונשאר טוב אלא אם כן המבוגרים עושים לו רע. כלומר, אם הילד רע, אשמים בכך ההורים או המורים. ההנחה השנייה שייכת לאידיאל החינוכי שהתפשט והגיע לשיאו בשנות השבעים, האידיאל של החינוך המתירני. לפי גישה זו, אם נגדל ילדים בלי לדרוש מהם דרישות, הם יגדלו להיות בריאים, שמחים וחכמים. השילוב של שני הרעיונות האלה גרם לשיתוקם של ההורים ושל כל הגורמים המקצועיים – מורים ומנהלים, יועצים ופסיכולוגים – בהתמודדות עם התנהגות חסרת רסן והרסנית של ילדים".

ואתה כופר בשתי ההנחות האלה?

"לא רק שאני כופר בהן, אני חושב שהן שטויות גמורות. ניקח לדוגמה את החינוך המתירני. כיום ידועים יותר ממאה מחקרים המצביעים על כך שילדים הגדלים באידיאולוגיה מתירנית נושרים יותר מהאחרים ממסגרות החינוך, הם יותר אלימים, שיעור העבריינות בקרבם גבוה יותר, ומה שהכי מעניין הוא, שגם הדימוי העצמי שלהם יותר נמוך. השאלה המעניינת היא, אם לא דורשים מהם כלום ואומרים להם כל הזמן שהם נפלאים, למה הדימוי העצמי שלהם נמוך?"

אולי הם לא רוצים להיות חברים במועדון שמוכן לקבל אותם?

"משהו כזה. אני חושב שהדימוי העצמי של הילד נבנה גם מהתמודדות עם קשיים. אם יש לילד חוויה של התמודדות מוצלחת עם קושי, נוצרת בו תחושה של כוח. אם אין לו חוויות כאלה, הדימוי העצמי שלו חסר אחיזה".

אז מה אתה מציע?

"אין לי מתכון לגידול ילדים, אבל יש לי הצעות לתיקונו של מצב שבו נהפכו הורים ומורים לחסרי אונים מול ההרס שזורעים הילדים, מצב שבו איבדו ההורים את מקומם במשפחה, והמורים – בכיתה. לא פעם מדובר אפילו באובדן מקום פיזי: ההורים מרגישים כמו פליטים בביתם. הם לא יכולים, לדוגמה, לשבת ולראות טלוויזיה, כרצונם. את המצב הזה מוכרחים לתקן, ולי יש מודל של בניית נוכחות, כלומר, של הגדלת השפעתו של ההורה או המורה על קביעת כללי ההתנהגות. כי אם לא הם יקבעו את הכללים, מי שיקבע אותם יהיה הבריון – זה שבבית או זה שבכיתה".

לדברי עומר, חולשת מעמדו של המורה מוליכה במישרין להשתלטותם של התלמידים הבריונים על הכיתה כולה. הבריונים הללו הם הקובעים מי יושפל, מי יוחרם, מי יוכה וגם "איזה מורה יגיע לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית". המצב מחמיר שבעתיים כאשר קבוצת הבריונים זוכה לגיבוי מצד ההורים, שבתמיכת האידיאולוגיה המתירנית, מצדדים תמיד בילדיהם. "יש בידי מחקר שמראה מה קורה כאשר אמא נכנסת לגן הילדים ומתחילה להתווכח עם הגננת בנוכחות הילדים", הוא אומר. "כזה קורה – רמת האלימות של הילדים בינם לבין עצמם עולה בצורה משמעותית".

מדוע ההורים מזלזלים במורים?

"מתוך צורך להיות 'אין' מתחרים ההורים זה בזה, מי יספר סיפור יותר מזעזע על המורה של הילד שלו". האופנה הזאת מערערת כמובן את היחסים שבין המורים להורים אבל משפיעה מאוד גם על הילדים. "במצב כזה", אומר פרופ' עומר, "מתרחש פיצוץ בין ההורה למורה, והמורה יוצא ממנו מוחלש ומאוים. הילד קולט, שאין קשר בין ההורה למורה, והוא מרגיש חופשי להתפרע ולהשמיץ את המורים באוזני הוריו. התוצאה היא, שההורים מתחילים להסית את הילדים נגד המורים. בסופו של דבר מידרדר המורה לעמדת חולשה כזאת שמאפשרת לבריונים להשתלט על הכיתה. כלומר, ההורה תרם במישרין לכך שהכיתה נעשתה בעייתית".

ופרופ' עומר מוסיף: "בהתנהגותו פוגע ההורה לא רק במעמד המורה אלא גם במעמדו שלו ובביטחון הילדים בכיתה. אחד הדברים המזיקים ביותר לסמכות ההורים הוא קיומם של אזורים בחיי הילד שבהם אין להורה מידע על אודותיו. ככל שהאזורים האלה מתרבים ומתרחבים, כן נשחקת הסמכות ההורית. במקרה שאנו מדברים עליו, איבד ההורה את האפשרות לקבל מידע על מה שקורה בשיעורים של המורה שאיתו הסתכסך. יתר על כן, מאחר שהשמועה על ההורה ה"בעייתי" עלולה להגיע גם לאוזני המורים האחרים ולגרום להם להסתייג ממנו, לא תהיה לאותו הורה כל גישה למידע על המתרחש בבית הספר. מכאן, שלערעור הדיאלוג בין ההורה למורה עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת לא רק לגבי התנהגות הילד בבית-הספר אלא גם לגבי התנהגותו בבית".

ברור מדבריך מה על ההורים לא לעשות. אבל מה יכולים המורים לעשות כדי לשקם את סמכותם?

"בנושא זה בדיוק יעסוק יום העיון שיתקיים בחנוכה מטעם המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. קבוצת המחקר בראשותי ערכה מחקר שנושאו שיקום סמכות המורה. הנחתנו הבסיסית הייתה, שאי-אפשר לצמצם התנהגות פרועה ואלימה של ילדים בלי לחזק תחילה את מעמד המורה. משרד החינוך מכין תוכניות לרוב לפתרון בעיות האלימות בבתי-הספר, אבל שום תוכנית אינה יוצאת מההנחה, שצריך לחזק תחילה את מעמד המורה, ולכן כולן נכשלות. כל עוד המורה מרגיש בודד מול הכיתה, מאוים, מותקף בידי ההורים ולעתים גם בידי המנהל – לא תפחת האלימות בבית-הספר. משרד החינוך ממליץ על סדנאות לסובלנות ועל שיחות בנושא האלימות. אבל אני מוכן להתערב, שכל הסדנאות וכל השיחות לא הצליחו לשנות אפילו את התנהגותו של ילד אלים אחד. הסיבה לכך היא שהילדים האלה למדו שהם יכולים לנהל את הבית ואת בית-הספר בכוח הזרוע. השינוי צריך להתחיל המורים ובהורים ולא בילדים".

קבוצת המחקר בראשותו של פרופ' עומר גיבשה תוכנית עבודה לשיקום מעמד המורה בבית-הספר ולשיפור היחסים בין ההורים למורים. התוכנית נוסתה בארבעה בתי-ספר.

איך מתנהלת התוכנית?

"התנאי הראשון להצלחת התוכנית, אומר פרופ' עומר, "הוא למצוא מנהל שתומך במורים שלו, משום שבלי שיתוף פעולה של מנהל כזה אי-אפשר לעשות כלום. בבית-הספר הראשון שאליו פנינו, נאלצנו להפסיק את התוכנית לאחר חודשיים מפני שהמנהל לא תמך בה.

"ערוץ הקשר העיקרי בין ההורים למורים – על פי התוכנית – הוא ועד ההורים. אנו מסבירים לחברי הוועד, שיש לפניהם שתי אפשרויות: או שההורים יתמכו במורים, כדי שהם – ולא הבריונים – יקבעו את כללי ההתנהגות בית-הספר; או שההורים לא יתמכו במורים, והבריונים ינהלו את בית-הספר. לאחר שהוועד משתכנע, אנחנו מקימים קבוצות תגובה שכבתיות של הורים ומורים, שתפקידן להגיב על כל מקרה של אלימות בבית-הספר, בין שמדובר בהורה התוקף מורה ובין שמדובר בילד התוקף ילד אחר. כל מקרה כזה הופך מיד לעניינן של קבוצות התמיכה. הן מחליטות אילו צעדים לנקוט ומפרסמות את פרטיו של כל מקרה ומקרה על לוח המודעות.

"בבית-הספר שבו עשינו את הניסוי בשנה האחרונה, הוציא ועד ההורים הכללי חוזר לכל ההורים, תחת הכותרת "בבית-ספרנו אין סובלנות לאלימות". בחוזר נאמר להורים, שבכל מקרה של איום או של תקיפה מצד ילד או מצד הורה, בית-הספר והוועד יגיבו מיד. תלמיד שנהג באלימות יושעה מיד לשלושה ימים, וכל ההורים יקבלו דיווח על כך.

במקום שיבואו לבית הספר ויריבו עם המורה לפני הכיתה או יתלוננו לפני המנהל, נדרשו ההורים לשטוח את תלונתם לפני קבוצת התגובה המתאימה. כמו כן הוקמה ועדה מיוחדת לטיפול בכל מקרה של תקיפת ילד או מורה. כלומר, פגיעה בילד ופגיעה במורה קיבלו אותו טיפול.

המדיניות החדשה השפיעה ישירות על המצב בבית-הספר, וגם ועד התלמידים התגייס כדי לסייע לתוכנית".

איך אתה מסביר את שיתוף הפעולה הזה?

"בתחילה היה ועד התלמידים חשדן ומסויג ביחסו לתוכנית. אבל אחרי שהיו גילויי ונדליזם במועדון התלמידים – שהוקם אף הוא במסגרת התוכנית – קומם הדבר את ועד התלמידים וגרם להם להתקרב אל ועד ההורים ולשתף איתו פעולה".

ומה השיג הניסוי הזה?

"מה שהושג באופן בולט, והשאלונים הוכיחו זאת, היה שינוי ביחסם של המורים כלפי ההורים. הם התחילו להרגיש, שההורים לצדם ולא נגדם, ושאי-אפשר לאיים על מורה, אלא אם כן הוא עושה דברים חריגים שבאופן ברור אינם בסדר".

ביותר ממאה מחקרים נמצא שילדים הגדלים באידיאולוגיה מתירנית נושרים יותר מהאחרים ממסגרות החינוך. הם יותר אלימים, שיעור העבריינות בקרבם גבוה יותר, ומה שהכי מעניין הוא, שגם הדימוי העצמי שלהם יותר נמוך.

המורים שיתפו פעולה ברצון עם הפרויקט?

"אפילו יותר מזה. מאחר שהפרויקט נועד במפורש לשקם את מעמדם ולשפר את הרגשתם, הם התלהבו וגילו נכונות לבוא לבית-הספר, בשעת הצורך, גם אחרי שעות הלימודים. עבודת המורה מתנהלת בבדידות קשה ואינה מעניקה לו תחושת ביטחון וסולידריות. המורים רוצים ללמד ורוצים לעשות זאת טוב, אבל הם מוצאים את עצמם בין הפטיש של ההורים לבין הסדן של המנהל. הפרויקט הזה אפשר להם להרגיש שיש להם גב".

מתוך צורך להיות 'אין' מתחרים ההורים זה בזה, מי יספר סיפור יותר מזעזע על המורה של הילד שלו. האופנה הזאת מערערת כמובן את היחסים שבין המורים להורים אבל משפיעה מאוד גם על הילדים.

