עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > שבתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > דת ומדינהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראל > יהודיםעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל
ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים


תקציר
מאמר זה פורס את המאבק סביב נושא הסטטוס קוו בשבת, כפי שהוא בא לידי ביטוי במספר תחומים: תנועת כלי רכב, תרבות ובידור ופתיחת מרכזי קניות. במאמר גם נתונים אודות עמדותיו של הציבור בנוגע לסוגיות אלו.



מאבקים ציבוריים בנושא השבת
מחברת: אורלי אילני


סוגיית העבודה בשבת היא רק אחד ממוקדי המאבק על דמותה של השבת במדינת ישראל. המאבק מתנהל בכנסת ומחוצה לה, בבתי המשפט ובהפגנות רחוב, והוא מהווה חלק ממחלוקת רחבה יותר על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית 1. מאבק זה משקף התנגשות בין ערכים דתיים לשיקולים כלכליים ובין פגיעה ברגשות דתיים לבין פגיעה בזכויות הפרט. לעתים נפגעות זכותו של האדם הדתי לשוויון בתעסוקה, ולעתים, זכותו של האדם החילוני לחופש תנועה.

אחת הטענות שבשמן מבקשים המתפללים לסגור כביש לתנועה בשבת היא שתנועת המכוניות פוגעת ברגשותיהם. פגיעה ברגשות דתיים אסורה לפי חוק העונשין, והעושה זאת דינו מאסר. לדעת דני סטטמן,2 השימוש במושג "פגיעה ברגשות דתיים" בהקשר של פגיעה בחופש הדת איננו מקרי, אלא תוצאה של העידן המודרני, שאינו מאפשר הסכמה על ערכים מקודשים. וכך, במקום להתלונן על פגיעה בערכים דתיים, התלונה היא על פגיעה ברגשות דתיים.

תנועת כלי רכב בשבת

העובדה שההסדרים בתחום התחבורה הציבורית התבססו על הסטאטוס קוו שהיה קיים ערב הקמת המדינה ועל הסכמים מקומיים, יצרה מצב שבו תנועת האוטובוסים נאסרה באופן כללי, אך הותרה בערים חיפה ואילת. לעומת זאת, הפעלת מוניות הותרה בכל הערים. בשכונות דתיות מובהקות נאסרה כליל תנועה של כלי רכב, גם של רכבים פרטיים. מצב מורכב זה הזמין ניסיונות חוזרים ונשנים משני הצדדים לעצב מחדש את גבולות המותר והאסור, וההפגנות שנערכו מדי שבת נגד תנועת כלי רכב בכבישים שונים היו חלק מהנוף החברתי והפוליטי במשך שנים רבות.

אחד האזורים שהתפרסמו בעקבות הפגנות השבת הוא הכיכר הסמוכה לשכונות החרדיות "גאולה" ו"מאה שערים" בירושלים, שזכתה מאז לכינוי "כיכר השבת".

ההפגנות בכיכר החלו בשנות ה-50 וכוונו נגד מחלבת "תנובה" בירושלים, ששכנה בגבול שכונת גאולה החרדית. כתוצאה מהמאבק נאלצה "תנועה" להעביר את המחלבה למקום המרוחק מהאזור הדתי.

המגמה של סגירת רחובות לתנועת כלי רכב בשבת באזורים שאוכלוסייתם היא חרדית ברובה הלכה והתרחבה עם השנים. מגמה זו נבעה מהשינויים שחלו בריכוזי המגורים של הציבור החרדי וכן מהתמורות בכוחו הפוליטי, אך גם מהעלייה הניכרת בכמות כלי הרכב הפרטיים הנוסעים מדי שבת בכבישי ישראל.

הציבור החילוני הסכים לסגירת רחובות בשכונות דתיות מובהקות, אך סירב לסגירת צירים מרכזיים המשרתים גם את הציבור החילוני. מבחינתו, יש בכך כפייה דתית ופגיעה בזכות לחופש התנועה. הציבור הדתי מצדו, השלים עם הכרסום שחל בסטאטוס קוו באזורים שמרבית תושביהם אינם דתיים, אך נלחם על זכותו למנוע מעבר של כלי רכב באזורים דתיים.

מבחינתו, הדרישה למנוע מעבר של כלי רכב בשבת ברחובות סמוכים לבתי כנסת או באזורי מגורים של דתיים, מאפשרת לו לממש את זכותו להתפלל בלי רעש של כלי רכב ולנהל את אורח חייו כנדרש.

העמדה הדתית קיבלה חיזוק בפסיקות של בית המשפט העליון שבהן הוא חזר והבהיר, כי סגירת רחוב לתנועה בשבת איננה מהווה כפייה דתית, שכן לא נדרש מאנשים חילונים להפסיק לנסוע בשבת. מה שנפגע הוא רק זכותם לחופש תנועה במקום מוגדר, אך לא נדרשת מהם פעולה כלשהי הסותרת את השקפותיהם בענייני דת. השופטים גם סברו, כי התחשבות בשיקול דתי איננה שונה מהתחשבות בשיקול אחר – תרבותי או מסחרי. 3

בפסק דין אחר אף קבעו השופטים, כי תנועת כלי רכב בשבת באזור חרדי מובהק מהווה פגיעה ישירה באורח החיים של התושבים, ולכן "מתן הגנה לאינטרס זה אין פירושו כפיית אורח חיים דתי על מי שאינו רוצה בו, אלא מתן הגנה לאורח חיים זה למי שדבק בו." 4

מבין המאבקים על סגירת רחובות לתנועה בשבת התפרסמו במיוחד רחוב השומר בבני ברק ורחוב בר-אילן בירושלים. בעוד שבבני ברק הוכתר המאבק החרדי על רחוב השומר בהצלחה, הרי שבירושלים נמשך המאבק על סגירת רחוב בר-אילן תקופה ארוכה, ובמהלכה התקיימו מדי שבת הפגנות אלימות וסוערות.

החוקר אליע\ר דון-יחיא מסביר את ההבדל בין שני המאבקים בכך שרחוב בר-אילן הוא עורק תחבורה מרכזי יותר מאשר רחוב השומר, אך גם בהבדל שבין שתי הערים. במקרה של בני ברק השלימו החילונים עם הפיכתה לעיר חרדית. לעומת זאת, בירושלים, שצביונה טרם הוכרע, חששו החילונים כי סגירתו של רחוב בר-אילן לתנועה בשבת תהווה צעד ראשון לקראת הפיכתה של העיר לחרדית.

בעקבות פניית בג"צ מינה שר התחבורה באוגוסט 1996 ועדה שבראשה עמד ההיסטוריון צבי צמרת. הוועדה כללה ארבעה נציגים לא דתיים, שני נציגים חרדים ושני דתיים-לאומיים. בכתב המינוי התבקשו חבריה לגבש אמנה חברתית להסדרת היחסים בין דתיים לחילוניים, וכן להציע הסדרים עקרוניים לסגירת כבישים בישראל מסיבות דתיות ולא דתיות.

הוועדה המליצה שהכביש ייסגר לחלוטין בעוד שנתיים – כלומר, באוגוסט 1998, אך התנתה זאת בכך שהממשלה תשלים בניית כבישים חלופיים, ובכך שהכביש החלופי יישאר פתוח תמיד, ושהאוכלוסייה החרדית תחדל מכל אלימות. בינתיים, הציעו חברי הוועדה פשרה, לפיה הרחוב ייסגר לתנועה בשבתות רק בשעות התפילה, וגם זה רק בתנאי שיובטחו הסדרי הניידות של הציבור החילוני. הרב צבי וינמן, שייצג את החרדים, סירב לחתום על ההמלצות בטענה שהוועדה חרגה מסמכותה וכי גם חבריה החילונים מודים שמבחינה עקרונית קיימת הצדקה לסגירה מוחלטת של הכביש לאלתר.

תרבות ובידור בשבת

כאמור, ההחלטה לדבוק בסטאטוס קוו שהיה קיים בנושאי דת ומדינה, לא מנעה חילוקי דעות בנוגע לפרשנות שיש לתת להסדר זה. כך, לדוגמה, משהחלו ב-1969 שידורי טלוויזיה בשבת, טענו הדתיים, שמדובר בחידוש ומשום כך בהפרת הסטאטוס קוו. כנגדם טען הוועד המנהל של רשות השידור, כי דין שידורי הטלוויזיה כדין שידורי הרדיו הפועלים שבעה ימים בשבוע, למעט ביום כיפור. כל הניסיונות לעכב את השידורים, כולל באמצעות עתירה לבג"צ, נכשלו. השופטים פסלו את הניסיון לראות בשידורי הטלוויזיה בשבת פגיעה באינטרס כלשהו של הציבור הדתי, שכן איש לא כופה עליהם להפעיל את המכשיר.5

הפעלת שידורי רדיו וטלוויזיה בשבת מהווה בעיה הלכתית דתית, אך הנהנים משידורים אלה אינם מחללים את השבת בפרהסיה, אלא בביתם פנימה. לא כן המצב כשמדובר בהצגות תיאטרון, בתי קולנוע ובתי קפה, שהפעלתם בשבת הייתה מוסדרת במשך שנים רבות רק באמצעות חקיקה משנית. מציאות זו גרמה להבדלים משמעותיים בין דמותה הציבורית של השבת בירושלים לדמותה בתל-אביב או בחיפה, וכן למאבקים ציבוריים סביב הניסיונות להפעילם.

אחת מדרכי המאבק הייתה הגשת עתירות לבג"צ, כדי שזה יכריע בדבר סמכותן של הרשויות המקומיות להתיר או לאסור על פתיחתם בשבת של בתי קולנוע תיאטראות ובתי קפה, וזאת באמצעות חוקי עזר עירוניים.

בתשובה לאחת העתירות בעניין קבעה השופטת איילה פרוקצ'יה בשנת 1987, שאין לרשות מקומית סמכות להטיל על תושביה הגבלות מטעמי דת בלא הרשאה מפורשת של חוק הכנסת. פסק הדין נתפס בעיני המפלגות הדתיות כהפרה של הסטאטוס קוו והן פעלו להחזרת המצב לקדמותו באמצעות חוק ההסמכה, או בשמו הרשמי "חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א-1990".
החוק הסמיך את העיריות להורות על סגירת בתי עסק בשבת גם משיקולים דתיים.

חוק ההסמכה

בפסקה 20 של סעיף 249 לפקודת העיריות נאמר כי לעירייה יש סמכות "להסדיר את פתיחתם של חנויות ובתי מלאכה, מסעדות, בתי קפה בתי תה, בתי משקה, מזנונים, קנטינות ומוסדות אחרים... של עינוג ציבורי, או של סוג פלוני מהם, ולפקח על פתיחתם וסגירתם, ולקבוע... את שעות פתיחתם וסגירתם ביום פלוני..." 6

חוק ההסמכה מהווה תיקון של הפקודה הזו, בחוק נאמר כי: "בסעיף 249 לפקודת העיריות אחרי פסקה (20) יבוא: (21) עירייה רשאית להפעיל את סמכותה על פי פסקה (20)... לגבי ימי המנוחה, בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית 7

התפתחות נוספת בעניין התרחשה בשנת 1993 כשהאגודה לזכויות האזרח ותיאטראות ישראל בע"מ עתרו לבית המשפט העליון נגד סגירת בתי קולנוע בנתניה. העותרים טענו, כי "את חוק ההסמכה וחוקי העזר הנחקקים מכוחו יש לפרש פירוש מצמצם, מאחר שיש בהם כדי להגביל את חירותו של אדם, ולכן יש להפעילם רק במקרים קיצוניים תוך התחשבות מרבית בצורכי התושבים כולם, ולא רק בצורכי התושבים הדתיים..."

המשיבים טענו, כי סגירת בתי הקולנוע נבעה מתוך רצון לשמר את הסטאטוס קוו הקיים בעיר מזה שנים וכי "ההתחשבות... ברגשות הציבור הדתי, הינה שיקול לגיטימי... שיקול זה היה לגיטימי עוד טרם חקיקתו של חוק ההסמכה, אך אין ספק שהוא לגיטימי כיום...." 8

בג"צ קיבל את טענת העותרים, כי הפרשנות המצמצמת היא הראויה, ולכן אין כל שינוי במצב המשפטי בעיר בעקבות חקיקת חוק ההסמכה. לפי פרשנות זו, אירוע תרבותי, שחוק עזר עירוני בנתניה מאפשר לקיימו בשבת, כולל גם אירוע העוסק בספרות, באמנות, במוסיקה ובמחול וגם בתיאטרון ובקולנוע.

פתיחת מרכזי קניות בשבת

למרות שחוק ההסמכה החזיר לרשויות המקומיות את הסמכות החוקית להפעיל חוקי עזר הנוגעים לפתיחת עסקים מסוימים בשבת, לא ירד הנושא מסדר היום הציבורי. החוק גם לא פתר את שאלת פתיחתם של מרכזי הקניות שקמו בשנות ה-90 מחוץ לערים – מצומת ביל"ו בדרום, דרך גן שמואל ושפיים ועד לצומת אלונים בצפון.

יותר מחצי מיליון מ"ר של חנויות ועסקים פתוחים בשבתות, ועל כך יש להוסיף מאות עסקים בבתים פרטיים ונחלות חקלאיות הפועלים בשבת. מאחר שמדובר בהפרה מפורשת של חוק שעות עבודה ומנוחה, החליט שר העבודה והרווחה דאז אלי ישי (ש"ס), להגיש בקיץ 1999 תלונה נגד בעלי העסקים. אכיפת החוק, שנעשתה באמצעות פקחים דרוזים במטרה למנוע חילול שבת נוסף, עוררה מחדש את השאלה האם השימוש ב"גוי של שבת" הוא הפתרון הראוי למדינה יהודית ודמוקרטית.

צביון השבת בפומבי (הנתונים באחוזים)

האם אתה בעד או נגד?

בהחלט בעד

בעד

מתנגד

מתנגד בתוקף

סה"כ

פתיחת בתי קולנוע בשבת

40 32 16 12 100

תחבורה ציבורית בשבת

35 30 21 14 100

פתיחת מרכזי קניות בשבת מחוץ לערים

37 33 18 12 100

פתיחת מרכזי קניות בשבת בערים

32 29 25 14 100

פתיחת בתי קפה ומסעדות בשבת

37 35 16 12 100

קיום ארועי ספורט בשבת

37 35 16 12 100
הנתונים מתוך יהודים ישראלים: דיוקן – אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, פברואר 2002, נספח א, כרטיס 1, המדגם הארצי.

לנוכח הגידול בפעילות המסחרית בשבתות העלה חבר הכנסת נחום לנגנטל (מפד"ל) בינואר 2002 הצעת חוק שתאסור על מסחר ביום השבת. בדברי ההסבר נאמר, שהחוק יאפשר פתיחתם של מוסדות תרבות, כמו בתי קולנוע, וכן תתאפשר תחבורה ציבורית, אך תיאסר פתיחת מרכזי קניות ותיאסר הפעלת קווי הייצור במפעלים. על ההצעה חתמו נציגים משלוש המפלגות הגדולות: העבודה, הליכוד וש"ס, ועל אף שלא התקבלה, היא ביטאה בעיני רבים את נכונותם של דתיים וחילוניים להגיע לפשרה ולנסות לעצב "שבת של כולם".

התומכים בהצעה ציינו את העובדה שמרכזי הקניות הפתוחים בשבת מהווים תחרות בלתי הוגנת בסוחרים ובבעלי עסקים קטנים בתוך הערים, והדבר מהווה פגיעה בעקרון השוויון ובחופש העיסוק. עוד טענו התומכים בהצעה, כי תרבות הקניות איננה התוכן הראוי ליום המנוחה הלאומי.

המתנגדים להצעת החוק טענו, לעומת זאת, כי הקנייה בשבת היא צורך חיוני לאזרחים רבים, שכן ביום זה כל המשפחה פנויה מלימודים ומעבודה. לחיזוק טענתם הם הביאו נתונים לפיהם 48% מהישראלים החילונים ו-32% מהישראלים המגדירים את עצמם מסורתיים, נוהגים לבצע קניות בשבת, וגם מי שאינם נוהגים כך תומכים במתן אפשרות למי שמעוניינים בכך. יש גם שהתנגדו עקרונית לניסיון לראות בעריכת קניות פעילות נחותה מכל פעילות אחרת הגורמת הנאה, ועצם הניסיון לקבוע אמות מידה נתפס בעיניהם כהתערבות בחופש הפרט. נימוק נוסף בעד פתיחתם של מרכזי הקניות היה שהם נמצאים מחוץ לערים, ולכן אין בכך פגיעה ברגשות הציבור היהודי הדתי, שכן הוא איננו רואה את חילול השבת לנגד עיניו.

ניסיון נוסף להגיע לפשרה ביחס לדמותה של השבת נעשה בהצעת אמנה שגיבשו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן. בהצעה זו הם עשו הבחנה בין ייחודה של השבת כיום מנוחה לבין הגבלות מטעמי דת על פעילות כלכלית ותרבותית.

הערות שוליים:

1. להרחבה עיינו במאמרו של אביעד הכהן, "מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!" – עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל", שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, מרדכי בר-און, צבי צמרת (עורכים), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ב, 144-172.
2. דני סטטמן הוא פרופסור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
3. בג"צ 174/62, הליגה למניעת כפייה דתית ואח' נגד מועצת עיריית י-ם ואח', פ"ד ט"ז (4), 2665
4. בג"צ 531/77, מ' ברוך, ואח' נגד המפקח על התעבורה במחוזות ת"א והמרכז, פ"ד כרך לב (2), 160. שם, עמ' 165.
5. בג"צ 287/69, שמחה מירון נגד שר העבודה, רשות השידור ושר הדואר; פ"ד כ"ד (1), עמ' 337.
6. דיני מדינת ישראל, נוסח חדש, 9 אוגוסט 1964.
7. ספר החוקים התשנ"א-נ"ב, עמ' 35.
8. בג"צ 5073/91, תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מ"ז (3), עמ' 192, שם עמ' 202-204.

ביבליוגרפיה:
כותר: מאבקים ציבוריים בנושא השבת
שם  הספר: דת, חברה ומדינה בישראל
מחברת: אילני, אורלי
תאריך: 2006
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים
הערות: 1. המשך כותר: ספר אזרחות לתלמידים בחטיבה העליונה בבית הספר הכללי והדתי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית