דילמת העיתונאי ובעייתיות הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור

בבואם להצדיק ולהסביר את אופן הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור טוענים אמצעי התקשורת בדרך כלל שתי טענות מרכזיות: האחת היא שלתקשורת שמור תפקיד מרכזי בשיטת הממשל הדמוקרטית – להבטיח את "זכותו של הציבור לדעת", ערך זה מחייב לטענתם לסקר פיגועי טרור ללא כל צנזורה, מגבלה, או עכבה מוסרית או אחרת. גם אם המדיה משמת כפלטפורמה חיונית לארגוני הטרור ומסייעת להם בעקיפין הרי שתפקידה המרכזי בדמוקרטיה מונע מהעיתונאים כל התנהלות בדרך שונה מזו שבה הם נוהגים. הטענה השניה שבה מחזיקים אנשי תקשורת רבים הינה שבעידן המודרני הגורם הקובע את היקף ומאפייני הסיקור התקשורתי הם קודם כל שיקולי "רייטינג". כל עוד הציבור מעוניין לצפות בזוועות הטרור הרי שתמיד יהיה מי שימלא צורך זה ולא ניתן להגביל לפיכך או לשנות את מאפייני הסיקור התקשורתי. שתי קביעות אלה מחייבות התייחסות ובחינה יסודית . על פניו, המשוואה "דם שווה רייטינג" נראית כנכונה, אולם, זו נכונה רק עד גבול מסוים. כאשר הציבור נחשף לתמונות קשות במיוחד של צילומי תקריב של חלקי גוויות למשל, או לשידורים חוזרים ונשנים של מראות ההרס וההרג בזירת הפיגוע, הרי שחלק מציבור זה לכל הפחות בוחר לסגור את הטלוויזיה, לעבור לתחנה אחרת או להעסיק את עצמו במלאכה אחרת. כך למשל ניתן להסיק מהביקורת הקשה שהופנתה כלפי התקשורת על ידי הציבור בישראל במחצית שנות התשעים, על רקע הסיקור התקשורתי חסר המגבלות והמעצורים מזירות פיגוע ככלל ופיגועי התאבדות בפרט. ביקורת זו באה לידי ביטוי בתוכניות ראיונות בטלויזיה, בשיחות עם מאזינים ברדיו, בכתבות ביקורת בעיתונות ולעתים אף בפניה ישירה של אזרחים למערכות כלי התקשורת השונים. הביקורת הביאה בסופו של דבר לשינוי חיובי של מאפייני הסיקור התקשורתי של פיגועים בטלויזיה הישראלית משלהי שנת 2000 (עת החלה הפעילות האלימה הפלסטינית האינטנסיבית שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל אקצאע").

הדרישה של הציבור מהעיתונאים לסיקור שקול ואחראי של פיגועי טרור מציבה בפני העיתונאים דילמה קשה ביותר – דילמת העיתונאי. דהיינו, מציאת האיזון הנאות שבין מחויבותו המקצועית כעיתונאי המחייבת אותו לסקר אירועים כהווייתם, להיענות לצרכים הלגיטימיים של צרכני המידע בארצו, ולפעול בתנאי התחרות הנגזרים מריבוי ערוצים וכלי תקשורת, ובין מחויבותו האזרחית שלא לשמש ככלי משחק בידי ארגוני הטרור ואף אם שלא במכוון, לסייע להם להשיג את יעדיהם קצרי וארוכי הטווח¹. הדרישה מאמצעי התקשורת לממש את מחויבותה האזרחית באה לידי ביטוי בדבריו של ויימן שקבע כי לצד זכותו של הציבור לדעת יש לציבור גם שלא לדעת:² זכותו של הנפגע לפרטיות, זכותו של הציבור שלא להיחשף לפרטים האישיים והאינטימיים של נפגעי הטרור על ידי סיקור תקשורתי הפוגע בכבודם. זכותו של הציבור לשמירה על סודותיה הביטחוניים של המדינה המגינים על בטחונו, ועוד. ביטוי להתמודדות של עיתונאים עם שני סוגי מחויבות אלה הומחש בצורה הטובה ביותר לאחר התרחשות פיגועי הטרור בארה"ב ב- 11בספטמבר 2001. צלמי הטלוויזיה שסיקרו את זוועות הפיגוע ובחרו באותו זמן להדביק דגל קטן של ארה"ב על מצלמותיהם, או לכסות את רכבי השידור החי של רשתות הטלוויזיה בדגל הלאום האמריקני או בתמונות של נעדרים. תמונת מצלמת הטלוויזיה ודגל הלאום האמריקני ממחישה יותר מכל את המודעות וההתחשבות של העיתונאים האמריקניים בשני סוגי המחויבות הללו במקביל – חובתם המקצועית וחובתם האזרחית.

בשנת 1997 ערך המכון למדינית נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה מפגש מקצועי שכונה בשם "כנס שפיים" שהשתתפו בו אנשי תקשורת- עיתונאים ועורכים, אנשי ביטחון ואקדמיה כדי לדון במאפייני הסיקור התקשורתי של פיגועי הטרור בישראל. המטרה הייתה לנסות למצוא את האיזון הנאות שבין שני סוגי המחויבות הללו. בין המלצות משתתפי הכנס יצוינו שתי המלצות עיקריות – הימנעות מצילומי תקריב של קורבנות בפיגועי טרור וצמצום ככל שניתן של השידורים החוזרים של תמונות ההרג וההרס מזירת הפיגוע. שתי המלצות אלה מאפשרות למעשה לשמור על האיזון העדין שבין המחויבות המקצועית והמחויבות האזרחית של העיתונאי. מחד, קבלתם של המלצות אלה ישמור על זכות הציבור לדעת מאחר ולא יפסק הסיקור התקשורתי החי בזמן אמיתי של הפיגועים, אולם, בהעדר צילומי תקריב של זוועות הפיגוע לא תשמש התקשורת כגורם המעודד חרדה ופחד וכך היא גם לא תשמש ככלי בידי הטרוריסטים. ההימנעות משידורים חוזרים ונשנים של זירת הפיגוע מחד גיסא תצמצם את הנזק המוראלי של פיגועי הטרור ומאידך גיסא לא תגרום לצופי הטלוויזיה לסור מן המרקע או לעבור לתחנה אחרת.

דילמת השידור החי

מבין כל אמצעי התקשורת נראה כי לטלוויזיה יש השפעה רבה ביותר על המוראל של הציבור. התמונות הקשות המועברות מזירות הפיגוע לכל בית במדינה הנפגעת ובעולם, משרתת את משימת התעמולה וההפחדה של ארגון הטרור יותר מכל אמצעי אחר.

מהניסיון הישראלי במחצית שנות התשעים בתחום הסיקור הטלוויזיוני של פיגועי הטרור ניתן ללמוד על בעייתיות הסיקור החי של זירת הפיגוע. הפרדוקס הוא שבאמצעות צילומי תקריב בשידור חי נחשף לעיתים הצופה בביתו למראות קשים יותר מאלו שאליהם נחשף מי שנמצא בזירת הפיגוע עצמה. בעוד שהנמצאים בזירה עסוקים במילוי תפקידם – חילוץ, הצלה, דיווח, אבטחה וכו', ומכאן שאין ביכולתם או ברצונם להתמקד דווקא בתמונות הקשות במיוחד בזירה: חלקי גוויות פזורים או תמונות קשות אחרות, הרי שכאשר מגיע לזירת פיגוע צלם טלויזיה שאינו מודע לדילמת ההתנגשות שבין מחויבותו המקצועית לזו האזרחית הרי שמטבע הדברים הוא משוטט בזירה תוך כדי חיפוש אחר המראות הקשים ביותר. ככל שיש בזירה למשל גופה המכוסה בסדין ורק רגל אדם משתלשלת מחוץ לסדין, בוחר הצלם במקרים רבים להתמקד בצילום תקריב דווקא ברגל.

הדבר חמור במיוחד כמובן דווקא בעת סיקור של פיגועי טרור בזמן אמת, דהיינו שידור חי. כאשר לא מופעלים כל שיקולי עריכה. אז התוצאה עלולה להיות פרדוכסלית שהצופה בבית לא רק שאינו זוכה לסינון מקצועי כלשהו של מראות הזוועה, אלא הוא מקבל תמונות הממוקדות דווקא במראות הזוועה הקשים ביותר בזירה, מראות שייתכן כי אדם שנמצא בזירת הפיגוע עצמה היה בוחר לעבור עליהם בהיסח הדעת או בכוונה תחילה ובוודאי שלא היה נעצר כדי לבהות בזוועה מקרוב.

מבחינה זו חל בישראל שיפור במאפייני הסיקור התקשורתי בראשית שנות ה- 2000, כאשר מפעם לפעם ניתן היה לראות שבמהלך השידור החי מזירת הפיגוע עת שמצלמת הטלוויזיה מתחילה להתמקד בתמונות קשות במיוחד, נקטע השידור החי באיבו ועל המסך מופיע קריין החדשות או פרשן באולפן, כך, עד שהמצלמה התרחקה מהמראה הקשה במיוחד. היו אלה החלטות נכונות של עריכה שנבעו מהביקורת הציבורית.

בהקשר זה יש להיזהר כמובן שלא לשפוך את התינוק עם המים. אסור שדברי הביקורת המוצדקים על מאפייני הסיקור התקשורתי יקטינו בחשיבות התפקיד החיוני שיש לסיקור התקשורתי בכלל ולשידור החי בפרט בסיטואציות של פיגועי טרור. אם יש דבר אחד שהוא חמור ומסוכן יותר מאשר סיקור תקשורתי לא אחראי של פיגועי טרור, שהרי שזה כמובן חוסר סיקור בכלל. היעדר סיקור בזמן אמת עלול לגרום להתפתחותם של שמועות שאין להם כל אחיזה במציאות והשפעתן תהא מזיקה ואף הרסנית למוראל הציבור.

לסיכום דילמה זו, יתרונות השידור החי של פיגועי הטרור עולים על חסרונות הסיקור גם כאשר עסקינן בסיקור שאינו מכיר בהכרח באחריות האזרחית של העיתונאי. במהלך סיקורם של פיגועי טרור בהחלט ניתן וצריך להכניס שיקולי עריכה בזמן אמת, להימנע מצילומי תקריב של גוויות ופצועים, להימנע משידור ביטויי פאניקה וחרדה קיצונית ולהעדיף שידור חי המבוצע בצילום מרוחק במידת מה ממקור הפגיעה.

דילמת היקף הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור, תכניו והשפעותיו על לוח השידורים

הסיקור התקשורתי של פיגועי הטרור הינו אם כן צורך טבעי הנדרש על ידי הציבור הזקוק למידע שוטף ועדכני על ההתרחשויות הביטחוניות. אולם, גם כאשר הסיקור התקשורתי של הפיגוע מבוצע ביעילות תוך שמירת האיזון העדין שבין המחויבות העיתונאית לאזרחית ותוך ביצוע שיקולי עריכה ובימוי בשידור חי, על גורמי התקשורת ובעיקר זו האלקטרונית לקבוע מהו המינון המדויק של הסיקור התקשורתי המבטיח מתן מענה לדרישות ולצורכי הציבור ומאידך לא משחק לידי הטרוריסטים. השאלות הנשאלות בהקשר זה הינן: מהו אורכו של השידור מהזירה – האם השידור נמשך עד שאחרון הנפגעים מפונה מהזירה, האם הטלוויזיה תמשיך לסקר את האירוע עד שהזירה נוקתה והחיים שבו למסלולם או שהשידור יסתיים לאחר הבהרת התמונה לצופים ולמאזינים וכשלא ניתן לתת מידע מחדש? עד כמה יש להאריך בשידור החי מזירת הפיגוע על חשבון לוח השידורים הרגיל? האם יש סוג של שידורים שיש להימנע מהם מיד לאחר התרחשותם של פיגועי טרור (תוכניות בידור, סרטים, מוסיקה, וכו'), האם יש לשלוח צוותי צילום לבתי חולים על מנת לצלם את החולים עם קבלתם?, האם לשלוח צוותים לבתי משפחות הנפגעים על מנת לתעד את אסונן? וכו'. אחת הבעיות הקשות שהוזכרה לעיל הינה סוגית השידורים החוזרים הרבים מזירת הפיגוע. שידורים אלה נועדו מחד גיסא למלא את זמן השידור עד לקבלת אינפורמציה חדשה מהשטח, ובהעדר חומרים מצולמים אחרים מהזירה חוזרים ומקרינים את אותן תמונות שנראו זה מכבר. מאידך גיסא השידור החוזר נועד גם לעדכן את הצופים החדשים המצטרפים לשידור באיחור ולידע אותם על המתרחש. מילת המפתח לכל השאלות הללו הינה כמובן – המינון – דהיינו, השמירה על מידתיות ראויה בין היקף הפיגוע ונזקיו לבין אירועים אחרים שהתרחשו באותו יום ובסמיכות זמן. ככלל יש לשאוף לסיקור קצר ככל שניתן ולסיים את השידור החי מזירת הפיגוע עם השלמת העברת האינפורמציה המדויקת והמקיפה על שהתרחש. בחברה הסובלת מתדירות גבוהה של פיגועי טרור יש לשאוף לחזור אל השגרה במהירות האפשרית ובכך לצמצם ככל שניתן את הנזק המוראלי – פסיכולוגי שארגוני הטרור מעונינים להשיג באמצעות הפיגוע. מבחינה זו ההשוואה הנראית לעיתים בנאלית בין היקף הנזק של הטרור לנזקי תאונות הדרכים, או כל גורם מחולל תמותה אחר, יכולה לשמש כמורה נבוכים לגבי היקף ואופן הסיקור התקשורתי הרצוי. יש לשאוף לחזור אל לוח השידורים הרגיל עם תום סיקור הפיגוע גם כאשר נש נפגעים באירוע זה ואולי רק לדחות לזמן מה הקרנת קומדיות מיד לאחר תום הסיקור. כאקט סימלי של סיום סיקור הפיגוע ובדרך למעבר לשגרת השידורים יש מקום לשדר את הימנון המדינה. בכך מועבר מסר לציבור כי האירוע שסוקר אינו מכה משמיים אלא אקט מלחמתי שנועד לפגוע בעם כולו וההמנון מסמל את האחדות הלאומית מול תופעה זו. המעבר לחיי שרה לאחר פיגוע טרור אין בה משום פגיעה בכבודם של משפחות הנפגעים או זלזול באסונן אלא מסר לאומי כי הטרור לא ישבור את כוחו וכושר עמידתו של הציבור הנפגע מהטרור. במסגרת זו יש להימנע ככל שניתן גם משידור של ביטויי פאניקה קיצונית במהלך סיקור הפיגוע ולהימנע משליחתם של צוותי תקשורת לבתי החולים לשם צילום קליטת הנפגעים בחדרי המיון ובני משפחותיהם.

1. Draznin Joseph, News Coverage of Terrorism – The Media Perspective, Phd Dissertation,

2. .2 University of Maryland at college Park, 1997, UMI Microform

פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.

9816453, p. 182-185.