|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרחעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > דת ומדינה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
אחת הסוגיות שבהן בא לידי ביטוי המתח שבין הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית, היא שאלת קיומם של עקרונות ליברליים כמו חופש דת או חופש מדת. 1 המושג "חופש דת" מוגדר כ"חופש של כל דת או של ארגון דתי לקיים את פעילותו הדתית באין מפריע". מעיקרון זה נובעת רשימה ארוכה של חירויות, כמו החופש של כל אדם להחזיק באמונות ודעות לפי בחירתו, והחופש להשתייך או לא להשתייך לקהילה דתית, או להשתתף בפעילות דתית כרצונו. חופש דת פירושו שהמדינה איננה מתערבת כלל בתחומים אלה, אבל היא לא מונעת מקבוצות דתיות להקים מוסדות דתיים וללמד בהם את הדת לפי השקפתן. זכות זו של כל אדם ושל כל קבוצה להאמין בדת מסוימת ולקיים את מצוותיה איננה זכות מוחלטת, וגם במדינה דמוקרטית היא קיימת כל עוד אין בכך פגיעה בזולת, בסדר הציבורי, או בזכויות יסוד אחרות של הפרט. כך, לדוגמה, יש הגבלה על חופש הדת, כאשר ציוויים שמקורם דתי או מנהגים, כמו ריבוי נשים, סותרים ערכים ליברליים של שוויון האישה. המושג "חופש מדת" מוגדר כ"יכולת של הפרט לבחור באפשרות לא להיות דתי ולא להיות כפוף לחוקי הדת ומצוותיה". עיקרון זה מחייב את המדינה להבטיח, כי אף פרט לא יחויב להחזיק באמונה כלשהי, או להשתתף בפולחן דתי בניגוד לרצונו, ושכל זכויות האזרח לא תהיינה מותנות באמונה, בפולחן, או בטקסים דתיים. עקרונות אלה עומדים בסתירה לתפיסות יהודיות, הרואות באדם אחראי לא רק על מעשיו, אלא גם על מעשי זולתו, שכל "כל ישראל ערבים זה בזה". תפיסות אלה אינן פוסלות באופן עקרוני כפייה על קיום מצוות, אף שישנם חילוקי דעות עד כמה ראוי לכפות ומתי עדיף להימנע מכפייה. הן אף מייחסות חשיבות להתנהגות הדתית של הציבור ולא רק של הפרט, ולכן תומכות בחקיקה דתית, גם אם היא באה על חשבון חופש דת וחופש מדת. בפועל, הזכות לחופש דת במדינת ישראל היא זכות יסוד המובטחת מעצם היותה מדינה דמוקרטית, אך היא איננה מעוגנת בחוק מפורש. אומנם, מגילת העצמאות הבטיחה להעניק לכל האזרחים "חופש דת, מצפון, חינוך ותרבות", אך עם כל חשיבותה, לא היה לה תוקף משפטי מחייב. רק בשנת 1992, לאחר שנחקקו חוקי היסוד החדשים, שקבעו כי זכויות האדם המובטחות במגילת העצמאות יכובדו "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל", קיבלה מגילת העצמאות מעין מעמד חוקתי. מציאות זו של היעדר חוק מפורש גרמה לכך שבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג"צ) ראה את תפקידו כמגן על חופש הדת. בפסיקות שונות לאורך השנים הוא העניק למגילת העצמאות מעמד של מסמך מנחה, שעל-פיו יש לפרש את החוקים הקיימים. כך, לדוגמה, נתקבלה באחד מפסקי הדין הכרעה עקרונית לפיה: "כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן... בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם. חופש זה... 'הריהו אחת מאותן 'זכויות יסוד שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש',... מכוח דינים אלה – ועל פי האמור בהכרזת העצמאות – יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן." 2 עם זאת, סייג בג"צ את העיקרון הזה וקבע, כי "חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן הוא חופש יחסי. יש לאזן בינו לבין זכויות ואינטרסים הראויים אף הם להגנה, כגון הקניין הפרטי והציבורי וחופש התנועה... שום חברה אינה יכולה לקבל את הרעיון שמושגיה היסודיים בדבר סדר ציבורי יסוכלו רק משום שאין הם עולים בקנה אחד עם ציוויה של דת מסוימת." 3 הנחות יסוד אלה הן שהנחו את בית המשפט במקרים שבהם חשו קבוצות ויחידים כי זכותם לחופש דת נפגעה, או במקרים שבהם נוצרה התנגשות בין הזכות לחופש דת לבין זכויות פרט אחרות. לא אחת עשו השופטים הבחנה בין פעולות שהדת מצווה על עשייתן, ואם יימנע מהאדם הדתי לעשותן תהא בכך פגיעה בחופש הדת שלו, לבין פעולות שהדת רק מתירה את עשייתן, ומניעה מהאדם הדתי לקיימן לא תיחשב כפגיעה בחופש הדת. אחת הדוגמאות לכך היא עתירה שהגיש אזרח יהודי נגד החוק האוסר לשאת אישה שנייה, בטענה שהחוק פוגע בחופש הדת שלו. בג"צ דחה את העתירה בנימוק שנשיאת אישה נוספת אומנם מותרת, לפי כמה מפוסקי ההלכה, אך היא איננה נחשבת ביהדות למצווה דתית – כלומר, למעשה שחייבים לעשותו. בפסק הדין הבהיר השופט משה לנדוי כי "כפייה דתית יכולה להיות רק במקום שהדת מצווה או אוסרת עשיית פעולה מסויימת, ובא המחוקק החילוני וכופה את הפרת הצו או האיסור. אין לדבר על כפייה ביחס לפעולות שהדת רק מתירה אותן." 4 קביעה זו חזרה ונשנתה גם ביחס לעתירה שהגיש אזרח מוסלמי, שהואשם בכך שנשא אישה שנייה. החוק במדינת ישראל אוסר על ביגמיה, ולרוב המוסלמים יש רק אישה אחת, אבל על-פי האסלאם מותר לשאת נשים נוספות. בנימוק לפסק הדין הדגיש השופט משה זילברג, כי "חופש הדת" אין פירושו: החופש לעשות כל מה שהדת מתירה, אלא: החופש למלא את אשר הדת מצווה". מאחר שריבוי נשים באסלאם הוא רשות ולא חובת דתית, הרי שאין באיסור החוקי של ביגמיה פגיעה בחופש הדת. 5 הגבלות על חופש הדת קיימות לא רק ביחס למעשים שהדת מתירה, אלא גם על מעשים שהדת מצווה, וזאת, אם קיום מצוות הדת מוביל לאלימות, או לפגיעה בסדר הציבורי, או לפגיעה קשה בזכויות אזרח אחרות. בהתאם לעיקרון זה חל, למשל, בהודו איסור על קיום המצווה ההינדואית 6 של שריפת אלמנות, מתוך תפיסה שמעשה זה פוגע הזכות הדמוקרטית של האישה לחיים. פסקי הדין השונים מחדדים את השאלה הא במדינה דמוקרטית מותר לחוקק חוק הפוגע בחופש הדת. עמדתם של שופטי בג"צ הייתה, כי בכל מדינה, אפילו במדינה הנאורה ביותר, קיימים מקרים ותחומים שחופש הדת נפגע בהם. אך התנאי לכך הוא, שהפגיעה בחופש הדת תיעשה אך ורק בחקיקה ראשית, ולא באמצעות חוקי עזר עירוניים: "הדבר המציין משטר דמוקרטי הוא שהכוח להגביל את חופש הפרט שאוב מרצון העם, ולפיכך הוא מסור למוסד הרשאי לדבר ולהחליט בשמו, הוא בית-המחוקקים – בית-המחוקקים מוסמך להשתמש בכוח הזה במידה שהוא רואה הכרח בכך, לאור האינטרסים של האומה..." 7 על תנאי זה חזרו שופטי בג"צ בפסקי דין שונים שבהם הדגישו, כי "אין כופים מצוות דת על מי שאינם שומרי מצוות ועל מי שאינם שומרי מצוות ועל מי שאינם רוצים בקיום מצוות דת: אין כופים – לא במישרין ולא בעקיפין – אלא על-פי דבר המחוקק הראשי, הוא הכנסת... רק על-פי חוק הכנסת – ברמת כלל ארצית – ניתן לכפות מצוות דת, וסמכות הכפייה לא זו בלבד שחייבת היא להיקבע בחקיקה ראשית, אלא שקביעתה חייבת לבוא באורח ספציפי ומפורש." 8 צמצום ההגבלה של חופש הדת לחקיקה ראשית נבע מתוך הנחה ש"רק המחוקק יוכל לבטא את הקונצנזוס האופטימלי שיאפשר חיים בצוותא לבני דתות ואמונות שונות." 9 שאלה אחרת היא באיזו מידה מתקיים במדינת ישראל העיקרון הדמוקרטי של חופש מדת. בעיני חוגים ליברליים לא מעט חוקים במדינת ישראל מהווים פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של חופש מדת. לדוגמה, הם מציינים חוקים שתוכנם דתי בתחום הכשרות, כמו החוק המגביל גידול חזירים, או החוק האוסר להציג או למכור בפומבי מוצרי חמץ בחג הפסח . המאבק המאורגן למען החופש מדת החל בשנת 1950 עם הקמתו של גוף בלתי מפלגתי בשם "הליגה למניעת כפייה דתית." מטרת הליגה הייתה "להבטיח את חופש המצפון והדת ולהילחם בכפייה הדתית בכל האמצעים העומדים לרשותו של אזרח במדינה דמוקרטית". ראשי הליגה הדגישו, כי הם אינם מתנגדים לדת, אלא שהם סבורים שענייני הדת והאמונה הם ענייניו הפרטיים של כל אדם. מתוך תפיסה זו הם קראו להפרדה בין דת למדינה ולביטול הגבלות דתיות על פעילות תרבותית, מדעית וכלכלית. הם קראו לאנשים דתיים להצטרף לשורות הליגה, אם הם סבורים שכפייה בתחום האמונה מרחיקה את האדם מן הדת במקום לקרבו אליה. את מאבקה של הליגה למען החופש מדת ממשיכות במאה ה-21 מפלגות פוליטיות, כמו מרצ ושינוי וגם ארגונים שונים כמו חמד"ת 10 והאגודה לזכויות האזרח 11 ארגונים אלה מרכזים מידע על הנעשה בתחום יחסי הדת והמדינה ועל חוקים הנתפסים בעיניהם ככפייה דתית. הערות שוליים 1. להרחבה עיינו במאמרו של אביעד הכהן, " 'התחיינה העצמות האלה?, - חופש המדע הארכיאולוגי, חופש הדת וכבוד האדם", מאזני משפט ד, מכללה אקדמית נתניה, תשס"ה, עמ' 219-260.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
