הזנבן הערבי הוא ציפור שיר שחיה בערוצי נחלים בנגב, חוף ים המלח ודרום בקעת הירדן במסגרת חברתית ייחודית הנקראת קבוצה. מרבית הציפורים מתרבות בזוגות, ומחוץ לעונת הרבייה הן חיות לבדן או בזוגות או בלהקות. לעומתן, הזנבנים חיים בקבוצות שכוללות חברים קבועים, שרק חלקם משתתפים ברבייה. חברי הקבוצה מגינים ביחד על טריטוריה ומשתפים פעולה בתהליך הרבייה וגידול הצאצאים. תופעה זאת יוצאת דופן, וסותרת למיטב הבנתנו את מנגנון האבולוציה שהוצע על ידי דרווין, המקובל על מרבית הביולוגים. לפי מודל הברירה הטבעית, עושה כל פרט כל שביכולתו כדי לשרוד ואם נותרים לו עודפי משאבים, הוא ישקיעם ברבייה. פרטים שישקיעו חלק ממשאביהם בגידול צאצאים לא להם, יצליחו להתרבות פחות מפרטים שישקיעו את משאביהם בגידול צאצאיהם בלבד. וכך, אם ההתנהגות עוברת בתורשה, צפוי שעם הזמן ילך ויקטן מספר הפרטים באוכלוסייה שנושאים את תכונות מתן העזרה, עד שהם ייעלמו באופן מוחלט ועמם תיעלם התנהגות זו.
למרבה ההפתעה, נפוצה התופעה אצל קרוב ל-300 מיני עופות ויונקים, ומופיעה במשפחות שונות ובמקומות שונים בעולם. מבין כ-560 מיני ציפורים שמוכרים בישראל, הזנבן הערבי הוא כנראה היחיד שחי בקבוצות.
התנהגות זאת, המערערת כביכול על תיאוריית האבולוציה של דרווין, משכה חוקרים רבים בעולם: מיהם העוזרים (זכרים או נקבות, צעירים שטרם התחילו להתרבות או מבוגרים שיצאו ממעגל הרבייה)? למי מוגשת העזרה (לקרובי משפחה או לזרים)? האם העוזרים מפיקים תועלת מהגשת העזרה? ועוד.
 |
ניסיון להסבר |
שני זרמים מרכזיים מנסים להסביר התנהגות זאת. הראשון מכיר במתן עזרה כהתנהגות זולתנית (התנהגות שבה פרט משקיע משאבים או מסתכן למען אחרים ללא קבלת תמורה), וצריך לפיכך להתמודד עם השאלה: כיצד שרדה התנהגות זולתנית במהלך האבולוציה? (או מה לקוי בהבנתנו את תהליך הברירה הטבעית?). הזרם השני טוען כי העוזרים מפיקים תועלת מהתנהגותם, ולפיכך ההתנהגות איננה זולתנית. חוקרים אלו צריכים לגלות איזו תועלת מפיקים העוזרים מן ההשקעה בצאצאים לא להם. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות עמוקים, וענף המחקר העוסק בו נקרא אקולוגיה התנהגותית.
מחקר הזנבנים בחצבה החל בשנת 1971 על ידי פרופ' אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב, והוא נמשך מאז ברציפות. אני הצטרפתי למחקר בשנת 1988. שתי שיטות עבודה יסודיות מאפיינות את עבודתנו: הזנבנים הורגלו לנוכחות אדם ומאפשרים לחוקרים להיות לידם, והזנבנים מוטבעים בטבעות צבעוניות המאפשרות לזהות כל פרט באופן אישי.
|
האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות |
שני כוחות סותרים משפיעים על יחסי הגומלין בין זנבנים. מצד אחד המשאבים המוגבלים (בעיקר מזון ואפשרויות רבייה) מאלצים אותם להתחרות זה בזה. מצד שני, הלחץ הקיים מצד קבוצות שכנות וזנבנים פליטים המחפשים מקום מחייה מאלצם לשתף פעולה, או שיגורשו מהקבוצה ויאבדו את הטריטוריה או שייהרגו בקרב.
על שני כוחות אלו נוספים התנאים האקולוגיים המשפיעים על כמות המזון הזמינה. בשנות בצורת, המתרחשות לעיתים קרובות, יש מחסור במזון, ואיסוף המזון להאכלת הגוזלים נעשה על ידי 3-5 זנבנים. הצלחת הרבייה תלויה ביכולת חברי הקבוצה לשתף פעולה. בנוסף, גם האיום המתמיד על חייהם מצד טורפים מעודד שיתוף בגילוי הטורף והרחקתו.
תחרות מתמדת עשויה להגדיל את חלקם של החזקים במשאבים משותפים, אולם ספק אם החלשים יסכימו להישאר בקבוצה בתנאים אלו. תחרות מתמשכת מחייבת השקעת כוחות מתמדת שכן כדי לשרוד צריך לשתף פעולה ושיתוף מחייב את החזקים לוותר על חלק מהמשאבים אותם יכלו להשיג בזכות כוחם. חברי הקבוצה משתפים פעולה כדי להגן על צרכים משותפים, ומתחרים על מזון ורבייה באמצעים ובעוצמה שלא יסכנו את השיתוף.
|
סיום |
בתום שנות מחקר ארוכות נראה כי ההישג העיקרי הוא בהנחת תשתית מחקרית ומיקוד ההתעניינות בשאלות מרכזיות. לרבות מהן טרם נמצא מענה: מדוע העוזרים עוזרים? מדוע אין מינים קבוצתיים נוספים באזורי מחייה שבהם חיים הזנבנים? מהו גבול בין קבוצות? כיצד מתקבלות החלטות בידי פרט ועל ידי קבוצה? איך נקבע שיווי משקל בין שיתוף פעולה לתחרות? ועוד.
שאלות אלו מתייחסות לכל עולם החי ולא רק לזנבנים. הבנת תהליכי האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות חשובה לכל יצור שחי בחברה, וכמובן גם לאדם. אני מאמין כי מחקר הזנבנים יתרום להבנת התהליכים הקובעים את חלוקת המשאבים בכל חברה ולתוצאותיו צפויות לא רק משמעויות מדעיות, אלא גם השלכות חברתיות ופוליטיות, שכן שיתוף פעולה הוא הבסיס לתרבות האנושית.
בין החוקרים קיימים חילוקי דעות עמוקים שהם לרוב בבחינת דלק המניע את המחקר. יתכן שהחוקרים הבאים שיצליחו לפענח את המנגנונים המאפשרים שיתוף פעולה יצמחו מקרב קוראי 'ראש גדול'.
עד אז, נשמח לארח אתכם בחצבה ובשמורת שיזף, מקום מחקר הזנבנים.
