שאלת "מיהו יהודי" בחוק השבות

חוק השבות נחשב לאחד החוקים המבטאים את היותה של מדינת ישראל מדינת לאום של העם היהודי. החוק קובע, כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". העלייה על-פי אשרת עולה מאפשרת לכל יהודי באשר הוא לשוב למולדת היהודית ההיסטורית, ולקבל אזרחות ישראלית באופן אוטומטי עם עלייתו, ולעתים אפילו לפני כן.

החוק לא הגדיר במפורש מי נחשב ליהודי הזכאי לעלות לארץ מכוח השבות, וזאת בהתאם לתפיסת ה"הפוליטיקה של ההסדרה" שביקשה להימנע מהכרעה העלולה להביא לפילוג, וגם מתוך תפיסה שראתה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כולו. התוצאה הייתה היעדר מדיניות עקבית ומחייבת, שגרמה לכך ששאלות שהתעוררו בשטח הוכרעו על-ידי פקידי הרישום ושרי הפנים.

בנסיבות אלה החליט ישראל בר-יהודה, איש אחדות העבודה,¹ ששימש כשר הפנים בשנים 1955-1959, לפרסם במרס 1958 הנחיות לפקידים העוסקים בענייני רישום הלאום במרשם האוכלוסין.

השר הבהיר, שפקיד הרישום במשרד הפנים אינו שופט ואינו פוסק, וכל תפקידו הוא לרשום את הפרטים שהאזרח מוסר לו, כל עוד אין לו ספק שהם נכונים. על-פי ההנחיות, "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות". הביטוי "בתום לב" בא להדגיש כי לא מדובר במקרים של הצהרה כוזבת שבהם הפקיד רשאי לסרב לרישום. במקרה של נישואי תערובת, הורה בר-יהודה לרשום את הילד לפי הצהרת ההורים. ההנחיות התבססו על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, שלפיה "העובדה שאדם נחשב לי דת משה וישראל ללא יהודי, אינה מונעת ואינה סותרת כי אותו אדם ייחשב, לעניין ביצוע החוקים, ליהודי..."²

למעשה, היו הנחיות השר בר-יהודה מיסוד של מדיניות שהייתה נהוגה בפועל מאז קום המדינה, ומכוחה נרשמו כיהודים גם עולים שלא נחשבו ליהודים לפי ההלכה, וזאת על סמך הצהרתם. אבל, פרסום ההנחיות על-ידי השר נתפס כהענקת תוקף חוקי לתפיסה החילונית והתעלמות מוחלטת מהעמדה הדתית. הרבנות הראשית הביעה את דאגתה שהדבר יעודד נישואי תערובת ויביא לפילוג העם. משהחליטה הממשלה לאשר את הנחיות השר בר-יהודה, פרשו ממנה שרי המפד"ל.

בעקבות פרישתם, התקיים בכנסת, ביולי 1958, דיון ראשון בסוגיית מיהו יהודי.

בדיון נשמעו טיעונים אידיאולוגיים עקרוניים בשאלה מהו קנה המידה להגדרת ההשתייכות הלאומית היהודית ומהו היחס בין דת ללאום. טיעונים אחרים התמקדו בשאלת הגורמים המוסמכים לקבל החלטות מחייבות בנושא ובשאלה האם הפרו הנחיות השר בר-יהודה את הסטאטוס קוו.

בסופו של דיון סוער החליטה הממשלה, כי אדם מבוגר יירשם כיהודי אם הצהיר על כך בתום לב, כל עוד הוא אינו בן דת אחרת (החלטה מיום 20.7.1958). החלטה זו עמדה בניגוד לתפיסה החילונית שטענה להפרדה בין דת ללאום. כמו כן, החליטה הממשלה למנות ועדת שרים שהחברים בה יהיו ראש הממשלה, שר הפנים ושר המשפטים. תפקיד הוועדה יהיה לנסח הנחיות לרישומם של ילדים שנולדו מנישואי תערובת ושהוריהם רוצים לרושמם כיהודים.

לאחר שלא הצליחה הוועדה להגיע להסכמה ביחס לרישום ילדים מנישואי תערובת, החליט ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לפנות ל-50 אישים שנחשבו באותם ימים ל"חכמי ישראל", כדי שיחוו דעתם בשאלה מהו קנה המידה שעל-פיו יש לנהוג לעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום". קבוצת האישים כללה אנשי רוח דתיים וחילונים מישראל ומהתפוצות והרכבה שיקף את חשיבותה של הסוגיה לכל היהודים באשר הם. ³

45 מ"חכמי ישראל" ענו לפנייתו של בן-גוריון. 37 מהם תמכו בעמדה הדתית האורתודוקסית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית, ואילו השאר הגדירו את הזהות היהודית כזהות אתנית תרבותית, או כזהות לאומית.

עוד בטרם התקבלו התשובות, הודיע בן-גוריון על ביטול הנחיות השר בר-יהודה, ובדצמבר 1959 קמה ממשלה חדשה, שגם חברי המפד"ל חזרו והצטרפו אליה. חיים משה שפירא (מפד"ל), שמונה לשר הפנים, פרסם בינואר 1960 הנחיות חדשות לעניין רישום פריטי דת ולאום במרשם האוכלוסין. לפי ההנחיות החדשות יירשם כיהודי: "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה." ההנחיות נשמרו בסודיות ולא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת.

התיקון ל"חוק השבות"

העובדה שהגדרת הזהות היהודית לא הוכרעה בחוק, אלא נותרה במסגרת של הנחיות שהתחלפו על-פי עמדתו של שר הפנים המכהן, גרמה להתעוררות המחלוקת מחדש.היא התחדשה בסוף שנות ה-60 עקבות עתירה שהגיע לבג"צ בנימין שליט. שליט, שאשתו הייתה לא יהודייה, אך גם לא האמינה בדת אחרת, ביקש לרשום את ילדיהם כיהודים בסעיף הלאום וכחסרי דת בסעיף הדת. פקיד הרישום טען, כי במקרה הנדון יש לרשום בסעיף הדת "לא רשום" ובסעיף הלאום לרשום "אב יהודי ואם נוכרייה".

הפקיד נימק את החלטתו בכך שההגדרה של המושג "יהודי" כוללת בתוכה גם דת וגם לאום, ולכן אדם שאיננו יהודי מבחינת ההגדרה הדתית איננו יכול להיות מוגדר כיהודי מבחינת הלאום. בתגובה עתר שליט לבית המשפט העליון ועתירתו התקבלה ברוב דעות.

פסק הדין בפרשת שליט, שחייב לרשום את ילדי העותר כיהודים, חולל סערה פוליטית ובעקבותיה התקבל בכנסת ב-1970 תיקון לחוק השבות. לחוק נוספה ההגדרה, כי יהודי הוא "מי שנולד לאדם יהודייה, או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת".

נוסח זה ביטא את עומקה של המחלוקת והשאיר אותה בעינה. מצד אחד, היה בו ביטוי לעמדה הדתית האורתודוקסית, המגדירה את היהדות על-פי האם ומחייבת תהליך של גיור כדי להיות יהודי; מצד שני, מתקני החוק התחשבו בעמדת הזרמים הלא-אורתודוקסיים ולא הגדירו את סוג הגיור הנדרש. כל הניסיונות של המפלגות הדתיות להוסיף לחוק הגדרה המחייבת גיור "כהלכה" – כלומר, לפי העמדה האורתודוקסית, נכשלו.

התיקון לחוק השבות הכיר במציאות של נישואי תערובת, ולכן אפשר לילד ולנכד של יהודי, גם אם אינו יהודי לפי ההלכה, ליהנות מהזכויות שמקנה חוק השבות. זאת, מתוך תפיסה שמי שנרדף על-ידי הנאצים בשל היותו יהודי, מן הראוי לאפשר לו לעלות כיהודי למדינה יהודית. באמצעות התיקון לחוק השבות נפתח פתח לעלייה של מאות אלפי אנשים שהגיעו לישראל בשנות ה-90 ממדינות חבר העמים. בין העולים היו כאלה שראו את עצמם שייכים לעם היהודי, למרות שאינם יהודים לפי ההלכה, אך היו גם עולים נוצרים שעלו לישראל רק על בסיס הקרבה המשפחתית.
בנוסף לחוק השבות תוקן גם חוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה-1965.

מתוך חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970: ⁴

1. בחוק השבות, תש"י-1950, אחרי סעיף 4 יבוא:

4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.

[...]

4ב. לעניין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת."

[...]

3. בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, אחרי סעיף 3 יבוא:

3א. (א) לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו, אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר

שבמרשם, או תעודה ציבורית, מראים כי הוא אינו יהודי...

(ב) לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק

השבות, תש"י-1950.

משמעות התיקון של חוק השבות ושל חוק מרשם האוכלוסין התבררה כשבני הזוג שליט עתרו בשנית לבית המשפט. הפעם הם ביקשו לרשום את ילדם השלישי במרשם האוכלוסין כיהודי, או לחלופין כבן הלאום העברי. בקשתם נדחתה על-ידי משרד הפנים על-סמך סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין הנ"ל. השופטים פסלו גם את הצעתם החלופית בנימוק שהמונחים "עברי" ו"יהודי" הם בעלי משמעות זהה, ובית המשפט לא יכול לתת את ידו לעקיפת החוק בדרך זו. עם זאת, הם הבהירו כי העניין הנדון נוגע רק לרישום לפי חוק ואין בכך כדי לקבוע דבר לגבי הרגשתו הפנימית של האדם בדבר השתייכותו הלאומית. ⁵

הצעתו החלופית של שליט הייתה חלק מגל של עתירות נגד התיקון לחוק השבות, שבהן ביקשו העותרים להמיר את הגדרת הלאום היהודי בהגדרה שאין בה מ רכיב דתי כמו "ישראלי" או "עברי".

הערות שוליים:

1. אחדות העבודה: היא פלגה שנוסדה ב-1919 כמפלגה ציונית סוציאליסטית. בשנת 1930 התאחדה עם מפלגת הפועל הצעיר והפכה להיות מפא"י- מפלגת פועלי ישראל. 2. אליעזר דון-יחיא, "דת, זהות לאומית ופוליטיקה", שני עברי הגשר, יד יצחק בן-צבי ירושלים, תשס"ב, עמ' 88-143, שם, עמ' 92.
3. בין "חכמי ישראל" היו פרופ' אפרים אלימלך אורבך, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, הפילוסוף ישעיה ברלין, הרב שלמה גורן, הסופר חיים הזז, הרב הראשי לישראל יצחק אייזק הלוי הרצוג, השופטים משה זילברג וחיים כהן, חוקר התלמוד פרופ' שאול ליברמן, הסופר שמואל יוסף עגנון, הרב מנחם מנדל שניאורסון ועוד.
4. ספר החוקים תש"ל, עמ' 34.
5. בג"צ 18/72, שליט נגד שר הפנים, פ"ד כ"ו (1), עמ' 334.