חולשת מעמדו של המורה מוליכה במישרין להשתלטותם של התלמידים הבריונים על הכיתה כולה. הבריונים קובעים מי יושפל, מי יוחרם, מי יוכה וגם "איזה מורה יגיע לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית". המצב מחמיר שבעתיים כאשר הבריונים זוכים לגיבוי מצד ההורים.

דיברת על בדידותו של המורה מול הכיתה. אולי כדאי לעשות משהו כדי לשפר את הדינמיקה הקבוצתית בין המורים לבין עצמם, להפוך אותם לקבוצת תמיכה?

"במידה מסוימת עשינו גם את זה. הקמנו כמה קבוצות משותפות להורים ולמורים וגם קבוצה אחת של מורים, שתפקידה היה לרענן את תקנון משרד החינוך. המורים התבקשו לחשוב מה חסר בתקנון וכיצד לעשות אותו לתקנון שיגן גם על המורים. המורים קיבלו גם שיעורים בדיפלומטיה. כדי שלא יעוררו שלא לצורך את רוגזם של ההורים. כאשר, לדוגמה, המורה פונה להורה לראשונה באמצע שנת הלימודים ומודיע לו פתאום שהילד שלו בעייתי, הוא יכול לצפות לתגובה זועמת מצידו".

מה עשיתם כדי לשפר את יחסי ההורים והמנהל?

"הגדרנו מדרג סמכויות לטיפול בגילויי אלימות. לפני כן הייתה כל תלונה מופנית ישירות אל המנהל, והדבר הטיל עליו עומס בלתי סביר. על-פי המדרג שקבענו, טופלה הבעיה בשלב הראשון בידי מורה והורה; בשלב השני – בידי המורה הרלוונטי ושני מורים מהשכבה; בשלב השלישי – בידי מרכז השכבה והיועצת. ורק בסוף, אחרי שכל השלבים הקודמים מוצו ללא הצלחה, פונים למנהל. כאשר כל בעיות המשמעת מופנות מלכתחילה אל המנהל, הדבר מביא אותו למעין התאבדות אדמיניסטרטיבית. בדרך זו גם נחלש מעמד המורה, שכן התלמידים קולטים שרק המנהל, ולא המורה, מוסמך לטפל בבעיות. הורדת הלחץ מהמנהל גם אפשרה למורים לטפל בבעיות בכוחות עצמם".

מה קרה לתלמידים בסוף השנה?

"כדי להעריך את הצלחת התוכנית והתבקשו התלמידים, המורים וההורים – פעם בתחילת השנה ופעם בסופה – למלא שאלונים שבהם דיווחו על רמת האלימות בבית הספר, על רמת הביטחון האישי שלהם בבית הספר וכיו"ב. השוואת התשובות בשני המועדים הצביעה על ירידה דרמטית ברמת האלימות והוונדליזם ועל שיפור ניכר בתחושות הביטחון האישי של התלמידים, המורים וההורים בבית-הספר, בעקבות הפעלת התוכנית".

בעצם כל מה שאתה אומר סותר את תפיסת בתי-הספר הדמוקרטיים.

"לא נכון. בתי-הספר הדמוקרטיים קשוחים מאוד בכל הנוגע להתנהגות אלימה. בבתי-ספר אלה יש בתי-דין של תלמידים, ומאחר שהמדיניות בנושא זה היא בלתי-מתפשרת – כמעט שאין שם אלימות. כשבית-הספר קשוח בנוגע לאלימות – אין בו אלימות. בתי-ספר שמגלים סובלנות כלפי אלימות סופם שיסבלו ממנה. באופן כללי האלימות נפוצה יותר בבתי-ספר גדולים מאוד ובבתי-ספר בשכונות מצוקה. גם שם עשויה התוכנית שאני מציע להשפיע מאוד לטובה".

*להרחבה נוספת בנושא ניתן להכנס לאתר "בין הצילצולים" .

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok