הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה
בית מקרא



תקציר
מלכים א כ"ב, מספר על הנביא מכיהו בן ימלה ועל התנהגותו ערב המלחמה ברמות גלעד. בסיפור זה מוצג המודל של נביא אדאלי, נביא האומר את "דבר-ה" ואינו סר ממנו גם כאשר הוא מאוים על ידי המלך. 



מיכיהו בן ימלה, הנביא האידיאלי
מחבר: רפאל הלוי


לסיפור בספר מלכים א', פרק כ"ב (המועתק בשינויי-גירסא קלים גם בס' דה"ב י"ח, ב-לג) לכאורה רקע היסטורי ברור. גם שמות נפשותיו שמורים בעדינו. לכן מתעורר אמון במהימנות המסופר בו. רושם זה מתחזק תוך התבוננות בתיאור המפורט של העלילה, ההולם את ידיעותינו אודות הנבואה (כגון: דרישה בנביא לפני צאת הצבא לקרב, טקס הדרישה בגורן1 והמחזת "דבר-יהוה" במעשה דראמאטי-מאגי). ברם, בסיפור זה מקופלות בעיות הן בקשר לעריכתו והן בקשר לתכנו.

סיפור זה על המלחמה, בה נהרג אחאב בן-עמרי, מפסיק את ההמשכיות ההגיונית שבין כ"א, כה-כט לבין כ"ב, לט, שהיו פעם – כנראה – חטיבה אחת, סיכום לקובץ הסיפורים על אחאב. החדרת הסיפור למקומו הנוכחי סותרת את הפסוקים הקודמים לו, בהם נאמר, שאחאב שוכנע מהטפות אליהו ונכנע לפני יהוה ואף זכה בסליחתו2. אף-על-פי-כן מיכיהו בן-ימלה ניבא ל"מלך ישראל"3 כליה ונבואתו התגשמה, בניגוד גמור לכ"א, כט4. אולם נבואה זו רק אחת מנבואות קודמות, אשר, משום-מה, לא נקלטו במסגרת הסיפורית של ספר מלכים, ובהן מובעת התנגדות מיכיהו לאחאב. בפס' ח "מלך ישראל" מאשר, כי שונא הוא את מיכיהו בגלל נבואותיו הרעות (ראה: גם פס' יח), כאשר כל שאר הנביאים מצדדים אותו. (עיין: י"ח, מא-מו; כ', יג-יד; כ"ב, כח)5.

הסיפור שלפנינו מתרקם על רקע ברית צבאית בין אחאב בן-עמרי, מלך ישראל, ויהושפט בן-אסא, מלך יהודה, לצאת למלחמה נגד בן-הדד (השני), מלך ארם, למען החזר את רמות-גלעד לישראל6. לפני יציאת הצבאות המאוחדים למלחמה דורשים שני המלכים בנביאים7 ומקבצים את כלם לשמוע את "דבר-יהוה" מפיותיהם8. בהזדמנות זו "כל הנביאים מתנבאים לפניהם" (פס' ו)9. מכל הנביאים המרובים רק צדקיהו בן-כנענה מוזכר בשמו. כנראה הוא מנהיגם ודוברם הראשי. הוא ממחיז את תוצאות הנבואה: בקרני ברזל ינגחו את ארם, עד כלותם10. בשעה זו מופיע מיכיהו בן-ימלה ואף הוא נשאל: אם לצאת לקרב, או לחדול ממנו? לראשונה גם הוא עונה כדברי כל שאר הנביאים, אך תשובתו מעוררת חשד ואחאב מאשימו בהעקמת "דבר-יהוה" (פס' יט)11. רק אז מספר מיכיהו, שראה "את-כל-ישראל נפצים אל ההרים כצאן אשר אין-להם רעה"12 "ויאמר יהוה לא-אדונים לאלה" (פס' יז). אחר-כך מפרט עוד את חזונו, שראה את יהוה "ישב על-כסאו וכל-צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו" (פס' יט)13. יהוה שלח את רוח השקר לפתוח את אחאב על-ידי כל נביאיו. דברי מיכיהו גוררים תגובה מידית אצל צדקיהו והוא סוטר לו על לחיו בכעסו14: "אי-זה (הדרך) עבר רוח-יהוה מאתי לדבר אותך" (פס' כד). אולם מיכיהו אינו מזכה את יריבו בתשובה והוא פונה אל אחאב: "הנך ראה ביום ההוא אשר תבא חדר בחדר להחבה" (פס' כה). מולו בטחונו של המלך, כי ישוב בשלום, לא פחות איתן (פס' כז). לכן מיכיהו מעיד את העמים כלם: "אם שוב תשוב בשלום לא-דבר יהוה בי" (פס' כח)15. הוא נכלא ושני המלכים יוצאים למלחמה.שם נבואתו מתקיימת: אחאב נפצע ומת בפצעו בטרם חזר הרכב שמרונה: "וילקו הכלבים את-דמו והזנות רחצו16 כבר יהוה אשר דבר" (פס' לח)17. עורך הספר אינו מסיים את הפסוק, כי נתקל בנגוד שבין הסכום הקודם לבין דבריו אלה.

מי גבורו הראשי של הסיפור? אחאב? הרי הוא לא נזכר בשמו, אלא פעם אחת בלבד ויש מקום לחשד כלפי זהוי זה. מיכיהו? התחלה in medias res והעדר כל ידיעה נוספת על גורלו (האם השתחרר מכלאו? ההמשיך בפעולותיו הנבואיות?) מוכיחים את אדישותו של העורך שתי נפשות אלו רק ענין צדדי בפרק כ"ב. מדוע היה, אם-כן, כדאי לעורך להכניס את ספורו בסוף ילקוט חתום ומסוכם ואף להסתבך בסתירות גלויות לעין?

סיפור זה מאפשר לעורך להביע את תביעותיו מהנביא האידיאלי בצורה ספרותית, כאשר תביעות אלו מגובשות בנסוח ברור בפי הנפשות הפועלות עצמן, ועל-כן אין המגמתיות ניכרת. ענינו העיקרי של הספור להציג בפנינו את התנהגותו הרצויה של הנביא, האומר את "דבר-יהוה" ואינו סר ממנו.

כאשר התבקש מיכיהו להשביע את רצון המלך ולהנבא לו ככל שאר נביאיו: "יהי-נא דבריך כדבר אחד מהם ודברת טוב" (פס' יג) הוא נשבע: "חי-יהוה כי את-אשר יאמר יהוה אלי אתו אדבר" (פס' יד). לכאורה גם אחאב דורש לשמוע רק את "דבר-יהוה" האמתי: "עד-כמה פעמים אני משביעך אשר לא-תדבר אלי רק-אמת בשם יהוה" (פס' טז). אך אם נבואה זו אינה כמו שהוא חפץ שתהא: הרי היא סמן לשנאת הנביא אליו (פס' יח), המצדיקה עונש (פס' כו-כז). לדעת העורך גם עונש לא יוכל להסיר את הנביא האידיאלי מ"דבר-יהוה" והוא צריך להיות מוכן לשאת ללא הסוס וללא רטט גם סבל ורדיפה – כמו שעשה מיכיהו! תביעה זו מודגשת ומובלטת על-ידי עמות הנביא הבודד האמתי והמון הנביאים הנכנעים לדרישות המלך.

נושא הסיפור חוזר על הנאמר בספר מלכים א', פרק י"ג (ובמיוחד פז' ז-ח). כפל זה מוכיח את חשיבות התביעה: אל לו לנביא לשנות את "דבר-יהוה"! לר בעד מתת ולא מחמת פחד העונש. תביעה זו מעובדת גם בסיפורים על בלעם (במ' כ"ב, יז-יח; לז-לח; כ"ג, יב; כ"ו, כ"ד, יא-יג) ובשלושת החבורים הספרותיים האלה התגבש נסיון להגדיר את חובות הנביא ואת אחראיותו המוסרית.

כיסוד ההגדרה משמש חוק הנבואה בספר דברים (י"ח, טו-כב), לפי עמדה מכרעת לנביא בחיי האומה וכלם מצווים לציית לו. אך שליחותו נתנת לניצול לרעה – אם משנה הנביא את "דבר-יהוה" לפי רצונו-הוא. לכן יש להגדיר גם את חובתו כלפי העם. ספורנו מוסיף-דבר, שאינו בגדר חוק ועונש לקבוע: תאור הנאמנות לשליחות גם במקרה של התנגשות בין מלך ונביא, תחת מועקה של סכנת-חיים.

הערות שוליים:

  1. גורן: מקום לכנוסים ולטקסי-פולחן צבוריים כבר בספרות אוגרית: דנאל יושב בגורן ושם שופט את עמו (דנאל ה', ז). בהשואה לסיפור על גדעון (שופ' ו', ומיוחד פס' לז) ולסיפור על המגפה, המכה בכל העם בשל חטאת דויד (שמ"ב כ"ד, שהועתק גם בס' דה"א כ"א) מתברר, כי בגורן מתגלה מלאך-יהוה (שמ"ב כ"ד, טז = דה"א כ"א, יב; טו-טז; ראה גם י"ח, כ', כז) ומפאת קדושת המקום הוקם שם מזבח, ששמש יסוד גם למקדש של שלמה (דה"ב ג', א). בהסתמך על מראי-מקומות אלה נוכל לשער, שגם גורן שמרון מקום לפלחן ולפני צאת הצבא לקרב ולפני השמעת הנבואה מקריבים קרבנות.
  2. בכל ספר מלכים ירבעם בן-נבט מובא כקנה-מדה למדוד בו את רוע מעלליהם של מלכי ישראל. אבל במבוא הסיפורים על אחאב כבר נאמר, עולה אף עליו: "ויעש אחאב בן-עמרי הרע בעיני יהוה מכל אשר לפניו: ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן-נבט ויקח אשה את-איזבל בת-אתבעל מלך צידונים וילך ויעבד את-הבעל וישתחו לו: ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון: ויעש אחאב את-האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את-יהוה אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (מל"א ט"ז, ל-לג). על עמדתו זו חוזר המספר עוד פעם בקטע שלפני הסיפור הנדון עתה: "רק לא-היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני יהוה אשר-הסתה אותו איזבל אשתו: ויתעב מאד ללכת אחרי הגלולים ככל אשר עשו האמרי אשר הוריש יהוה מפני בני ישראל" (מל"א כ"א, כה-כו). אחרי הערכה שלילית כזו תשובת אחאב וסליחת יהוה (פס' כז-כט) היו צריכות להכשיל את העורך. זה מקרה יחידי בכל ספר מלכים, שמלך חוטא נכנע לדברי הנביא וחוזר מדרכו הרעה ועקב זאת זוכה במחילת חטאותיו. בין הערכת אחאב בפי העורך לבין הסליחה החד-פעמית בכל חבורו רובצת תהום, שאין לגשר עליה בהערה: "אשר-הסתה אותו איזבל אשתו" (פס' כה).
  3. אחאב לא נקרא בשמו בכל הסיפור, כי אם מדובר עליו תמיד בתארו הרשמי: "מלך ישראל", כאשר יהושפט מוזכר בכל הזדמנות בשמו. רק מתוך פסוק כ' מסתבר, שעל אחאב מסופר. פרט זה מעורר את החשד, שהספור היה מסופר אי-פעם על מלך אחר, שאת שמו מחקו בעריכה האחרונה, ועל-כן חסים מנקוב בשם ומעדיפים להשתמש רק בכנוי, השייך לכולם. רקעו ההיסטורי של הסיפור מתאים גם לימי אחזיה בן-אחאב ואפילו לימי ירם, הנלחם בחזאל ברמת-גלעד (מל"ב ח', כח). אבל אם באמת מלכתחילה סביב לאחאב התרקם הסיפור: הרי מקומו הנכון צריך להיות בפרק כ', לאחר פסוק כו, ולפני הסיפור על איש-אלהים, עלום השם (פס' כח-ל), כנבואה, המבטיחה גם את שבית מלך ארם (בהסתמך על תרגום ה-ע' לפס' יב), שבוזבזה על-ידי אחאב בכריתת חוזה מסחרי עם בן-הדד ונתקלה בהתנגדות הנביאים. אם הנחה זו נכונה, הרי כ', כז מקוטע ויש להשלימו: "בני-ישראל נגדם כשני חשפי עזים" (צבא ישראל וצבא יהודה יחדיו) "וארם מלאו את הארץ".
  4. פסוק לח מתייחס, כנראה, אל דברי אליהו בכ"א, יט (ואחריו, החל בפס' כא ועד כד מובא קטע שגרתי, החוזר כמעט באופן מילולי על נבואת אחיה השילוני על ירבעם, שבמל"א י"ד, י-יא; ועל דברי יהוא בן-חנני על בעשא שבט"ז, ג-ד. דמוי זה מראה, כי יד עורך משותף ערכה את כולם. אך אין הפסוק נגמר, כי הסתבך העורך בנגוד, שבין הסכום הקודם לבין דבריו, ולא ידע לישבו: ביד מי היה "דבר-יהוה"? על נבואתו של מי צריך הוא להשען? נבואתו של מי מתבטלת? האם יהוה חזר בו מסליחתו לאחאב? או מפלת אחאב היתה רק מקרית? נציין-נא, כי אחאב לא בכרם-נבות ביזרעאל מצא את מותו. ברם, השואה בין מל"א כ"א, יט למל"ב ט', כה-כו; או בין המלחמות השונות ברמת-גלעד ובדיקת הבעיות הספרותיות הכרוכות בהן; כמו גם תיאור הרקע ההיסטורי של התפשטות אשור ותגובת המדינות הקטנות באיזור עליה – ירחיקוני מאוד מנושאי המוגדר.
  5. רי"ח, יג מוזכרת הריגת נביאי-יהוה על-ידי איזבל. גם אליהו מעיד, כי הוא לבדו נותר נביא ליהוה (י"ט, יד). ברם, בהמשך הסיפורים נזכרים עוד נביאים. גם עבדיהו הסתיר מאה איש מהם (י"ח, יג) וגם בבית-אל וביריחו נמצאים חמשים-חמשים בני-נביאים (מל"ב ב', ג', ה'; השוה למל"א כ',לה-מא). האם כל אלה אינם נביאי-יהוה? ואם כן: כיצד יתכן, שהם לא הגיבו על מעשי המלכה הנכריה? (אשר לדעת העורך החטיאה גם את אחאב!) נראה לי, שהיחסים בין אחאב והנביאים התקלקלו רק לאחר בזבוז הנצחון על בן-הדד (השני) על-יד שמרון ומאז גם אליהו נגדו (לפי כ"א, א גם המעשה בנבות היזרעאלי רק לאחר מכן ארע). סיפורים שונים על אחאב, שקובצו יחדיו ממקורות רבים, שומרים גם בעריכה הסופית על עצמאותם ובהרבה פרטים נוגדים הם זה לזה. נסיון לישב את הסטיות שביניהם תלוי בקביעת סדר הזמנים שלהם.
  6. רבו המלחמות בין ישראל וארם ולפי תומו של המספר רק התערבות אלהים הכריעה לטובת ישראל (כ' כח). אולם בוזבז הנצחון על-ידי כריתת הסכם כלכלי בין שתי המדינות היריבות (ומעשה זה גרר מפנה ביחסי הנביאים אל אחאב). אין בספורנו כל רמז. מדוע יופר הסכם זה בגלל רמת-גלעד? קביעת התאריך, לפיה כאילו "שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל" (כ"ב, א) ובשנה השלישית נכרתה הברית הצבאית של ישראל ויהודה: נוגדת את ההנחה, שמקומו של הסיפור בפרק כ', כו-כז. אולם יש לשים לב אל העובדא, שתאריך זה שונה בס' דה"ב י"ח, ב'. אבל עקר הבעיה: זה המקרה היחידי בקורות המלוכה המפולגת, שבית יהודה ובית אפרים התאחדו ושב הלכוד הלאומי. איך יתכן, שנבואת הדור לא הרגישה החשיבות המאורע ולא קדמה אותו בברכה?
  7. מספר סתמי של "כארבע מאות איש" (פס' ו) מראה רק על המון ואין בכונתו לתת את מספרם המדויק. אך עצם ההודעה על נביאים רבים מתנגדת לסיפור קודם על הריגת הנביאים (ראה שנית הערה 5).
  8. דרישה בנביא לפני מלחמה מציינת את התפקיד הלאומי החשוב והמתמיד ביותר של נביאי כל העמים השמיים – החל בספרות אוגרית, דרך בלעם ודרך נביאי ישראל ויהודה וכלה בתקופה הקדם-אסלאמית של שבטי ערב – זה הוא Sitz im Leben של הנביא. בשלשלת ארוכה זו נמצאת אחת החוליות בספור שלפנינו. על הנביא מוטל תפקיד כפול: א) להשמיע את "דבר-יהוה"; להביא את החלטות האל על תוצאות הקרב, העתיד להתחולל (ואולי אף להטות את החלטת האל לטובת עמו) ולפיו "מקדשים מלחמה" (כגון: מיכה ג', ה; ירמ' כ"ח, ח); ב) לקלל את האויב ולעודד את חיילי עמו. תפקידים אלה מתוארים בפרוטרוט בסיפורים על בלעם: במ' כ"ב-כ"ד.
  9. לשון התנ"ך מבדילה הבדלה עקרונית בין הנב"א והתנב"א. סופרי המקרא רואים בנבואה חסד אלוהי ובהתנבאות תופעה שלילית, הקרובה להשתוללות חולנית, לשגעון. ברם, בפי אחאב גם מיכיהו התנבא (פס' ח, יח) ובפי המספר אף נביאי המלך נבאים (פס' יב).
  10. המחזת הנבואה – ובמיוחד הנבואה הצבאית! במעשה דראמאטי: חלק מהנבואה עצמה, היא פעולה יוצרת (homoeopathic magic) את העתיד. אפיו המאגי של הנביא אינו משתנה במשך כל הדורות. לא רק בסיפורים הנבואיים העממיים על אליהו ואלישע מובלט קו זה. גם "הנביאים הסופרים" מבצעים פעולות מאגיות. לכן אין כל פלא, שגם בסיפורים המעובדים על משה ועל שמואל נשארת ללא שינוי אותה סגולה על-אנושית להפעיל את כוחות הטבע לפי רצונם. חשיבותה של המחזת "דבר-יהוה" מוצגת בפנינו בצורה ספרותית בדו-קרב הנבואי שבין חנניה וירמיה (ירמ' כ"ח). אותו עקרון מופיע גם בספורנו זה.
  11. יתכן וגם פסוקים טו-טז מקוטעים. בכל אופן, נשאלת השאלה: מדוע הנבואה, הזהה מילולית בדברי כל שאר הנביאים (פס' יב), מעוררת את כעס המלך? במה הרגיש אחאב, שמיכיהו מסתיר מה-שהוא? יצוין, כי בתרגומים עתיקים נמצא תקוני-טקסט שונים, אך אין בהם תשובה על שאלות אלו.
  12. דמוי המלך לרועה ועמו לצאן: עתיק ומשותף לכל עמי הקשת הפוריה, ולפיו עוצבו גם ספורי התנ"ך על משה ודויד.
  13. תאור זה של יהוה ופמליתו השמימית אינו, אלא תעתיק התמונה, העומדת לנגד עיני הנביא בדברו אל אחאב: אף הלז יושב על כסא-מלכותו ועבדיו ומשרתיו עומדים עליו מימינו משמאלו. תאור זה של יהוה ופמליתו השמימית אינו, אלא תעתיק התמונה, העומדת לנגד עיני הנביא בדברו אל אחאב: אף הלז יושב על כסא-מלכותו ועבדיו ומשרתיו עומדים עליו מימינו משמאלו. תאור זה נעשה קבוע בנבואה (ראה: ישע' ו', יח' א' ועוד).
  14. לפי אמונה ישראלית עתיקה אין בן-תמונה יכול לראות את יהוה ולחיות. כל גבורי התנ"ך, שזכו בהתגלות ביודעים, מכסים את פניהם, או משתחוים ארצה-אפיים, פן יראו את יהוה; וכל אלה, שלא ביודעים זכו בהתגלות-יהוה ובתום ליבותיהם אף דברו אליו פנים-אל-פנים; אחוזי פחד הם, כי בחטא זה עליהם למות. מכלל זה רק המקום שלנו יוצא דופן השוה, במיוחד, לישע' ו', ה; יחז' א', כח!). בתגובתו של צדקיהו בן-כנענה לא רק עלבון כולם פעל, כי אם גם תפיסה דתית רגילה, שאיש לא העז לפני-כן לטעון טענה מהפכנית כזו! יש להבליט, שגם בפי מיכיהו נביאי אחאב אינם משקרים! רוח השקר, שנשלחה על-ידי יהוה, משקרת בפיהם.
  15. תנאי ההתערבות בין אחאב ומיכיהו מותאמים יפה לחוק הנבואה שבס' דב' י"ח, טו-כב. על חוק זה עמדתי במאמרי: "ראשית הנבואה בישראל" (HUCA, XXXI, 1960) עמ' א'-ט"ו.
  16. הוספה על נבואה שגרתית ואין לה הקבלה בכל הספר. לכן יש לשים לב אל תפקיד הזונות בטקסי הקבורה, הרומז ברורות על משמעותו הראשונית של כינוי זה: פעילות בעבודת המת.
  17. עקרון העריכה של ספר מלכים, שלכל מאורע מכריע קודם "דבר-יהוה" והוא מתקיים, ההיסטוריה רק מגשימה את החלטות יהוה. גם בפסוק זה שוקד העורך להראות את התגשמות דברי הנבואה, אך הסתבך, ולא ידע, ביד מי? (ראה שוב: הערה 4).
ביבליוגרפיה:
כותר: מיכיהו בן ימלה, הנביא האידיאלי
מחבר: הלוי, רפאל
תאריך: תמוז תשכ"ז , גליון ג (לא)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית