ועדת פרומקין : הקרע הבלתי נמנע בין מפא"י לחזית

כפי שאמרנו, נקבע כבר במארס 1950 כי מחלקת התרבות תחדול מכל פעילות בחינוך ילדי העולים, אך למעשה המשיכה המחלקה לפעול עוד חודשים אחדים. כן דיווחנו כי באותו מועד הוסכם שכל ילדי התימנים יוגדרו כדתיים, אך המחנות עברו מן הארץ בקיץ 1950, ונציגי מפא"י בממשלה התעקשו על הניסוח הפורמלי וסירבו להחיל את ההסכם על ילדי התימנים בכל צורת התיישבות חדשה, במעברות ובמושבים החדשים.¹³³

אי האמון של אנשי החזית הדתית כלפי מפא"י בנושאי החינוך הלך וגבר, ובאוקטובר 1950 עמדה הקואליציה ביניהם על סף פיצוץ. אולם בסופם של דיונים התברר כי שני הצדדים אינם ששים לפירוק השותפות ביניהם. הושג הסכם קואליציוני מחודש ומונתה ממשלה חדשה. כאשר הציג ד' בן-גוריון את ממשלתו בכנסת (ד' רמז מונה כשר חינוך חדש במקום ז' שזר) התחייב, כי 'ממשלה זו תעשה כל אשר ביכולתה לעקור כל אפליה וכפייה בענייני כלכלה, חינוך, תרבות ודת מאיזה צד שלא תבוא'.¹³⁴ אבל אנשי 'החזית הדתית' לא הסתפקו בהבטחות בלבד, ולמעשה השיגו אז הישג שהבטיח מאז ואילך למפלגות הדתיות 'עצמאות והשפעה מלאה על החינוך הדתי על ידי מינוי מנהל אגף מיוחד לחינוך הדתי'.¹³⁵

גם אחרי הקמת הממשלה החדשה המשיכו אנשי ההסתדרות במאמציהם 'לכבוש' עוד ועוד עולים ולצרפם למסגרותיהם. מוסדות החינוך של זרם-העובדים-הדתי היו 'כלי כיבוש' מרכזי שבעזרתו קיוו לכבוש את בני העדות הדתיות-מסורתיות, ואמנם מערכת חינוכית זו צמחה פלאים בשנות המדינה הראשונות.¹³⁶ מאבקה של החזית-הדתית על חינוך ילדי העולים הוסב יותר ויותר ממאבק נגד 'החינוך האחיד' של המחלקה לתרבות למאבק נגד זרם-העובדים-הדתי. הם טענו שכל כולו אינו אלא צביעות, הסוואה, חינוך דתי בידי מורים לא דתיים ופיקוח חינוכי לא דתי.¹³⁷

בפברואר 1951 הגיע הקרע בין מפא"י ובין החזית-הדתית בנושא חינוך ילדי העולים לשיא חדש. אחרי שהשר רמז הודיע בשם הממשלה על סדרי רישום חדשים לבתי הספר לקראת תשי"ב, ולמעשה הודיע על ביטול ההסכם עם החזית-הדתית ממארס 1950 ,¹³⁸ היה פירוק הקואליציה בלתי נמנע. השר מ' שפירא, בשם החזית-הדתית, קבע כי 'משרד החינוך הוא סימפטום של מחלה המקננת בגוף המדינה ... ואם חלילה במדינתנו יגבר הכלל של "כל דאלים גבר", הרי נהרוס בידינו את היקר לנו מכל, את מדינת ישראל'. בהתייחסו לוועדת פרומקין קבע שפירא, כי 'הוברר שנעשו מעשים שלא ייעשו, ואשר אי אפשר להסכים להם. במקום להוציא מסקנה מדין וחשבון כזה, שעלינו לפשפש במעשינו ולתקן את הטעון תיקון' מקטרגים על מחברי הדו"ח. 'במקום להסיק מסקנה, שצריך לתקן את הדבר וייתמו חטאים מן הארץ, אומרים ייתמו חברי הוועדה מן הארץ'.¹³⁹

המחלוקת בין מפא"י לחזית-הדתית בנושא חינוך ילדי העולים הביאה בסופו של דיון להתפטרות הממשלה: עמדות מפא"י לא זכו לגיבוי הכנסת, וברוב של 49 חברי כנסת (נציגי סיעות הימין, הדתיים ומפ"ם) נגד 42 מנציגי מפא"י התקבלה הצעת 'הציונים הכלליים' שקראה לדחות את הודעת הממשלה כפי שנמסרה מפי שר החינוך והתרבות. בן-גוריון, אשר התריע מראש כי יראה בהצבעה בנושא זה הצבעת אמון בממשלה, הודיע על התפטרות הממשלה.¹⁴⁰ ביולי 1951 נערכו בחירות חדשות. לקראתן יצאה מפא"י במצע רעיוני חדש. נראה שהמפלגה היתה ערה לסלידה הציבורית שעוררה כל פרשת 'ציד נפשות' ילדי העולים – סלידה שהתחזקה בעקבות חשיפת העובדות בידי ועדת פרומקין. זו אחת הסיבות לכך שבמצעה החדש בנושאי חינוך ניצחו הדוגלים בביטול הזרמים בחינוך, והמפלגה קבעה: 'מפא"י רואה צורך בחינוך ממלכתי לכל ילדי ישראל. החינוך יושתת על העקרונות הבאים: שלטון המפלגות בחינוך יבוטל לחלוטין ... לילדי הורים דתיים יובטח אורח חיים דתי בבתי הספר.'¹⁴¹

הערות שוליים:

ביום 11 ביולי 1950 כתב ד"ר א' אורבך, מנהל המדור לחינוך במחנות העולים, במכתב לשר הפנים: 'נראה לי כי ייתכן שלפי הפירוש שניתן למושג מחנה עולים בספר החוקים, הוא איננו כולל מעברות וגם לא מחנות מעבר. אולם אין ספר שכוונת המחוקק לא היתה, שבו במקום, שעד לתאריך מסוים נקרא מחנה עולים ולמחרתו הפך להיות מחנה מעבר ושבו נשארו אותם התושבים, ישנו את סדרי החינוך שנקבעו, יבטלו את בית הספר שהוקם בהתאם לרישום לפי מגמות, יתחילו רישום חדש לפי זרמים ויקימו בתי ספר זרמיים. כן קשה להניח שעולי תימן המוצאים למעברות יידרשו לגלות עם השינוי הזה בקיאות בתורת הזרמים. פירוש כזה מבטל למעשה את כל הסדר ענייני החינוך במחנות כפי שהחליטה עליו הכנסת ... ועדת השרים לחינוך במעברות חייבת להיכנס בעובי הקורה ...' ד"ר אורבך, שחזה נכון כי מפא"י תיאחז במלים 'מחנות עולים' ותסרב להחיל את ההסכם על יישובי העולים האחרים, התפטר מתפקידו בסוף יולי 1950. ההתפטרות באה כמחאה על מדיניות הכפייה האנטי-דתית שהונהגה בחינוך ילדי העולים (גנזך המדינה, משרד החינוך, ג/1215/796).
דברי הכנסת, VII, דיון בכנסת מיום 30 באוקטובר 1950, עמ' 102.
הציטטה היא מדברי ח"כ א' מזור, איש החזית הדתית, אשר הבהיר בכנסת את העובדה כי מפלגתו נכנסה מחדש לקואליציה 'מתוך בטחון שממשלה זו תראה כאחד מתפקידיה הראשונים לעקור כל שמץ של כפייה והעברה על הדת' (דברי הכנסת, VII, דיון מיום 31 באוקטובר 1950, עמ' 111). יש לציין כי החזית-הדתית תבעה עוד בשלהי שנת 1949 כי או שיוקם 'משרד מיוחד לחינוך הדתי עם שר מיוחד בראשו', או שיוקם 'אגף אוטונומי מיוחד לחינוך הדתי במשרד החינוך והתרבות'. אולם אז מפא"י הורידה מעל הפרק את שתי התביעות. וראה: הצופה, 14 בדצמבר 1949. מ' סאמט בספרו הקונפליקט אודות מיסוד ערכי היהדות במדינת ישראל, ירושלים 1979, עמ' 4 כותב: [האגף לחינוך דתי] 'הפך במרוצת השנים, תוך כדי הרחבת סמכויותיו, לממלכה בפני עצמה'.
'בשנת 1948 היו 11 בתי ספר [של זרם-העובדים-הדתי] ... בקיץ 1949 היו 16 בתי ספר ... בינואר 1950 היו 21 בתי ספר, 40 מורים, 1000 תלמידים ... ביוני 1950 היו 36 בתי ספר, 85 מורים, 2000 תלמידים ... בדצמבר 1950 היו 46 בתי ספר, 142 מורים, 3000 תלמידים ... במרץ 51: 53 בתי ספר, 200 מורים, 4300 ... בינואר 1952: היו 78 בתי ספר, 270 מורים, 7200 תלמידים ... ב-1.1.53: 84 בתי ספר, 384 מורים, 8500 תלמידים, 12 כיתות גן, 12 גננות, 250 תלמידים' (על-פי: מ' עץ חיים, קיצור תולדות חינוך זרם העובדים [הדתי], ארכיון העבודה, 2151V, תיק 1139).
ראה, למשל, בספר: ג' בת-יהודה, הרב מימון בדורותיו, ירושלים 1979, עמ' 617: 'בתי-ספר אלה היו למעשה חילוניים בהסוואה דתית ובאו כדי לסמא את העיניים.'
דברי הכנסת, VIII, דיון מיום 5 בפברואר 1951, עמ' 983-980.
שם, דיון מיום 12 בפברואר 1951, עמ' 1041-1040.
שם, דיון מיום 14 בפברואר 1951, עמ' 1110-1109.
מצע מפא"י לקראת הבחירות לכנסת השנייה (ארכיון מפא"י, בית ברל).