"חום", או עלייה בטמפרטורת הגוף, קשורה לרוב להתעוררות המערכת החיסונית של הגוף. הטמפרטורה הנורמלית היא 37 מעלות צלסיוס פלוס מינוס חצי מעלה.
החום עשוי לסייע למערכת החיסונית בניסיונה להתגבר על גורמי מחלה מידבקים, ועושה את הגוף למקום פחות נוח להתרבות של נגיפים וחיידקים הרגישים לטמפרטורה.
עם זאת, זיהום אינו הגורם היחיד. שימוש בסמים אמפטמיניים וגמילה מאלכוהול, לדוגמה, יכולים לגרום לטמפרטורת הגוף לעלות. גם לחצים סביבתיים יכולים לקחת חלק במכות חום ובמחלות דומות.
וסת הטמפרטורה של הגוף הוא ההיפותלמוס, הממוקם בבסיס המוח. הוא מתעורר לפעולה על ידי חומרים ביו-כימיים הקרויים פירוגנים שהמערכת החיסונית משחררת בזרם הדם כשהיא מזהה בעיה אפשרית באחד האיברים. פירוגנים מסוימים מיוצרים על ידי רקמות הגוף, אך אחרים נוצרים גם על ידי גורמי מחלה, פתוגנים, רבים. כשההיפותלמוס מזהה את הכימיקלים האלה, הוא מורה לגוף להגביר את חילוף החומרים ולשמור על בטמפרטורה הזאת באמצעות הפחתת זרימת הדם ההיקפית - כך נגרמת התחושה המכונה "חום". ילדים לוקים לרוב בחום גבוה יותר ותכוף יותר, מפני שהמערכת החיסונית שלהם אינה מנוסה בהשפעות הפירוגנים.
האם נכונה הדעה הרווחת שאדם שיש לו חום צריך לאכול מעט או בכלל לא? התשובה היא כן. כשהחום גבוה, תפקודי הגוף מתבצעים תחת עקה פיזיולוגית. הפעלת מערכת העיכול במצב כזה מעוררת את מערכת העצבים הפרה-סימפתטית יתר על המידה, בזמן שמערכת העצבים הסימפתטית כבר פעילה. כתוצאה מכך, הגוף הקודח עלול לזהות חומרים מסוימים הנספגים במעיים כגורמי אלרגיה. ועוד, חום גבוה מדי עלול במקרים נדירים לגרום לפרכוסים, להתמוטטות ולהזיות, שעלולים להסתבך עוד יותר מיד לאחר אכילה.
החום עלול לעתים לעלות גבוה יותר ממה שטוב לגוף. טמפרטורות מעל 40.5 מעלות צלסיוס, לדוגמה, מאיימות על שלמותם של חלבונים חיוניים ועל תפקודם. לחץ תוך-תאי, אוטם שריר הלב (התקף לב), נמק של רקמות, פרכוסים והזיות הם כמה מן התוצאות האפשריות. אם החום משבש את מנגנון הקירור של הגוף עצמו, אפשר להסתייע ב"שמיכות קירור" או בשיטות אחרות.
