אחד הביטויים המובהקים לדילמת הסיקור התקשורתי של תופעת הטרור הינה שאלת השידור של קלטות שהופקו על ידי הטרוריסטים עצמם. ארגוני הטרור מכירים בצורך החיוני שלהם להפיץ את מסריהם לשם השגת יעדי הטרור ולכן הם בוחרים לעיתים לעשות "קיצור דרך" ובמקום להמתין עד שכלי התקשורת יסקרו פיגוע זה או אחר או יקדישו תוכנית כלשהי לסוגיית הטרור, הם בוחרים לעשות את העבודה בעצמם ולהפיק קלטת וידאו שמטרתה להעביר את מסריהם לציבור. קלטות אלה עשויות להיות הקלטות של מחבלים מתאבדים טרם יציאתם למשימתם שבהן פורסים המחבלים את משנתם האידיאולוגית, מדגישים את מניעיהם, מטילים את האשמה למעשיהם על היריב וקושרים את הפיגוע למעשה או מחדל של המדינה, בכך הם מטפחים את מיתוס ההתאבדות, ומעבירים מסרי הפחדה לקהל המטרה של המדינה הנפגעת תוך טענה כי הם מהווים רק קצה של קרחון המייצג נכונות רבה לבצע פיגוע מסוג זה - המונים רבים אחרים שלכאורה ילכו בעקבותיהם בעתיד. סוג אחר של קלטות טרור הן אלה המופקות על ידי דוברי או ראשי ארגוני הטרור. קלטות אלה נועדו להבהיר ליריב מה הוא נדרש לעשות ואילו ויתורים הוא נדרש לבצע כדי שהטרוריסטים יתרצו ושלומם של האזרחים יובטח. במקרים רבים הקלטות הללו מכילות גם איומים לעתיד לבוא בבחינת "ניצול הצלחה" של הפיגוע שהתרחש זה מכבר והעברת מסר מאיים לציבור הממחיש מה תהא אחריתו של מי שלא ייכנע לדרישות הטרוריסטים.
אחת הדוגמאות הבולטות לחשיבותה של התעמולה המלווה את פיגועי הטרור באסטרטגית הטרור המודרני ככלל, ותפקידן של קלטות הטרוריסטים בפרט, הינה התנהלותו של בן לאדן מיד לאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. זמן קצר לאחר הפיגועים בארה"ב הציבור האמריקני ומקבלי ההחלטות בממשל לא הצליחו להבין מדוע אלה בוצעו נגד ארה"ב? מה יש לקיצונים אלה בראשותו של הנבל בן לאדן נגד העם האמריקני הדמוקרט והליבראלי? טרור זה נתפס בעיני הציבור האמריקני כפרי של מליטנטיות חסרת היגיון. יש שהגדילו לעשות והתקשו להבדיל בין הרוב המכריע של המוסלמים שאינם קיצונים בהכרח יותר מבני דתות אחרות, לבין המיעוט המסוכן מקרב דת האיסלאם המאמין בקיומו של צו אלוהי המחייב שימוש באלימות וטרור לשם הפצת השקפת עולמם האסלאמית – מלטנטית ברחבי העולם כולו, מיעוט הסבור כי זו חובה דתית להרוג את כל מי שלא מקבל בעצמו את מרות האיסלאם הרדיקאלי (כולל הרוב המכריע של בני דת האיסלאם המוחזקים על ידי הפונדמנטליסטים ככופרים). זו אם כן מטרתו האולטימטיבית של בן לאדן וחבריו והיא עמדה ברקע הפיגועים בניו יורק ווושינגטון. אולם, בן לאדן וחבריו יודעים כי המשימה של הפצת האיסלאם הרדיקאלי שמשמעה למעשה – השתלטות על העולם, אינה מעשה של מה בכך ובוודאי שאינה יכולה להתבצע באופן מיידי, ולכן היא מחייבת אסטרטגיה שלבית. ניתן להבין את פעילותו של בן לאדן ושל ארגוני האיסלאם הרדיקאלי שפועלם בשיתוף פעולה עימו כאסטרטגיה תלת שלבית: הקמת רפובליקה אסלאמית – רדיקאלית במדינות מרכז אסיה והמזרח התיכון בשלב הראשון (כולל מדינות כגון: אפגניסטן, פקיסטאן, מדינות המפרץ, ירדן, ישראל, ערב הסעודית, ועוד). בשלב השני תורחב הטריטוריה הנשלטת על ידי האיסלאם הרדיקאלי למעגל של מדינות רחב יותר שיש בהם כבר כיום רוב או לכל הפחות מיעוט מוסלמי, (כגון: בוסניה, קוסובו, תורכיה, צ'צ'ניה, הרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, חבל סינג'יאן במערב סין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלזיה, הודו וצפון אפריקה) . בשלב השלישי והאחרון תורחב המערכה לשאר מדינות העולם. הפיגועים שבוצעו בארה"ב ב- 11 בספטמבר 2001 לא נועדו לפיכך למוטט את ארה"ב או לאפשר לאיסלאם הרדיקאלי להשתלט עליה, אלא הן היו בבחינת העברת מסר לאמריקנים שנועד להמחיש להם את גודל האיום ואת יכולותיו של הטרור האסלאמי רדיקלי לפגוע קשה בארה"ב, בכלכלתה, בביטחון אזרחיה, בחיי השגרה שלהם, כל עוד ארה"ב לא תנקוט במדיניות ההולמת את האינטרסים של האיסלאם הרדיקאלי. ההתקפה בארה"ב לא נועדה למוטט את המעצמה הגדולה בעולם, ואף לא רק כדי להרוג אלפי אזרחים חפים מפשע, אלא היא הייתה פועל יוצא מכך שבן לאדן זיהה את ארה"ב כמכשול העיקרי להשגת השלב הראשון של האסטרטגיה שלו – ההשתלטות עם מדינות מרכז אסיה והמזרח התיכון. בן לאדן כיוון את התקפותיו נגד ארה"ב משום שהוא רצה לעורר את הציבור האמריקני להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בארצו ולאמץ מדיניות חוץ בדלנית. בן לאדן העריך כי אם יהיה באפשרותו לאלץ את ארה"ב להפסיק את התמיכה הכספית, הצבאית וכל סיוע אחר שהיא מעניקה למשטרים ערביים ומוסלמיים מתונים במרכז אסיה, המזרח התיכון ולישראל, ולאלצה להסיג את כוחותיה הצבאית משטח מדינות מוסלמיות וערביות, הרי שיקל על גורמים אסלאמיים – רדיקאליים בתוך המדינות הללו לבצע הפיכות ובאמצעות המשאבים הכלכליים העומדים לרשותם לקנות את ליבם של ההמונים שיזדקקו לשירותים רבים שאין באפשרות השלטון להעניק להם ללא תמיכה חיצונית אמריקנית (חינוך, סעד ורווחה, בריאות וכו').
פיגוע הטרור לכשעצמו, יהא חמור ככל שיהא, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה האסטרטגית הזו ולאלץ את ארה"ב לשנות את מדיניות החוץ שלה. לשם כך, יש צורך בפעילות טרור המשולבת בתעמולה ממוקדת. בן לאדן הכין מראש את פיגועי הטרור המורכבים בארה"ב וכן את גל התעמולה שהתלווה אליהם. לשם כך הפיק בן לאדן מבעוד מועד קלטות וידאו שהועברו לתחנות השידור הערביות ומהן לתחנות אמריקניות במטרה שאלה ישדרו לדעת הקהל האמריקנית את מסרי ההפחדה והאיומים. בקלטות אלה פירט בן לאדן את דרישותיו מהאמריקנים שלכאורה, על פניהם, אינן מהוות מחיר גדול במיוחד תמורת הבטחת שלומם של האמריקנים. וכי מה דרש בן לאדן מהאמריקנים לשיטתו? – לשמור על חיי ילדיהם המשרתים כחיילים במדינות ערב ולהוציאם מכל טריטוריה מוסלמית, וכן לחסוך את כספי משלם המסים האמריקני על ידי הפסקת הסיוע ל"מדינות ערביות ראקציונריות ומושחתות". אחת הסיבות המרכזיות שבגינן בן לאדן לא הצליח להשיג את יעדיו האסטרטגיים הייתה העמדה השקולה והאחראית שבה נקטה התקשורת האמריקנית שסירבה לשמש כבמה למסרי תעמולה של בן לאדן ונמנעה משידור חלק ניכר מהקלטות שהועברו אליה, וגם אלה ששודרו היו קטעים קצרים שעברו עריכה עיתונאית. פיגועי הטרור היו קשים מנשוא, אולם גל התעמולה שהתלווה אליהם התפוגג בטרם נקלט על ידי קהל המטרה של הטרור.
לעומת זאת, יש הסבורים כי מחובתה של התקשורת להעביר לציבור את המסרים של ארגוני הטרור כפי שהם באם לידי ביטוי בקלטות הוידאו, בלשונם ובשפתם, וכי אין למנוע שידור ראיונות עם פעילי וראשי ארגוני הטרור. את שיקולי העריכה אליבא דאסכולה זו יעשה כל אחד מהאזרחים לעצמו ולא עורך או עיתונאי כלשהו עבורו. לכל היותר להערכתם של המצדדים בשידור קלטות הוידאו הללו ניתן ללוות את הקלטות תוך כדי או לאחר השידור בדברי פרשנות מקצועיים אשר יאזנו את המסרים וידגישו את ההטיה שבקלטות.
נראה כי הפתרון לדילמה זו מצוי בשביל הזהב שבין שתי האסכולות באופן שמצמצם ככל שניתן את שידור הקלטות שנערכו בידי ארגוני הטרור עצמם, הן בשל החשש להעברת מסרים סמויים בקלטות אלה לטרוריסטים במדינות יעד שונות, והן כדי למנוע אפשרות של שימוש מצד ארגוני הטרור באמצעי התקשורת כפלטפורמה להסתה, הפחדה ושטיפת מוח. מאידך, על מנת שלא להסתיר מהציבור כל מידע חשוב ועדכני ניתן להעביר קטעים מתוך הקלטות או עדיף אפילו פרפרזות מתוך הנאמר בקלטות. בראיונות תקשורת המתבצעים עם ראשי ודוברי ארגוני הטרור, במסגרת זו, בכל מקרה, יש להימנע מקבלת תכתיבים באשר לאופן עריכת הראיון ולשאלות מותרות או אסורות במהלך הראיון. אין להציג למרואיין את השאלות לפני ביצוע הראיון ואין לבצע את הראיון בשידור חי מחשש לניצול הראיון לצורכי ארגון הטרור.
 |
ההיענות התקשורת לקריאה של טרוריסטים |
לעיתים נדרשים אמצעי התקשורת במהלך פיגועי סחיטה לקיים ראיונות תקשורתיים ולהעניק לטרוריסטים את הבמה התקשורתית המיוחלת. במקרים אחדים השתלטו ארגוני טרור במקומות שונים בעולם על תחנות רדיו וטלוויזיה במטרה לכפות עליהם להעביר את המסר שלהם לציבור. במקרים אחדים אמצעי התקשורת הוזמנו לזירת הפיגוע טרם התרחשותו. במקרים אלה ארגון הטרור לא סומך על הנטייה של התקשורת להגיע במהירות האפשרית לזירת הפיגוע אלא הוא מעוניין באמצעות הזמנת העיתונאים להבטיח מראש את הסיקור התקשורתי של האירוע. כך היה במספר מקרים במהלך ה"אינתיפאדה" הפלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה בשלהי שנות השמונים במהלכם הוזמנו עיתונאים על ידי נציגי ארגוני טרור לזירה מסוימת בזמן נתון אף מבלי שגילו להם מראש את הסיבה לזימונם למקום. בדיעבד הסתבר כי הם הוזמנו כדי לסקר הוצאה להורג של פלסטינים שנחשדו על ידי חבריהם כמשתפי פעולה עם ישראל. במקרים אחרים עצם הגעתם של אמצעי תקשורת למקום שמשה זרז להתפתחותם של אירועים אלימים והפרות סדר אשר סביר להניח כי אלמלא נוכחות התקשורת כלל לא היו מתרחשים. במקרים אלה עלולה התקשורת להפוך מגורם מדווח על אירועי טרור לגורם המייצר או שותף לביצוע אלימות וטרור, גם אם ללא כוונות זדון.
בניגוד לדילמות המקצועיות והערכיות הקשות המאפיינות את הסוגיות התקשורתיות האחרות, נראה כי במקרה הנדון על אמצעי התקשורת לנקוט עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת בלא כל התחבטות ערכית או מקצועית. למרות הפיתוי של השגת מידע וצילומים ייחודיים והשגת מתחריהם בתחרות הרייטינג, הרי שההיענות להזמנה למקום אירוע טרם ביצוע פיגוע הינו בבחינת חציית קו אדום הן של המחויבות האזרחית של התקשורת והן של המחויבות המקצועית שלה. למעשה יש בכך הסכמה וונלטרית לשמש ככלי בידי ארגוני הטרור תוך אפשרות ולו תאורטית בלבד שהאירוע כלל לא היה מתרחש ללא נוכחות המדיה.
יתירה מכך, בעוד שהמחויבות האזרחית של העיתונאים אשר הוזכרה לעיל מחייבת למעשה רק אמצעי תקשורת של המדינה הנפגעת מהטרור (הן לא ניתן לבקש או לדרוש ציות אזרחי מעיתונאי שאינו אזרח אותה המדינה) הרי שבכל הנוגע להיענות לקריאת ארגוני טרור יש בכך משום הפרת המחויבות האזרחית גם של צוותי תקשורת זרים. זאת משום שחובתו של אזרח העולם שלא לעשות פעולה שעלולה לשמש כמאיץ להתרחשותו של פיגוע טרור.
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
