במסורת הלאומית היהודית הפך החזיר סמל לתועבה. אולם, משביקשו חברי כנסת דתיים בשנות ה-50 לחוקק חוק שיאסור על גידול חזירים, הם נתקלו בהתנגדות מצד מפלגת השמאל, שראו ביוזמת החקיקה ביטוי לכפייה דתית.
הפשרה שהתקבלה הייתה חוק הרשויות המקומיות (הסכמה מיוחד) תשי"ז-1956, שהסמיך כל רשות מקומית לאסור על גידול חזירים או על מכירתם בתחומה על-פי שיקול דעתה. ההנחה הייתה שהערמת הקשיים על הגידול והשיווק תיצור קושי בצריכת החזיר, וכך תמנע את האכילה, שהיא האיסור העיקרי. ההימנעות מחקיקה ראשית (כלומר, חקיקה של הכנסת) תאמה את הנטייה, ששררה בשנים הראשונות לקום המדינה, להימנע מהכרעות בנושאים שנויים במחלוקת, ובייחוד בסוגיות של דת ומדינה. כתוצאה מכך עברה המחלוקת על החוק לבית המשפט העליון שנדרש לעתים קרובות לעתירות בנושא. בית המשפט העליון חזר וקבע, שאין בסמכותה של רשות מקומית להסדיר עניינים הנוגעים לשאלות דת ואמונה, ומן הראוי שהבעיה תוכרע בכנסת.
זה היה הרקע לחקיקתו של "חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962", שאסר על גידול חזירים, החזקתם ונחירתם (נחירה – המתה לשם אכילה). החוק לא חל על יישובים נוצריים בצפון הארץ ולא על מכוני מחקר וגני חיות ציבוריים. גם לאחר שנחקק החוק הושגה מעין הסכמה שבשתיקה, שלפיה יימשך גידול החזירים באזורים מסוימים באין מפריע. המכירה והשיווק הוסדרו בחוקי עזר עירוניים.
עם קבלתם של חוקי היסוד החדשים בשנת 1992 והגידול בצריכת בשר חזיר על-ידי עולים מחבר-המדינות, התעורר מחדש הדיון בנושא. באחד מפסקי הדין העקרוניים ביחס לתוקפם של חוקי העזר המגבילים את מכירת החזיר, קבע שופט בית משפט השלום בנתניה, כי הגבלה על מכירת בשר חזיר כדי להגן על רגשות הציבור הדתי היא מטרה ראויה, ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, אין מקום להגבלה גורפת ומוחלטת בכל חלקי העיר במידה שווה. 1
בעקבות פסק הדין הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לרשויות המקומיות שלא לחוקק חוקי עזר המטילים איסור גורף אל מכירת בשר חזיר בכל חלקי העיר, אלא להתחשב בהרכב האוכלוסייה, בצרכיה ובמנהגיה, ולבדוק אם ניתן להחיל את האיסור באזורים מוגדרים בלבד. בדרך זו הפכו פסק הדין וההנחיות שהתפרסמו בעקבותיו את סוגיית גידול החזיר לסוגיה שהיא רלוונטית לציבור הדתי בלבד וצמצמו את משמעותו כסמל תרבותי-לאומי מבחינת הציבור החילוני.
מכאן ואילך נבחנת החקיקה בנושא החזיר על-פי חוקיותם של ההסדרים הקיימים ועל-פי מידת האיזון בינם לבין חוק יסוד חופש העיסוק, או בינם לבין מידת הפגיעה ברגשות הציבור הדתי.
הערות שוליים
1.ת"פ (נתניה] 1310/95, מדינת ישראל נגד רובינשטיין (לא פורסם). ראו גם "להיות אזרחים בישראל" עמ' 313-314.
