אלימות זה לא מה שחושבים

ד"ר יוסי הראל, ראש המגמה לתארים מתקדמים בסוציולוגיה של הבריאות באוניברסיטת בר-אילן, עומד בראש צוות הבודק את האקלים החינוכי והחברתי בבתי-ספר ממלכתיים בישראל. באחרונה הפתיע כאשר טען, בניגוד לרושם המתקבל מדיווחים בתקשורת, כי אלימות התלמידים ירדה. המחקר לא בדק אלימות כלפי מורים, אלא רק אלימות של תלמידים בינן לבין עצמם.

בימים אלה מעבר צוותו של ד"ר הראל את הדוח הדו-שנתי בנושאי בריאות ורווחה נפשית בישראל, כחלק ממחקר השוואתי של ארגון הבריאות העולמי המתבצע ב- 36 מדינות. זה המחקר הארצי הרביעי של הראל מאז 1994 והוא נערך בקרב מדגם מייצג של כ- 8,000 תלמידים ברחבי הארץ, במטרה לאתר גורמים המשפיעים על הנוער ועל התנהגותו ולבנות תוכניות פעולה לשיפור האקלים בבתי-הספר.

לפי הממצאים הראשוניים חלה ירידה באלימות תלמידים בישראל, שבעבר נמצאה בין המדינות המובילות בתחום זה; רק 30 אחוז מתלמידי כיתות ט'-י', היו מעורבים בשנת 2004 במקרי אלימות, לעומת 47 אחוז בשנת 1994 ו- 38 אחוז בשנת 2002. רק 40 אחוז מהבנים הטרידו מי מחבריהם ב- 2004 לעומת 51 אחוז ב- 2002. רק 20 אחוז מהתלמידות השתתפו בהטרדה ב- 2004 לעומת 25 אחוז ב- 2002. בשנת 2002 הכיתות הגבוהות "ירדו" למקומות 27 ו- 31 – מבין המדינות שנבדקו אבל בגילים הנמוכים (כיתות ו') מדדי האלימות עדיין גבוהים: מקומות 7-10 בהשוואה עולמית.

התקשורת "אשמה"

הראל מסביר את הפער בין ממצאי המחקר לבין התחושה של הציבור שיש עלייה גדולה באלימות הנוער – בעלייה בדיווחים של המשטרה והתקשורת: "המשטרה מודדת את האלימות לפי מספרי התיקים שהיא פותחת, והיום בגלל לחץ ציבורי, נפתחים יותר תיקים במשטרה, חל גם שינוי במדיניות משרד החינוך, המחייב להפנות לטיפול המשטרה אירועים אלימים. בנוסף, יש יותר חשיפה במדיה, למשל, המקרה של התלמיד שזרק שקית מם על ראש מורה: לפני חמש עשרה שנה לא היו מפרסמים את זה. כשהייתי ילד עשיתי מעשי קונדס כאלה, וזה לא הגיע לעיתון. העובדה שידיעה כזאת מגיעה לעיתון לא אומרת שהנוער יצא מכלל שליטה".

הראל גם אינו מתרשם במיוחד מהתלמידים ברמת הגולן ששרפו מכונית של מורה: "כשאני הייתי בבית-ספר, עשינו דברים יותר גרועים. והתעללנו באוטו של מורה, פיאט קטנה, הרמנו אותה מעל הגדר, ו'הכנסנו' אותה לבית-הספר באחד באפריל. החברה אז הייתה פחות מנוכרת והאווירה יותר קלילה. היום הכל יותר כבד, החברה יותר הטרוגנית, יש יותר קיטוב חברתי, כלכלי, דתי, והסובלנות הולכת ודועכת". הסבר נוסף לירידה באלימות הוא הטרור: "הייתה לנו השערה שהירידה באלימות קשורה באינתיפאדה, מאחר שבחברה הישראלית, האיום יוצר התלכדות קהילתית. אנחנו מקווים שזאת לא הסיבה ושהירידה באלימות היא תופעה שעומדת בפני עצמה". האלימות כלפי מורים לא נבדקה במחקר הנוכחי. "אולי במחקרים הבאים נטפל בזה" אומר הראל.

הטרור משפיע

הצוות בדק את השפעת המצב הביטחוני על בני הנוער. מתברר ששנות האינתיפאדה עשו את שלהן: 42 אחוז מהתלמידים דיווחו שהם יוצאים פחות, 27 אחוז דיווחו שהמצב גרם להם להיות מרוכזים פחות בלימודים. 22 אחוז דיווחו שהם מרגישים שחייהם בסכנה. בנות הושפעו לרעה מן הטרור יותר מבנים, ייתכן מפני שבנים אינם מודים בקלות שהם פוחדים. נתונים נוספים מלמדים שהנטייה האובדנית בקרב תלמידים נותרה כמעט ללא שינוי מ-94'. על-פי נתוני 2004, 17 אחוז מהנוער חשבו על התאבדות, 9.4 אחוז תכננו מעשה התאבדות ו- 7.9 אחוז עשו ניסיון כלשהו לפגוע בעצמם.

לפי המחקר יש דמיון רב במדדי האלימות בין דתיים לחילוניים. הראל: "זה דבר שחוזר על עצמו כבר עשרים שנה. כל פעם מחפשים הבדלים מול החינוך הממלכתי ומופתעים מהמשותף. היינו בטוחים שנמצא שוני, ומצאנו דמיון.

במחקר ב- 1994, הממ"ד אפילו היה גבוה יותר בגילויי אלימות מאשר החינוך הממלכתי. היום הם די דומים. יש אולי הבדלים בנושא הסמים בכיתות הגבוהות. הרי חילונים ודתיים, ברוב רובה של האוכלוסייה, גרים באותן שכונות. זאת לא חברה שונה, והבדלי האחוזים ביניהם לא משמעותיים".

הראל טוען כי לחינוך הדתי יש יתרון ערכי שאינו מנוצל דיו על-ידי המחנכים: "באחת השיחות שלי עם מנהלי החמ"ד הם ניסוי להבין למה אצלם מצב האלימות אינו יותר טוב מאשר בממלכתי, ואז קם מנהל אחד ושאל את חבריו: "האם אנחנו נותנים דוגמה אישית? האם אנחנו מכבדים את התלמידים שלנו יותר?'. אני טוען שלחמ"ד, יש כלי שאפשר להשתמש בו: הערכים והנורמות של היהדות. אפשר להקנות לתלמידים, ערכי כבוד הדדי, ואהבת לרעך כמוך – במקום שיהיה פלקט על הקיר, צריך ליישם בחיי היומיום".

הראל מתנגד להצעת החוק של ח"כ גילה פינקלשטיין מהמפד"ל, המתירה למורים להגיב בכוח פיזי על אלימות תלמידים מתוך הגנה עצמית, ומקילה על הרחקת תלמיד אלים מבית-הספר: "התלמידים אלימים כי אנחנו, החברה המבוגרת, הורים ומורים – כשלנו, ואם יש אלימות תלמידים, אנחנו אחראים. צריך לזכור שגם תלמידים נפגעים ממורים, לא פיזית, אמנם, אבל יש פגיעה. לזה הגענו? שצריך לחוקק חוקים שיאפשרו למורים להגיב בכוח נגד אלימות. בישראל יש בכלל תרבות לוחמנית. נלחמים באלימות, נלחמים בתאונות הדרכים, נלחמים בסמים. צריך להפסיק להילחם. צריך להתמודד עם תופעת האלימות, לאתגר אותה. במקום לשבת ולקטר, ולחוקק חוקים בכנסת, צריך לקום ביום ראשון ולהגיד שהולכים לשפר את המצב."

באשר לטענת המורים, כי הכיתות צפופות מגבירות אלימות הוא טוען:"בחנו את הנושא בוועדת וילנאי, כולל מחקרים בחו"ל, ולא מצאנו קשר ישיר בין צפיפות כיתה ואלימות יתר. יש הוכחות להשפעת הצפיפות על למידה, אבל לא על אלימות, למרות שבכיתות צפופות יש פחות נגישות אל התלמידים וזה מפריע לצמצם אלימות. עם זאת, העלות שכרוכה בהפחתת הצפיפות גבוהה מדיי, וכיוון שמחפשים גורמים שניתן לשנות אותם- נושא הצפיפות לא טופל".

הבנות מעשנות יותר

קיימת עלייה משמעותית בשיעור הנערות המתנסות בעישון סגריות, שתיית אלכוהול והשתכרות ועישון מריחואנה. שיעור הבנות המעשנות בכיתה י' עמד בשנת 98' על 8.3 אחוז. ב- 2002 הוא עלה ל- 11 אחוז. במקביל, שיעור המעשנים בקרב הבנים ירד מ- 18 אחוז ב- 98' ל-12.3 אחוז ב- 2002.

הראל: "בכל מדינות המערב הבנות נעשות דומות לבנים. בישראל, אוכלוסיית הבנות הוזנחה. כשמדברים על אלימות, סמים או אלכוהול, חושבים על בנים ולא על בנות, ולא מקצים משאבים להתמודדות עם התופעות האלה אצלן". יש קשר בין עישון, צריכת אלכוהול וסמים לאלימות. אם נער או נערה מתחילים לעשן בגיל צעיר, יש הסתברות גבוהה יותר לצריכת אלכוהול, ל'הברזה' מבית-הספר ולנשירה מהלימודים.

יש מה לעשות

"אלימות", כך מדגיש הראל "היא התנהגות הרסנית מבחינת המוסר. היא מעוותת ערכים של כבוד הדדי, רגש אחריות, יחס לזולת ולרכושו". ולכן, גם אם יש ירידה במדדים, חייבים לטפל בה. הוא ואנשי צוותו החלו לבדוק את התופעה לפני עשר שנים. בעקבות דו"ח שהם כתבו, הוקמה ועדה פרלמנטרית לחקר אלימות נוער, אבל גם הדו"ח וגם המלצותיו נשארו על המדפים. אחרי דו"ח נוסף שהופק לפני שש שנים, הוקמה ועדה נוספת בראשות מתן וילנאי, ורק באחרונה יצא חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא שיפור האקלים הבית-ספרי וצמצום האלימות.

הראל: "בוועדת וילנאי בדקנו כל מה שנעשה בעולם בנושא האלימות והמלצנו על נוסחה לצמצום התופעה. הבעיה היא שעבר זמן עד שזה הופץ כחוזר מנכ"ל, ועובר זמן עד שזה מיושם בשטח. אם נבדוק בתי-הספר שקרו בהם מקרי אלימות נראה שלא רבים מהם יישמו את המלצות ועדת וילנאי. אני שואל בתי-ספר כאלה: 'האם עשיתם מספיק כדי להפוך את בית-הספר למקום שטוב לבוא אליו? מקום שהמורים יבואו אליו בכיף?' אנחנו יודעים בוודאות ממחקרים שנעשו בחו"ל, שכאשר משפרים את האקלים הבית-ספרי – זה מוריד אלימות".

להראל יש עצות מעשיות לשיפור האקלים: "אם לדוגמה, בית-ספר יודע שהברזייה זה מוקד חיכוך, כי ילדים נלחמים שם על משאב – אז הצבת מורה בקרבת מקום, יכולה למנוע חיכוך. צריך לעשות חשיבה מראש, מיפוי. יש בתי-ספר שסיגלו הפסקה מפוצלת כדי להפחית את הצפיפות בהפסקות. יש כל מיני דרכים יצירתיות . צריך לתת לילדים לרוץ בבחינת 'לא תחסום שור בדישו', אבל להוציא מדרכם מכשולים, שלא ייפצעו. הבן שלי למשל, תלמיד כיתה ד', חתך רגל בברזל. המנהל אמר: 'אבל אצלנו לא רצים במסדרון'. זאת טמינת ראש בחול. תעשה דברים יצירתיים שלוקחים בחשבון את זה שילדים רצים, תסיר מכשולים, תקים עוד ברזייה".

איך משפרים את האקלים הבית-ספרי?

"יושבים בקבוצות מיקוד, עם המחנך, עם עשרה תלמידים וכנ"ל עושים בחדר מורים, בקבוצות קטנות, שואלים מה מפריע להם, דברים טריוויאליים, כמו נייר טואלט בשירותים. בבית-ספר אחד הפריע למורות שבדלתות השירותים יש חריץ שאפשר להציץ ממנו. מה הבעיה לטפל בזה? תטפל בכל הדברים. מה שמדהים זה שאלה לא אותם אלמנטים שמפריעים בכל בתי-הספר. כל בית-ספר עובד על שלו. בבית-ספר אחד בירושלים, הזכוכיות בשירותים היו מנופצות, בבית-ספר אחר – הבעיה אחרת".

מורים ומנהלים טוענים כי אחד המקורות לאלימות הוא תלמידים אלימים במיוחד. הראל מציע להיעזר בטיפול פסיכולוגי פרטני להתמודדות עם תלמידים כאלה: "זה מתחיל בתובנה שאין ילדים רעים שרע להם ואם מבינים את זה כמורה וכיועץ תהייה מסוגל להביט בעיניו של הילד ותוך שניות תראה ילד מפוחד, שמתמודד עם מצוקות יומיום בדרך היחידה שהוא יודע ועם החמלה והתובנה והניסיון שיש לך, תוכל לגעת בו ולהעצים אותו. צריך לזכור שלכל ילד עלי אדמות יש לפחות דבר אחד שהוא טוב בו".

אלימות זה לא חסה

אחת הבעיות המרכזיות בטיפול באלימות לדברי הראל, היא שהשטח חושב שהוא צריך ייעוץ, תמיכה טכנית ותקציבים: "יותר מתשעים אחוז אלה דברים שאפשר ליישם בלי גרוש. לא צריך כסף לוועדה בית-ספרית שתגבש קודים התנהגותיים בכיתה. לא צריך תוספת תקציב כדי לשנות דפוסי התנהגות. פשוט, צריך לשנות סדרי עדיפויות בתוך בית-הספר. להחליט שעושים סדנה על אלימות במקום על מצב החסה. ואין בעיה להביא אנשים. אני עובד עם מפקחים ומנהלים ורשויות, נותן שתיים שלוש הרצאות בשבוע, מרמת השרון, באר שבע ועד אילת.

הוא מדגיש כי השוני ברמת האלימות בין מדינות נובע מהשקעה של בתי-ספר:"חשבנו שהאלימות אצלנו נובעת מהאקלים החם, אבל לא מצאנו הוכחה לזה. הדבר היחיד שמבדיל בין מדינות ברמת האלימות של התלמידים הוא שבמדינות שפיתחו אסטרטגיה לאומית להתמודד עם המצב – האלימות נמוכה. אלה חדשות מצוינות. בארצות-הברית, אחרי השמת התוכנית ראו ירידה דרמטית במדד האלימות של 2002לפני כן הם היו תמיד יותר גבוהים מישראל ברמת האלימות וכעת הם יותר נמוכים מאתנו. נכון שהמצב בישראל מורכב בגלל המצב הביטחוני, אבל אם אנחנו יודעים שילדינו מוכים באלימות סביבתית, אנחנו צריכים להקנות להם הרגלי סובלנות".

סובלנות, כך טוען הראל, נקנית בכלים המוכרים הישנים: "הוכחנו במחקר שילדים שמתנדבים בקהילה, לוקחים תפקיד הדרכה לנוער, משמר אזרחי, התנדבות באלף ואחד מקומות – ילדים כאלה הם בקטע טוב, כי הם מעריכים את תפקידם. נדרבן אותם להתנדב, נגיד לילד: 'קודם לך למשמרת במד"א, אחר-כך תעשה שיעורים'. זה מעצים אותם מבפנים. תעבוד קודם כל על העצמת החיבור בין הורים וילדים, האכפתיות ההורית והכלה של הילד, ותעבוד על מעורבות בקהילה ועל שיפור הקלים הבית-ספרי, וזה נותן פתרון לתשעים אחוז מבעיית האלימות".