ניתוח סוגיית הפליטים הפלסטיניים, כפי שהיא מוצגת בשלושה דורות של ספרי לימוד להיסטוריה, מגלה כי בנרטיב ההיסטורי הישראלי חלו שינויים משמעותיים. שינויים אלה שיקפו במידה רבה את ההתפתחויות שהתחוללו בחברה הישראלית ובתוכניות הלימודים בהיסטוריה (ששיקפו אף הן את השינויים בחברה), ואת השפעתם של החידושים בהיסטוריוגרפיה הציונית.

השינוי המשמעותי חל במעבר מהדור השני לדור השלישי של ספרי הלימוד, בסוף שנות התשעים. ספרי לימוד אלה אינם מציגים אומנם נרטיב אחיד, אולם העובדה שחלק מהם מתייחס – לעיתים אף בהרחבה – להיסטוריה הרוויזיוניסטית שפורסמה בעשור האחרון מצביעה על כך שספרי הלימוד להיסטוריה שוב אינם נתפסים ככלי מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של האומה, וכי הם משקפים חברה חזקה יותר שאינה חוששת לחשוף פגמים בעברה. מאידך גיסא, העובדה שחלק מהספרים מציגים עדיין את הנרטיב הציוני הישן מצביעה על כך שתהליך הטרנספורמציה העובר על מערכת החינוך וספרי הלימוד טרם הושלם. לכאורה, אישורם של ספרי לימוד המציגים נרטיבים שונים הינו ביטוי לפלורליזם מחשבתי; אולם ייתכן שמשרד החינוך אימץ מדיניות זו מתוך רצון להקהות את הביקורת שהוטחה בו על שאישר ספרי לימוד המציגים היסטוריה רוויזיוניסטית. ראוי להעיר בהקשר זה כי הצגה מלאה יותר של העמדה הערבית, כמו גם לימוד מקיף יותר של השפה והתרבות הערביות, יחשפו לפני התלמיד תמונה מורכבת ומגוונת יותר של המציאות ההיסטורית; אולם הואיל ושינוי כזה מותנה גם בהתפתחויות מדיניות וחברתיות, הוא עשוי אולי להופיע רק בעתיד, בדור הרביעי של ספרי הלימוד.

יחד עם זה, נראה כי תהליך עיקורם של ספרי הלימוד ממיתוסים, מדעות קדומות ומסטריאוטיפים שליליים ביחס לערבים, כמו גם מתן ביטוי לנרטיב הקורא תיגר על הנרטיב ההגמוני (הבה נכנה תהליך זה "דה-מיתולוגיזציה" של ספרי הלימוד) אינו חד-כיווני, אלא מתנהל בצורה דיאלקטית. השינוי שהתחולל בנרטיב ההיסטורי של הדור השלישי של ספרי הלימוד, בדומה לשינוי שחל בדור השני, יצר תגובת-נגד של גורמים שונים הנצמדים עדיין לנרטיב הציוני הקלסי, כפי שהופיע בהיסטוריוגרפיה הישנה ובספרי הלימוד הישנים. המאבק הבלתי-פוסק על עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בא לידי ביטוי לאחרונה בשתי סוגיות: ראשית, הדיון הציבורי בסוגיית המיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת 1948;¹⁴ שנית, הדיון הציבורי בשאלת התאמת הספר להיסטוריה של דני יעקובי, עולם של תמורות (המיועד לכיתות ט), לתוכנית הלימודים, דבר שהניע את ועדת החינוך של הכנסת להחליט "לעכב את השימוש" בו משום שחסרים בו "פרקים חשובים בתולדות השואה, הציונות ומדינת ישראל".¹⁵ בעקבות החלטתה של ועדת החינוך מינה משרד החינוך ועדה מיוחדת, שבדקה את הספר והמליצה להכניס בו שינויים מפליגים, אולם שרת החינוך לימור ליבנת החליטה לפסול אותו כליל. העובדה שגורמים פוליטיים מתערבים בתחומים אקדמיים ופדגוגיים הינה מצערת כמובן. יש לראות החלטה זו כעדות למאבק הנמשך סביב הנרטיב "הראוי" ללימוד במערכת החינוך היהודית. הייתי מסתכן ומעריך כי בטווח הארוך התפתחות זו עשויה להשהות, אך לא לשנות, את תהליך פירוקו של הנרטיב הציוני הקלסי ההגמוני וצמיחתו של נרטיב חלופי – כפי שהוא משתקף בחלק מספרי הלימוד של הדור השלישי – הקורא תיגר על הנרטיב הישן. נרטיב זה מציג תמונה היסטורית מגוונת ומורכבת מבעבר, המבוססת במידה רבה על החידושים ההיסטוריוגרפיים של שנות התשעים ועל הפתיחות היחסית בחברה הישראלית בשאלת ההתמודדות עם עברה. עם זה, נרטיב זה טרם הגיע למעמד הגמוני.

על-אף השינויים החיוביים שהתחוללו לאחרונה, אין לשכוח כי לאורך מרבית התקופה הנסקרת היה סיפור תולדות הסכסוך, כפי שחובר בספרי הלימוד, ספוג בהטיות, טעויות והתעלמויות. קיומו של נרטיב כזה, במקביל לתפקיד שמילאו סוכני חברות נוספים, חיזק את הדמות הסטריאוטיפית של הערבי ושימר תפיסות מוטעות לגבי אופן התפתחותו של הסכסוך. גם אם ניתן להסביר תופעות אלה במונחים דטרמיניסטיים של הצורך לבנות את הזיכרון הקולקטיבי של האומה, או קיומן של תחושות בידוד ומצור בקרב החברה היהודית, צרכים אלה ומציאות זו השתנו לאורך השנים. יתרה מזו, ההכרה כי ספרי לימוד מוטים היוו כשלעצמם גורם בהחרפת היחסים טרם חלחלה משני צידי הסכסוך. גם אם ספרי לימוד מוטים ענו בעבר על צרכיה של חברה מתגבשת, המשך השימוש בהם יקשה על הצדדים להגיע לפיוס ולהשלמה. לכן השפעתו של השינוי בנרטיב הישראלי תהיה מוגבלת אם לא יתחוללו שני שינויים נוספים: ראשית, הנרטיב הציוני הישן ייעלם לחלוטין מספרי הלימוד הישראליים; שנית, שינוי מקביל יתחולל בספרי הלימוד הערביים.

בעיה זו חריפה במיוחד בצד הפלסטיני, שניצב מבחינה היסטורית בנקודה שבה נמצאה ישראל לפני יותר מחמישים שנה, כאשר נכתבו תוכניות הלימודים וספרי הלימודים הראשונים. במילים אחרות, הפלסטינים מצויים בשלב כתיבת הדור הראשון של ספרי הלימוד, שנועד – בין היתר – לענות על צרכיה של חברה המגבשת את זהותה ומדינתה.¹⁶ אך בהעדר ספרי לימוד מאוזנים משני צידי הסכסוך, לא תיווצר "תרבות שלום", שהכרחית להשגת פיוס הדדי. כך, אם נגזר על ספרי הלימוד הפלסטיניים לעבור את תהליך ה"דה-מיתולוגיזציה" הארוך והמייגע שעבר על ספרי הלימוד הישראליים, אזי הדרך לפיוס הדדי עלולה, לצערנו, להיות ארוכה.

לחלקים אחרים של המאמר:
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948 : היסטוריה, ספרי לימוד וזיכרון
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : "רוח התקופה" וספרי הלימוד
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : שינויו של נרטיב היסטורי
היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך : הסכסוך הישראלי-הערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 1948 - 2000 : מסקנות (פריט זה)

הערות שוליים:

14. הדיון התמקד בספרו של איל נוה לכיתה ט (נוה, 1999), אולם למעשה הוא היה רלוונטי לרוב ספרי הלימוד של הדור השלישי, שהציגו עמדה דומה. הדיון התנהל בעיקר מעל דפי הארץ, ראו: אהרן מגד, 7, 14 בספטמבר; רון ברימן, 31 באוגוסט; נמרוד אלוני, 7 בספטמבר, 12 באוקטובר; ישראל ברטל, 21 באוקטובר; גדעון לוי, 10 באוקטובר; שלמה זנד, 16 בספטמבר; אלי פודה, 15 בספטמבר 1999.
15. על החלטתה של ועדת החינוך של הכנסת, ראו הארץ, 21-20 בנובמבר 2000. לגבי חלק מהוויכוח הציבורי, ראו בהארץ: יהושע פורת, 17 בספטמבר; אבירמה גולן, 30 בנובמבר; מאמר מערכת, 3 בדצמבר; אלי פודה, 4 בדצמבר; יורם חזוני, 10 בדצמבר 2000.
16. ראו הערה 2.

מקורות

אדן, ש' (תשמ"ו), הבדיקה ההדדית של ספרי לימוד להיסטוריה בישראל ובגרמניה, כיוונים, 208-201.

אדר, צ' (תשכ"ה) המקצועות ההומאניסטיים בחינוך התיכון. תל-אביב: דביר.

אורן, א' (1988). העם היהודי, ארץ-ישראל ומדינת ישראל 1977-1919 (חלק ב) ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.

אחיה, ב' והרפז, מ' (1959). תולדות עם ישראל: תקומת ישראל – מכמיהת הדורות לציון ועד הגשמת הציונות ותקומת מדינת ישראל. תל-אביב: שרברק.

אסף, מ' (1967), תולדות התעוררות הערבים בארץ-ישראל ובריחתם. תל-אביב: עם עובד.

בארת, ר' (1998), מיתולוגיות, תל-אביב: בבל.

בר-און, ד' (1999), על ה"אחרים, בתוכנו: תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית-חברתית. באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון.

בראון, מ' (תש"ן), מבט שני לאחור: רוויזיה בהיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה. יהדות זמננו, 6, 115-89.

בר-גל, י' (1993). מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני. תל-אביב: עם עובד.

בר-טל, ד' (תשמ"ד). דמות הערבי במקראות. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

בר-טל, ד' (1996). מכשולים בדרך אל השלום: אמונות חברתיות של סכסוך בלתי נשלט, המקרה הישראלי. ירושלים: המכון לחקר הטיפוח בחינוך.

בר-טל, ד' וזולטק, ש' (1989), השתקפות דמות הערבי ויחסי יהודים-ערבים במקראות. מגמות, לב, 317-301.

ברלוביץ, י' (1996), להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

ברנאי, י' (תשנ"ה), היסטוריוגרפיה ולאומיות - מגמות בחקר ארץ-ישראל ויישובה היהודי, 1881-634. ירושלים; מאגנס.

בר-נביא, א' (1998), המאה ה- 20: תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. תל-אביב: ספרי תל-אביב.

בר-נביא, א' ונוה, א' (1999), זמנים מודרניים (חלק ב: 2000-1920), תל-אביב: ספרי תל-אביב.

דומקה, א' (עורך) (1999). העולם והיהודים בדורות האחרונים (חלק ב: 1970-1920). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.

דינור, ב"צ (תשי"ח). ערכים ודרכים: בעיות חינוך ותרבות בישראל. תל-אביב אורים.

הנדל, מ' (תשי"ז). על בעיית הוראת ההיסטוריה הישראלית, אורים, יד, 39-35.

הנדל, מ' (1967). בשבילי ההיסטוריה (בעריכת י' קלויזנר). תל-אביב: תרבות וחינוך.

זון, נ' (תש"ל), הערות לנושא: החינוך הפוליטי ומקומו בהוראת ההיסטוריה. בתוך: מ' גטר (עורכת), מתודיקה: עיון בדרכי ההוראה העל-יסודית (ע' 57-52). תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

זיו (וייזינגר), מ' (תש"י). שיפור תכנית הלימודים בהיסטוריה. בתוך: ח"י רות (עורך) על חינוך האזרח (ע' 144-112), ירושלים: מאגנס.

זיו, מ' (תשט"ז), הוראת דברי הימים בבית הספר (מגמות ודרכים). תל-אביב: אורים.

טביביאן, ק' (1999), מסע אל העבר: המאה ה- 20. היסטוריה לכיתה ט'. ירושלים: משרד החינוך והתרבות והמרכז לטכנולוגיה חינוכית.

ידלין, א' (תשל"א). חינוך לערכים. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

ידלין, א' (1971). המפנה בפיתוח תוכניות הלימודים. בתוך: ש' אדן (עורך), על תכניות הלימודים החדשות (ע' 20-9). תל-אביב: מעלות.

יובל, ע' (2000). הערבים, האיסלאם והפלסטינים בספרי לימוד בישראל. ירושלים: המרכז למעקב אחר השפעות השלום.

יעקובי, ד' (1999). עולם של תמורות. ירושלים: משרד החינוך, האגף לתכניות לימודים.

כהן, א' (1985). פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית. תל-אביב: רשפים.

כהן, מ' (עורך) (1981). פרקים בתולדות ארץ-ישראל. תל-אביב: משרד הביטחון.

לואיס, ב' (תשמ"ח). ההיסטוריה – זיכרון, שחזור, המצאה. בתוך: עלי היסטוריה – קובץ מאמרים (ע' 43-5). ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

לורך, נ' (תשכ"ו). ישראל בזירה הבינלאומית. בתוך: מ' זיו (עורך), מדינת ישראל ותפוצות ישראל בדורנו (מהדורה שנייה, ע' 76-36). חיפה: יובל.

לפשיץ, מ' (1985), תולדות עם ישראל בדורות האחרונים: התנועה הלאומית (חלק שני), תל-אביב: אור-עם.

לצרוס-יפה, ח' (1967). קווים לחקר ספרי הלימוד הערביים. המזרח החדש, יז, 221-207.

מוריס, ב' (1991). לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947. תל-אביב: עם עובד.

מרכוס, א' (2000). ספרי הלימוד החדשים של הרשות הפלסטינית לכיתה א' וכיתה ו'. ירושלים: המרכז למעקב אחר השפעות השלום.

מרכז הסתדרות המורים (תש"ל). סכסוך ישראל-ערב ומשמעותו בחינוך. תל-אביב.

משרד החינוך והתרבות _תשל"ד). הסכסוך הישראלי-ערבי, פרקים באזרחות (מהדורה ניסיונית), ירושלים.

משרד החינוך והתרבות (תשל"ח). התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל (חלק ד), ירושלים.

משרד החינוך והתרבות (1979), הסכסוך הערבי-הישראלי, תל-אביב.

משרד החינוך והתרבות (תשמ"ד). לא על מגש של כסף. ירושלים.

משרד החינוך והתרבות (תשמ"ה). הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל. ירושלים.

נוה, אייל (1999). המאה ה- 20: על סף המחר, היסטוריה לכיתה ט'. תל-אביב: ספרי תל-אביב.

ספיבק, י' ואבידר, מ' (תש"ך). עם ישראל בארצו ובנכר (חלק ד). תל-אביב: יבנה.

עזריהו, מ' (1995). פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת נופלים 1956-1948. שדה-בוקר: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

פאפוריש, י' (תש"ח). להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים. אורים, 33(ב), 173-165.

פודה, א' (1997). בגנות המבוכה ובזכות הטיח: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית (1995-1953) (מחקרי שלום על-שם גיטלסון, מס' 9). ירושלים: מכון טרומן לקידום השלום.

פודה, א' (2000). הסכסוך השקט: השתקפותם של יחסי ישראל-ערב בספרי הלימוד להיסטוריה בישראל, 2000-1948. זמנים, 72, 30-20.

פונקנשטיין, ע' (1991). זיכרון קיבוצי ותודעה היסטורית. בתוך: תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית (ע' 30-13). תל-אביב: עם עובד.

פורת, י' (1971). צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1929-1918. תל-אביב: עם עובד.

פורת, י' (1978). ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1939-1929. תל-אביב: עם עובד.

פירר, ר' (תשמ"ה). סוכנים של החינוך הציוני. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
צמח, מ' וצין, ר' (1984). העמדה של נוער ישראלי ביחס לערכים דמוקרטיים. ירושלים: מוסד ון ליר.

קירשנבוים, ש' (תשל"ד). תולדות ישראל בדורות האחרונים. תל-אביב: המכון הישראלי להשכלה ליד המרכז לתרבות ולחינוך.

קליינברגר, פ' (1961). הזכות לחנך לערכים מחייבים. מגמות, יא, 337-332.

רון, י' (תשכ"ז). תולדות עם-ישראל בדורות האחרונים בארץ ובתפוצות. תל-אביב: אב-אייל חינוך והשכלה בע"מ.

ריגר, א' (תשי"ד). תולדות ישראל בזמן החדש (מהדורה שלישית, חלקים א-ג). תל-אביב: דביר.

שביט, ש' (1985). העבר כבעל משמעות: דרכים בהוראת ההיסטוריה. תל-אביב: מסדה.

שחר, ד' (1990). מגלות לקוממיות: תולדות עם ישראל בדורות האחרונים (חלק ב), רחובות: עידן.

שמואלי, א' (1958). תולדות עמנו בזמן החדש (חלק ז). תל-אביב: יבנה.

שמעוני, י' (תש"ז). ערביי ארץ-ישראל. תל-אביב: עם עובד.

שפירא, א' (1994). חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881. תל-אביב: עם עובד.

שפירא, א' (1997 א). פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי: הוויכוח על אודות "ההיסטוריונים החדשים". בתוך: יהודים חדשים, יהודים ישנים. תל-אביב: עם עובד.

שפירא, א' (1997 ב). היסטוריוגרפיה וזיכרון: מקרה לטרון תש"ח. בתוך: יהודים חדשים, יהודים ישנים (ע' 45-19). תל-אביב: עם עובד.

Altbach, J. (1987). Textbooks in comparative context. In R.M. Thomas and V.N. Kobayashi (eds.), Educational technology – its creation, development and cross-cultural transfer. Oxford: Basil Blackwell.

Anderson, B. (1991). Imagined communities. London: Verso.

Apple, M. (1993). Official knowledge: Democratic education in a conservative age. New York: Routledge.Bar-Tal, D. (1990). Israel-Palestinian conflict: A cognitive nalysis. International Journal of Intercultural Relations, 14, 7-29.

Bar-Tal, D. (1998). The rocky road toward peace: Beliefs on conflict in Israeli textbooks. Journal of Peace Research, 35.

Bar-Tal, D. and Antebi, D. (1992). Siege mentality in Israel. International Journal of Intercultural Relations, 16, 251-275.

Dean, E. Hartman, P. and Katzen, M. (1983). History in black and white: An analysis of South African school history textbooks. Paris.

George Eckert Institute (1996). The preparation and publication of new history textbooks for schools in European countries in democratic transition. Braunschweig.

Jacobmeyer, w. (1990). International textbook research. Goteborg.

Johnsen, E. B. (1993). Textbooks in the kaleidoscope: A critical survey of literature and research on educational texts trans. By L. Sivesind). Oslo).

Kimmerling B. (1995). Academic history caught in the cross-fire: The case of Israeli-Jewish historiography. History and Memory

Pingel, F. (1999). UNESCO guidebook on textbook research and textbook revision. Hannover: Verlag Hahnsche Buchhandlug.

Podeh, E. (2000). History and memory in the Israeli educational system: The portrayal of the Arab-Israeli conflict in history textbooks (1948-2000). History and Memory. 12, 65-100.

Podeh, E. (2002a). The Arab-Israeli conflict in Israeli history textbooks, 1948-2000. Westport, CT and London: Bergin and Garvey/Greenwood.

Podeh, E. (2002b). Demonizing the other: Israeli perceptions of Nasser anf Nasserism. In E. Podeh and O. Winckler (eds.),
(Rethinking Nasserism forthcoming).

Smith, A. (1987). The etchnic origins of nations. Oxford: Basil Blackwell.

Wurmser, M. (2000). The schools of Ba'athism: A study of Syrian textbooks. Washington: MEMRI.

Zerubavel, Y. (1995). Recovered roots: Collective memory and the making of Israel national tradition. Chicago: Chicago University Press.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok