לכאורה בידי קברניטי המדינה מצוי כלי נוח לשימוש שעשוי לפתור באחת את כל הדילמות התקשורתיות בתחום סיקור הטרור והוא – הטלת צנזורה על סיקור פיגועי טרור. המדינה יכולה תוך שימוש בסעיף חקיקה מתאים למנוע סיקור תקשורתי שיש בו משום סכנה לפגיעה בביטחון המדינה ותושביה. אכן יש המאמינים כי בשל היקף הסכנה הנובעת מהטרור והניצבת בפני המדינה והחברה, בשל החשיבות של אמצעי התקשורת כנדבך מרכזי באסטרטגית הטרור המודרני, ובגלל חוסר הנכונות של אמצעי התקשורת להכיר בחובתם האזרחית לצד מחויבותם המקצועית, אין ברירה בידי השלטון אלא להפעיל את הסמכות הנתונה לו ולצנזר את כלי התקשורת בכל הנוגע לסיקור טרור. לצורך בהטלת צנזורה עשוי להיות נימוק נוסף – למנוע מארגוני הטרור להשיג מידע על שיטות, אמצעים, יכולות, וכוונות פעולה של גורמי הביטחון.
אולם, ההחלטה על הפעלת צנזורה אינה פשוטה ותועלתה מוטלת בספק. ראשית יש לזכור כי אחד מיעדי הביניים המרכזיים של ארגון הטרור הוא לפגוע בדימוי הנאור והדמוקרטי – ליבראלי של המדינה אשר נגדה הוא נלחם, ולגרום בכך נזק למעמדה הבינלאומי של המדינה. הטלת צנזורה על אמצעי התקשורת ולו רק במקרים של סכנה מוחשית לבטחון המדינה הנובע מסיקור תקשורתי הנוגד באופן ברור את המחויבות העיתונאית האזרחית, עלול לשרת לפיכך את מטרותיו של ארגון הטרור. יתירה מכך , בעידן המודרני, עידן ריבוי ערוצי התקשורת, תקופה שבה לאזרחים רבים יש מצלמות וידאו ביתיות, כמעט ולא ניתן לסגור הרמטית זירת פיגוע ולמנוע הגעת צלמים למקום. בהקשר זה יש לקחת בחשבון כי רוב פיגועי הטרור מתרחשים באזורים עירוניים צפופי אוכלוסין. כאשר ימנע מצוות הצילום המקצועי להגיע לזירה, סביר להניח כי אזרח כלשהו יצלם את האירועים וימכור או יעביר את הצילומים לכל דורש.
סכנה אחרת הכרוכה בהטלת צנזורה על סיקור טרור הינה שכמו בסוגיות אחרות של הגבלת זכויות האזרח, קל לזהות היכן, מתי ובאלו נסיבות מתחילים בהגבלת חופש הפעולה, קשה הרבה יותר לזהות מתי מתחילה התדרדרות איטית או מהירה לשימוש בלתי נאות ובלתי מוצדק באמצעים אלה לצרכים פוליטיים, אישיים ואחרים, על ידי השלטון הנוהג. משה נגבי ממליץ על זהירות יתר בהפעלת כלי הצנזורה והגבלת הסיקור התקשורתי ולו רק משום שטובת המדינה או האינטרס הלאומי לעולם לא נתונים וידועים מראש לא לשלטון ולא לכל גורם אחר. לכן לטענתו יש צורך ב"שוק דעות" פתוח המאפשר לכל אחד להציג את דעתו המנומקת ולנסות לשכנע את זולתו. התקשורת הפתוחה והבלתי מצונזרת הינה לפיכך הכרח בל יגונה, המעבירה לציבור מידע, עובדות ונתונים כמו גם ביטויי מחאה וביקורת.1 לעומת זאת, סבור ראש הממשלה לשעבר – יצחק שמיר כי יש מקום להטיל צנזורה במקרים מסוימים,
"בהחלט. קודם כל צנזורה למנוע פרסומים שעלולים לסייע לאויב. אז זה ללא כל הגבלה. לגבי מה שעוזר לאויב - צנזורה כמו בשעת מלחמה. יש הצדקה לכך זה מונע קורבנות וזה מעודד הצלחות".2
לסיכום, כמענה לדילמת הצנזורה רצוי כי קברניטי המדינה הדמוקרטית לא יטילו צנזורה על כלי התקשורת בכל הנוגע לסיקור טרור אולם, בעת הצורך, כאשר התקשורת מתעלמת ממחויבותה האזרחית ניתן לפנות לציבור וליזום לחץ ציבורי על אמצעי התקשורת בדרישה לשמירת האיזון שבין האחריות המקצועית לאזרחית. נראה כי עדיף להימנע מצעדים מנהליים מצד השלטון ולהעביר את הנושא אל "כוחות השוק". במילים אחרות, במקום לכפות חוק או תקנה שימנעו סיקור תקשורתי מסוג כזה או אחר של אירועי טרור, יש לעודד ביקורת ציבורית ופעילות מחאה של כלל הציבור המעונין להביע חוסר שביעות רצון והתנגדות שהוא רוחש למאפייני הסיקור התקשורתי חסר מחויבות אזרחית של טרור. כאמור, נראה כי מחאה מסוג זה אכן נשאה פרי בישראל והביאה לאימוץ מאפייני סיקור טרור שונים, אחראיים יותר, על ידי תחנות הטלוויזיה הישראליות, אולם, גם כאן מדובר בצעד חיובי אחד בכיוון הנכון שהינו ראשיתו של מסע ארוך ומייגע של שילוב בין אחריות מקצועית ואזרחית בעידן של התרחבות והסלמת הטרור ברחבי העולם כולו.
על אמצעי התקשורת לאמץ כללי סיקור תקשורתי שינטרלו או לכל הפחות יצמצמו את השימוש לרעה שארגון הטרור מעוניין לעשות בפלטפורמה התקשורתית. אימוץ וולונטרי של כללים ברוח העקרונות שהומלצו ב"כנס שפיים" של המכון למדיניות נגד טרור - כללים שלא פוגעים בתפקוד החופשי והשוטף של אמצעי התקשורת, שלא פוגעים בזכותו של הציבור לדעת, ולוקחים בחשבון את גורם התחרות והרייטינג שבין רשתות התקשורת השונות. על הציבור לתבוע מהתקשורת אחריות אזרחית במאפייני הסיקור של פיגועי טרור ולהעניש את אמצעי התקשורת על כל חריגה בוטה עונש בנקודה המכאיבה ביותר לתקשורת – חרם קונים או צופים.
הספקנים אשר יטילו ספק ביכולתו של הציבור להניע את התקשורת לאמץ כללי סיקור אחראיים יאמרו כי גם כאשר יחליטו רשתות הטלוויזיה במדינה מסוימת לשנות את מאפייני הסיקור באופן וולונטרי, הרי שהסכמה שכזו לא תחייב את הרשתות הזרות ואלה ימשיכו לשדר למשל צילומי תקריב של מראות זוועה, אולם, בניגוד לנזק שנגרם מסיקור תקשורתי חסר הגבלה של פיגוע טרור באמצעי התקשורתי של המדינה הנפגעת, סיקור שכזה בכלי תקשורת זרים אינו גורם לנזק מהותי ולעיתים אפילו יש בו תועלת מבחינתה של המדינה הנפגעת מטרור. לשם הבנת קביעה זו יש לשוב לאסטרטגית הטרור המודרני ולחלוקה בין שלושת סוגי דעת הקהל – אוכלוסיית המוצא, דעת הקהל המקומית (הנפגעת) והבינלאומית. מאסטרטגיה זו ניתן להבין כי בעוד שסיקור חסר אחריות של פיגועי טרור על ידי אמצעי התקשורת של המדינה הנפגעת עלול להגביר את הנזק האסטרטגי של הטרור – הפגיעה במוראל ובכושר העמידה של ציבור. הרי שסיקור זוועות הטרור בצילומי תקריב על ידי אמצעי התקשורת הזרים רק משרתת את מטרתה של מדינה הנפגעת מהטרור. סיקור שכזה ממחיש לעולם את חוסר האנושיות של הטרוריסטים שאינם בוחלים ברצח גברים, נשים, זקנים וטף בשיטות באכזריות ביותר. סיקור תקשורתי שכזה פוגע בהישגים הבינלאומיים אליהם חותר ארגון הטרור ומצמצם את מרווח הלגיטימציה וההכרה הבינלאומית הניתן לארגון. גם אם חלק קטן מהציבור הנפגע מהטרור עשוי להיחשף לשידורים אלה באמצעות הלוויין הרי שעדיין יש באפשרותו של ציבור זה לבחור לצפות בערוצים המקומיים ולהעדיף סיקור תקשורתי פחות מזעזע המסקר את אותו אירוע. סיקור אמין ובזמן אמיתי אך ללא התמקדות מיותרת בזוועות הקשות שבזירה עצמה.
1. נגבי עמ' 1-5.
2. ריאיון עם שמיר.
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
