עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > פוליטיקה השוואתית > משטרים
רמות


תקציר
פריט זה מתאר את מאפייניו העיקריים של הממשל הפרלמנטרי.



ממשל פרלמנטרי


השם ממשל פרלמנטרי נגזר מעקרון עליונות הפרלמנט [בית-הנבחרים] על הממשלה העומד בבסיסה של צורת ממשל זאת. בממשל פרלמנטרי האזרחים בוחרים, בבחירות תקופתיות, כלליות ושוות, את נציגיהם בבית-הנבחרים (הרשות המחוקקת), שהוא הרשות העליונה במדינה המגלמת את ריבונות האזרחים למשך תקופת הכהונה הקצובה שבין בחירות לבחירות. הפרלמנט הינו הגוף הבוחר את הממשלה ואת ראש הממשלה. ראש הממשלה ושרי הממשלה הינם בדרך-כלל חברי פרלמנט. הממשלה כפופה לפרלמנט ואחראית לפניו, והיא נזקקת לתמיכתו של רוב פרלמנטרי לפני כניסתה לתפקיד ולשם יישום מהלכי מדיניות.
בהעדר תמיכת רוב, המתבטא בהצבעת אי-אמון, הממשלה נאלצת לוותר על המהלך המדיני הנידון או להתפטר.

בריטניה הינה אחת המדינות המיישמות את שיטת הממשל הפרלמנטרי, במידה קרובה למדי לדגם הנ"ל, וכמוה גם מדינת-ישראל. למן הקמת המדינה (להוציא תקופה קצרה, מהבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996 עד שנת 2001), מדינת-ישראל מתנהלת כדמוקרטיה פרלמנטרית.
הנשיא מוגדר אמנם כראש המדינה, אך הכנסת – הרשות המחוקקת – הינה הרשות העליונה, וסמכויותיו של הנשיא הינן טקסיות בעיקר . הנשיא נבחר על-ידי הכנסת והיא רשאית להעבירו מכהונתו ברוב מיוחד. הנשיא אחראי אמנם למינוי ראש הממשלה, אך בסמכותה של הכנסת לאשר או לדחות מינוי זה. כך, הכנסת היא הקובעת מי יהיה ראש הממשלה ומה יהיה הרכב הממשלה, האחראית לפניה, והיא גם בעלת הסמכות להעבירה מכהונתה.

חסידי השיטה הפרלמנטרית רואים בשילוב שבין פעילות הפרלמנט לבין פעילות הממשלה יתרון משמעותי, המתבטא בעיקר ליכולתו של הפרלמנט לפקח על קביעת מדיניות ועל מהלכי יישומה. כמו-כן הם מצביעים על גמישותה של השיטה, המאפשרת להחליף ממשלה וראש ממשלה בעת משבר. מהלך כזה הינו בלתי-אפשרי בשיטה הנשיאותית, שאינה מתירה להחליף את הנשיא ואת ממשלתו במהלך תקופת כהונתם, גם כאשר מתברר ללא ספק שמדיניותם כושלת ומובילה למשבר. מתנגדי השיטה הפרלמנטרית טוענים כי היא מייצרת ממשלות חלשות, שנשענות לעתים קרובות מדי על רוב קטן יחסית, ואז ניהול הממשל נהפך למסורבל, לבלתי-יעיל ולרופף, ובעניינים שלגביהם קיימים חילוקי-דעות עמוקים – אפילו לבלתי-אפשרי כמעט.

במדינות אחרות בעולם נוהגות שיטות ממשל שהינן גרסות שונות של שני הדגמים הנ"ל, ובמקרים רבים לכל אחת מהן יש גוונים ייחודיים משלה. למשל:

בצרפת עומדים בראש הרשות המבצעת נשיא וראש ממשלה. הנשיא, שנבחר בבחירות ישירות על-ידי האזרחים, מופקד על מדיניות חוץ וביטחון, ובתחום זה הוא נהנה מחופש פעולה מוחלט כמעט. הוא רשאי לפזר את האסיפה הלאומית (הרשות המחוקקת), להכריז על בחירות חדשות ועל משאלי-עם בנושאים חוקתיים, ובידיו סמכויות רבות בעיתות חירום.
למעשה, עוצמתו של הנשיא נגזרת מבחירתו הישירה. עליונותו מתבטאת גם יחס לראש הממשלה ולממשלה. הנשיא ממנה את ראש הממשלה לתקופת בלתי-מוגבלת, אם כי המינוי כפוף לאישור האסיפה הלאומית. ראש הממשלה, האחראי בעיקר למדיניות פנים, מציע מועמדים לתפקידי שרים, אך הנשיא הוא שממנה אותם. לרשות המבצעת יש סמכויות רבות, ואילו תחומי העיסוק של האסיפה הלאומית מוגבלים למדי. אולם הניסיון הצרפתי מראה שבחירה ישירה של ראש הרשות המבצעת אינה מבטיחה עוצמה לנבחר. האסיפה הלאומית רשאית להצביע אי-אמון בנשיא, ובכך לכבול את ידיו ולאלץ אותו לשתף פעולה עם הרוב הפרלמנטרי. כל עוד הנשיא והרוב באסיפה הלאומית היו מאותה מפלגה או ממפלגות בעלות עמדות פוליטיות קרובות, היה ברור לכל כי הנשיא הוא הקובע את קווי-המדיניות של הממשלה, תוך התחשבות רשמית בראש הממשלה ובשריו. ממצב זה נהנו נשיאי צרפת עד לשנת 1986. אולם בבחירות לאסיפה הלאומית שנערכו בשנה זו, לא הצליחה מפלגתו של הנשיא פרנסואה מיטראן 1 להשיג רוב, והנשיא נאלץ לתפקד מול רוב עוין בפרלמנט ולצד ממשלה המתנגדת למדיניותו. המציאות החדשה חייבה שינוי של כללי המשחק כדי שהנשיא והרוב האופוזיציוני יוכלו לחיות זה לצד זה. הפתרון שנמצא מכונה על-ידי הצרפתים "חיים בצוותא"
(cohabitation), שבהם נוטלים חלק הנשיא, הממשלה והפרלמנט. הצרפתים מצליחים, בינתיים, לקיים את ה"חיים בצוותא", בעיקר הודות לרשות המבצעת הכפולה, שלכל "זרוע" בה יש סמכויות המוגדרות בחוקה.

בגרמניה, שהינה מדינה פדרטיבית, שיטת הממשל יוצרת רשות מבצעת חזקה המאוזנת על-ידי רשות מחוקקת בת שני בתים. הפרלמנט מורכב מבית תחתון (בונדסטג), הנבחר ישירות על-ידי האזרחים בבחירות יחסיות; ומבית עליון (בונדסרט), המורכב מנציגי הממשלות במדינות החברות בפדרציה ונותן ביטוי לאינטרסים של הממשלה המקומיים בתהליך החקיקה. ראש הממשלה (קנצלר) נבחר על-ידי הרוב בבונדסטג, וממנה את שרי ממשלתו לפי שיקול-דעתו. הבונדסטג מביע אמון או אי-אמון בראש הממשלה בלבד, ולא בממשלה כולה. אולם כדי להעביר ראש ממשלה מכהונתו, החוקה מחייבת את מגישי ההצעה להציג בעצמם ממשלה חדשה, ולכן אין אפשרות להפיל ממשלה באי-אמון מבלי שיימצא רוב שיתמוך בממשלה חלופית. כך, הכוחות הקיצוניים מימין ומשמאל אינם יכולים להציב איום של ממש על הממשלה, שכן סיכוייהם להתאחד ולהציע הרכב חלופי נמוכים. כתוצאה מכך מושגת בממשל הגרמני יציבות, ללא איומים מתמידים על עצם קיומו.

הערות שוליים:

1. פרנסואה מיטרן (1916 – 1995): נשיא צרפת (1981-1995).

ביבליוגרפיה:
כותר: ממשל פרלמנטרי
שם  הספר: רב שיח עם הדמוקרטיה : עקרונות וכללי המשחק
תאריך: 2001-2003
הוצאה לאור: רמות
הערות: 1. בשער גם: המכון לחקר הטיפוח בחינוך ליד המועצה הארצית של נשים יהודית בארה"ב. האוניברסיטה העברית בירושלים. בית הספר לחינוך. ‬
2. 4 כר' (ספר א-ד): ספר א. עקרונות וכללי משחק של הדמוקרטיה, זכויות האדם והאזרח, חירות ושוויון ; ספר ב. האזרח הריבון, שלטון החוק ; ספר ג. רשויות הממשל, להיות אזרח: תרבות פוליטית והשתתפות אזרחית, דמוקרטיה במשבר ; ספר ד. מדינת הלאום, מיעוטים לאומיים בדמוקרטיה והמיעוט הערבי בישראל.
3. יצא לאור בתמיכת הקרן על שם סמואל ורשאור ארה"ב, והקרן על שם קלמן ואידה וולנס ארה"ב.
הערות לפריט זה:

1. מתוך ספר שלישי, עמ' 29-30. עורכים: אילנה פלזנטל, קרי דרוק, חיים אדלר, ישראלית רובינשטיין.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית