עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדרעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
זמנים : רבעון להיסטוריה


תקציר
המאמר מתאר את הקמת מתחם משק הפועלות ובית החלוצות בשכונת רחביה בירושלים. בהקמתו היו שותפות נשים מנהיגות ביישוב העברי כרחל ינאית בן צבי, ג'ניה אוורבוך-אלפרין. המימון היה גם גם הוא על טהרת הנשים- תרומתן של חברות "ליגת נשים" מניו יורק. במאמר תיאור שלבי הבניה מבחירת המיקום, התכנון האדריכלי ותפקודיו השונים.



פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית : בית החלוצות ברחביה
מחברת: נירית שלו- כליפא


מתחם משק פועלות ובית החלוצות בלב שכונת רחביה מקפל בתוכו אחד מאותם סיפורים של חזון ומימושו בימי ראשית היישוב בארץ ישראל. המייחד את הסיפור הזה הוא משתתפיו, או ליתר דיוק משתתפותיו. המתחם הוא יצירה כל-נשית הן בתכניו ובצורותיו, והן במעורבות של נשים רבות בהקמתו, במימונו ובשיקומו. הוא נבנה על-ידי נשים, למען נשים ולמען חזון ציוני-חלוצי ופמיניסטי, שהיה אמור להתקיים בלב-לבה של ירושלים. נירית שלו-כליפא* שוזרת לתוך תולדותיו של המתחם דמויות של נשים בולטות בהנהגת היישוב דאז, כרחל ינאית בן-צבי ובבה אידלסון, את דמותה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין, מצוקות כלכליות של שנות השלושים והארבעים, סוגיות אדריכליות וניחוחות של ירושלים.

בלב שכונת רחביה בירושלים הונחה באביב 1940 אבן הפינה לבית החלוצות הירושלמי, אח לבתי החלוצות שכבר פעלו בחיפה ובתל-אביב. תכנון הבית גדול-הממדים, שבלט בנוף שכונת הגנים, הופקד בידי האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין – מהבולטות שבין אדריכלי הסגנון הבינלאומי בארץ, ואחת הנשים היחידות שזכו למוניטין מקצועי בתחום זה בתקופת המנדט הבריטי. בניית הבית מומנה בידי "ליגת נשים למען [ארץ] ישראל" בארצות-הברית, והוא נועד לסייע לעולות החדשות ולהכשירן למקצועות שמהם תוכלנה להתפרנס.

בית החלוצות הוקם בשטח המשתלה של משק הפועלות, שייסדה רחל ינאית בן-צבי כבר בשנת 1924. באותה השנה שבה הוקמה שכונת הגנים רחביה, שתוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן (Kauffmann), זכתה רחל ינאית לקבל מהמוסדות הלאומיים חלקת אדמה להקמת משק פועלות. וכך, לצד בתי המידות של שכונת הגנים הבורגנית, בלבה של ירושלים, קם מתחם חקלאי, סוציאליסטי ובעיקר נשי, שבו פעלו נשים למען חברותיהן. בשלהי שנות העשרים התרחבה הפעילות של חוות הלימוד לאזור של שכונת תלפיות, והשטח הועבר ליוזמה חדשה בדמות בית החלוצות, שהתאימה לפתרון מצוקות העתים.

רחל ינאית בן-צבי, ג'ניה אוורבוך-אלפרין וחברותיהן – במועצת הפועלות ובליגת נשים, הטביעו חותם בעיצוב חזותו ותכניו של מתחם עירוני ייחודי בעל משמעות חברתית ולאומית. במשך כשמונה עשורים פעל המתחם כמוקד לפעילות נשית: מקצועית, אידאולוגית וחזותית.

הבית, שהיה מאז הקמתו בבעלותה של לנ"י, ליגת נשים למען ישראל בניו-יורק (Women's League for Palestine - New York City), נרכש בשנת 2003 על-ידי "יד יצחק בן-צבי" ונועד להיות משכנו של בית-הספר ללימודי ירושלים. תכנון שיפוץ הבית ושימורו ניתנו בידיה של האדריכלית עדה כרמי-מלמד.

כיוון שבמהלך עבודת מחקר זאת נמצאו רק מקצת התכניות המקוריות של בית חלוצות, לא התכנית שזכתה בתחרות ולא התכניות המפורטות לביצוע, מבוססים כל התיאורים על הכתובים והתצלומים והם שמהווים בסיס ללימוד הבניין ותולדותיו.

חזון ירושלים הירוקה – משתלת משק פועלות, 1941-1924

בשנת 1908 עלתה רחל ינאית ארצה והתיישבה בירושלים. מראה העיר החשופה מצמחייה זעזע אותה וכך תיארה את רשמיה.

עריית הארץ עמדה לעיני כמראה בלהות. בנתי אז לאנשי ירושלים, עליהם מספר יוסף בן-מתיתיהו – איך הקיצו באחד מימי המצור, והרי ירושלים חשופים – עלתה יד הכורת על יערות הרי יהודה. מה מאוד ביקשתי לראותך, ירושלים שוב ירוקה, מניבה לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך.

(רבקה אלפר, בנות בניר, תל-אביב תש"ו, עמ' 13)

בשנת 1911 נסעה רחל ינאית לצרפת והשתלמה בתורת האגרונומיה. ערב מלחמת העולם הראשונה שבה ארצה ובשלהי ימי המלחמה, בימי הרעב הכבד, ייסדה בשכונת מזכרת משה בירושלים את "קבוצת עגבנייה", קבוצת נערות שעסקו בחקלאות במגרשים פתוחים בעיר, ושיווקו את תוצרתן לאוכלוסייה הירושלמית. בימי התקווה הגדולה של ראשית השלטון הבריטי שב רעיון ייעור ירושלים לפעום בלבה של רחל ינאית. היא חיפשה שטח אדמה רחב-ידיים דיו, ובו בור מים, להקים עליו משתלת עצי נוי. נאמנה לעקרונותיה הציוניים והסוציאליסטיים של חיים ופעולה דווקא בתוככי ירושלים, העיר הקרתנית ומעוז היישוב הישן – עמדה רחל ינאית על כך, ששטח האדמה יימצא בלב המתחם העירוני, ולא בפריפריה כפי שהציעו מומחים. היא שאבה דוגמאות מהמנזרים הנוצריים שראתה בעיר ובסביבותיה, שבהם התקיימו ריאות ירוקות, והאמינה שהקמת משתלות וקבוצות עבודה חקלאיות ישנו את חזותה של העיר ויחוללו מהפכה באופייה החברתי והיצרני של האוכלוסייה הירושלמית.

בעזרתו של אברהם הרצפלד (ממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל בשנת 1920) נמצאה חצר מתאימה ברחוב החבשים, ובמשתלה שהוקמה הועסקו בעיקר יתומי מלחמה. לאחר זמן קצר דעכה הפעילות והמשתלה הועברה לחצר יששכרוף שבשכונת הבוכרים. בדצמבר 1921 הגיעה פלוגה של "גדוד העבודה" לירושלים לאחר שסיימה את עבודתה בכביש מגדל. חברות גדוד העבודה נענו להזמנת רחל ינאית ונרתמו לעבודה במשתלה. בשנת 1924 רכשה "קרן קיימת" שטח סמוך למנזר רטיסבון ורחל ינאית ביקשה להעביר את המשתלה לפאתי שכונת רחביה שהחלה להיבנות באותם הימים. בעקבות מאמציה הותר לה להתיישב במקום למשך חודשים אחדים, עד שתימצא חלקה אחרת בחכירה. רחל ינאית הסכימה בלית ברֵרה וחתמה על הסכם מחייב בעניין, אך לימים העידה: "בלבי אמרתי: יש לנו מסמך חשוב מזה – צו ההיאחזות בקרקע. על אדמה חכורה לא ניבָנה וראויים אנו שנכה שורש באדמת הלאום" (אלפר, עמ' 19). ואולם יותר מהארעיות העיק המחסור במים. בור לא היה בחלקה, והמים ניתנו בצמצום מצינורות שהניחה העירייה. חפירת בור הייתה פתרון לבעיית המים וגם יכולה הייתה להעניק זכות "חזקה" על הקרקע. אלא שחפירת בור גדול דיו לצורכי המשתלה הצריכה ממון רב, וזה לא היה בנמצא. או אז עלה בדעתה של רחל ינאית לפנות לידידתה סופיה יודין, חברת "פועלי ציון" שהתגוררה בארה"ב.

עם ערוב היום ישבתי וערכתי מכתב אליה. כאדם השוקע בשיחה אינטימית עם ידיד הייתי אותה שעה. פניתי על ידי ס.י. אל חברותינו באמריקה. סחתי להן (באידיש) על השתילים הרכים הנמקים בצמא. על הרצון לקיים את המשתלה וביקשתי מהן הלוואה. גוללתי לפניהן את פרשת המים. אילו בור מים היה לנו [...]"

(אלפר, עמ' 19)

דבריה של רחל ינאית היכו גלים בקרב הנשים הציוניות בארצות-הברית. המכתב נקרא במסיבות ובכינוסים והיה ל"אגדת הבור", שסופרה שוב ושוב. התוצאות לא איחרו לבוא, וכאשר כבר היו החברות בירושלים על סף ייאוש, הגיע סכום של חמש-מאות דולר "מתן חברות לעזרה בעבודה". הייתה זו ראשיתו של קשר רב-שנים עם הנשים הציוניות באמריקה.

חברות גדוד העבודה נטעו גנים בשכונות ירושלים החדשות: בבית הכרם, ברחביה, בתלפיות וגם בטלביה הערבית, במנזרים באזור ירושלים וביישובים ברחבי הארץ. ואולם, ההקלה הייתה זמנית. שוב הגיעו ימי משבר ששיאם היה בפרישת חברות גדוד העבודה מהמשתלה.

הפועלות החדשות שאיישו את המשתלה היו עולות שזה מקרוב הגיעו ארצה. באמצע שנות העשרים, בימי העלייה הרביעית, שררה בארץ אבטלה קשה, הנפגעות העיקריות היו הנשים – עולות חדשות – שלא היו מיומנות בעבודות כפיים ורבות מהן הגיעו אל סף רעב. מנהיגות תנועת הפועלים, נשים בעלות יוזמה כחנה צ'יזיק ורחל ינאית, הגו את רעיון משק הפועלות, שבו תעבורנה העולות תקופת הכשרה במקצועות המשק, המלאכה והחקלאות.

המשתלה ברחביה הייתה למשק הפועלות הראשון מבין תשעה שעתידים היו לקום ברחבי הארץ. המשק שכן בחלקה המזרחי של רחביה א – השלב הראשון שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן. תכנית השכונה נעשתה בהשראת התפישה של ערי הגנים שנפוצה באנגליה ובגרמניה בראשית המאה העשרים. השכונה תוכננה כרשת (grid) הנפרשת משני צדי גן הכוזרי, ובמרכזה שדרת הולכי רגל הטובלת בירק. המשק השתרע על פני שטח שיועד למגרשים פרטיים אחדים. מגרש אורכי המקביל לשדרה המרכזית במערב ונושק לרחוב אברבנאל בדרום, ומגרשים מקבילים לרחוב אלחריזי בצפון הנושקים לרחוב אבן גבירול במזרח. במאמר "רחביה בת 25" שפורסם ב- 20 ביולי 1947 בפלסטיין פוסט (The Palestine Post) תוארה השכונה במלאת לה חצי יובל. מן התיאור של מבני הציבור המרכזיים בשכונה עולה תמונה שונה מתכניתו המקורית של קאופמן. מבני הציבור השכונתיים נבנו בשלבים, במשך שנים רבות ובאתרים שונים מכפי שתכנן קאופמן. בלט בהם בית החלוצות שלא היה קיים כלל בתכנית המקורית, אך לימים הוא הוקם בשטח של משק הפועלות ונזכר כאחד המוסדות המרכזיים והפעילים בשכונה.

הפועלות התגוררו בחדר דל בשכונת "שערי חסד" הסמוכה לרחביה עד אשר גדלה הקבוצה ורחל ינאית החליטה, שיש להקים למען חברותיה צריף מגורים בשטח המשתלה. היא הציעה, כי הצריף ייבנה בידי מחוסרי-עבודה באמצעות כספי הסיוע שניתנו על-ידי מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית. נערכה תכנית בניין לצריף ונאספו החומרים הדרושים, ואולם רישיון הבנייה הממשלתי לא ניתן מפאת החשש שהצריף יפגום בסגנון בתיה הנאים של רחביה. חברות הקבוצה נקטו יוזמה: הן הכינו בסתר את כל חלקי הצריף וחפרו יסודות. לילה אחד התגייסו כולן ובעזרת פועלים הורכב הצריף, ועם בוקר עמד על מכונו. בזכות החוק העות'מאני, שאסר על הריסת מבנה שהושלם, היה צריף המשתלה של משק הפועלות לעובדה קיימת בנוף של שכונת הגנים הבורגנית. שטח הצריף היה 15x5 מטרים והוא חולק על-ידי מחיצות לארבעה חדרי מגורים; במרכזו הוקצה שטח לחדר האוכל; בחזיתו הייתה מרפסת פתוחה, ובגבו מטבח ומחסן. קירות העץ נמשחו בסיד, והפועלות ריהטו אותו בריהוט צנוע וקישטו אותו ברקמות מעשי ידיהן ובתמונות מרכושן הפרטי.

בשלהי שנות העשרים כבר היה המקום צר מלהכיל את משק הפועלות והמשתלה, ובשנת 1928 עבר המשק לאזור שכונת תלפיות, סמוך למקום שבו עתיד היה להיבנות כעבור שנים אחדות ארמון הנציב. לאחר שנים אחדות הוסב המשק לחוות לימוד לנערות. רחל ינאית גרסה, שהמפעל שהחל בהכשרת החלוצה העולה, והמשיך בסיוע לאם העובדת, צריך למצוא לעצמו ייעוד חדש בדמות הכשרת הנערה ובקביעת דמותה כאישה וחלוצה בעתיד. המשתלה ברחביה המשיכה לפעול ולשרת את החווה בתלפיות.

בית ראשון במולדת – בית חלוצות

"ליגת נשים" בניו-יורק שנוסדה בשנת 1925, הייתה מורכבת מנשים ציוניות שהתאגדו כדי לסייע למפעל ההתיישבות בארץ. בשנת 1927 העלתה רחל ינאית בפני חברות הליגה את הרעיון של הקמת בתים, שבהם ימצאו עולות בודדות מחסה וקורת-גג. שנים אחדות אחר-כך, בראשית שנות השלושים, יזמה "ליגת נשים למען ארץ ישראל" באמריקה את הקמתם של בתי חלוצות, שנועדו לתת לחלוצה העולה מחסה בחודשים הראשונים לשהותה בארץ. לנגד עיניהן עמדה הדוגמא של סיוע למהגרות צעירות בארצות-הברית. זכות הבכורה ניתנה בשנת 1932 לחיפה, עיר הנמל שאליה הגיעו מרבית החלוצות, ובשנת 1936 הוקם גם בית חלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. בתי החלוצות לא הסתפקו במתן קורת-גג, ומטרתם הייתה לשמש "בית לקליטת עלייה, להכשרה מקצועית ובית עבודה" (פניה מלניק, "בתי חלוצות", דבר הפועלת, חוברת העשור 13 ביולי 1944, עמ' 100). בבתי חלוצות התקיימו לימודים, סמינרים ואירועי תרבות. תשומת-לב רבה הוקדשה ללימודי ידיעת הארץ, אורחות-החיים בה וכמובן השפה העברית – כל אלה במטרה להקל על קליטת החלוצה. בתי החלוצות קיימו סדנאות להכשרה מקצועית ולצדם פעלו מפעלים קואופרטיביים עצמאיים לתפירה, מכבסות, כריכייה, אריגת יד ועוד. התחום הבעייתי ביותר היה תחום המגורים, כיוון שבשנות המצוקה בימי המאורעות ובמלחמת העולם השנייה האמירו מחירי הדירות ונוצרה ספסרות בדירות בדמי מפתח. החלוצות, שלא יכלו למצוא דירה חלופית, נשארו לדור בבית זמן רב משתוכנן. הבתים הפכו למעשה לבתים "סגורים" בפני קליטת דיירות חדשות, והוספת חדרי מגורים הייתה לנושא כאוב שעלה לדיון חדשות לבקרים.

ערב מלחמת העולם השנייה ובראשיתה גברו המצוקה ולחץ העולים ועִמם הצורך להקצות חדרי מגורים נוספים לעולות שהיו מעתה גם פליטות. גם בחוות הלימוד בתלפיות הורגש הצורך בקליטת בני נוער מאירופה הבוערת, וביוזמת רחל ינאית הוחלט במועצת הפועלות של הסתדרות העובדים להקים בית שני בחווה. באוקטובר 1938 פנתה בֶּבָּה אידלסון (1885-1975), מזכירת מועצת הפועלות, לחברות ליגת נשים בניו-יורק, והציעה להן ליטול על עצמן את משימת הקמתו של בית חלוצות בירושלים, מיזם, שלדבריה, יחזק את השפעתן ויסמל את הרחבת פעילותן בארץ. ליגת נשים בניו-יורק נענתה לאתגר ולקחה תחת חסותה את הקמת בניין בית החלוצות ברחביה באמצעות עסקת חליפין. במשתלה ברחביה הוקצה שטח לבניית בית חלוצות, שהשתרע על שטח של כשני דונם מתוך השטח הכולל של המשתלה. תמורתו העניקה ליגת נשים בניו-יורק תמיכה להקמת בניין בחוות הלימוד תלפיות.

התרומות הועברו לאגודת "הבּוֹנָה" – הגוף המבצע של מועצת הפועלות שחכר את השטח מן הקרן הקימת לישראל.המשתלה המשיכה לפעול בשטח מצומצם של מעט למעלה מדונם ושימשה משק עזר לחוות הלימוד. פעמים אחדות בשנה הוחלפו בה הגידולים ותוצרתה נמכרה לתושבי רחביה בצריף "הקיוסק" שניצב בגבולה המזרחי של החלקה הפונה לרחוב אבן-גבירול. מכירת הפרחים לתושבי רחביה בימי שישי נמשכה לעתים גם לאחר כניסת השבת, דבר שגרר מחאות מצד האוכלוסייה החרדית בשכונות הסמוכות. הצריף, שמידותיו 3.15x2.60 מטרים שרד עד היום והוא מיועד לשימור.

בדצמבר 1939 הוכרזה תחרות אדריכלים. ועדת השיפוט לבניין בית חלוצות מנתה שני אנשי מקצוע מהשורה הראשונה: האדריכל יוחנן רטנר, שתכנן כעשור קודם את בניין המוסדות הלאומיים, והמהנדס יהושע דיקר, שהיה בעל ניסיון רב בניהול מיזמי בנייה של מוסדות ההסתדרות. ד"ר ברוך פדרו, ייצג את ליגת נשים בניו-יורק וחברות הוועדה מטעם מועצת הפועלות היו בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות, רחל ינאית, וחברותיהן: גוסטה סטרומף, פניה מלניק, גרוֹניה ראש ומרי יציב.

הוועדה פנתה לאדריכלים רומנוב, צייסלר, שרון, ברן (כך מופיע במכרז, הכוונה כנראה למהנדס זלמן ברון, שותפה של ג'ניה אוורבוך) וקוצ'ינסקי. במכרז שהופנה למשתתפים בתחרות הוגדרו דרישות המזמינים:

בית החלוצות ייבנה על המגרש שיועד לו בשכונת רחביה ושטחו לא יעלה על 500 מטר. הבניין יהיה בן שתי קומות ומרתף ויש אפשרות לבניית קומה נוספת ששטחה עד 30% משטח הקומה השנייה.

בין צורכי הבית מנו המזמינים את דרישותיהם לחלוקת החלל על-פי התִפקודים שיפורטו להלן בצירוף הערכת מידות. פירוט הצרכים מלמד על מסקנות בנוגע לדרכי התפקוד הרצויות של הבית כפי שנלמדו מניסיון בתי חלוצות בחיפה ובתל-אביב. בקומה הראשונה התבקשו המתכננים להקצות שטח למשרד (20-16 מ"ר), חדר שומרת עם פינת בישול (20-16 מ"ר), מטבח לימודי ל- 15 תלמידות המחובר לחדר אוכל ל-40-30 סועדות, אולם שיכיל 170-150 מקומות לאספות והרצאות, אפשרות למועדון סמוך לאולם בשטח 40 מ"ר בקירוב, וכן 6-5 חדרי מלאכה (25x20 כל אחד).

בקומה השנייה נדרשו לפחות 15 חדרי מגורים, ובכל אחד מהם מקום ל- 3 מיטות וארון קיר. חדר גדול עם שירותים למנהלת הבית, חדר אורחים "עם חצר קטן להכנת תה או אוכל קר", חדר קריאה (20 מ"ר בקירוב). המרתף יועד לשמש מחסן לחפצי החלוצות ומחסן כלי עבודה. בתכנון של הקומה השלישית, שביצועה נדחה בשנים אחדות, התבקשו המתכננים לתכנן חדר כביסה וחדרי מגורים נוספים, בני 3 מיטות כל אחד. כמו כן נקבע, שגג הבניין יהיה שטוח, שהבניין ייבנה בהתאם לחוקי הבינוי של עיריית ירושלים, וייעשה שימוש באבן ובחצץ יהודי (אבן גיר קשה). מועד הגשת ההצעות נקבע לינואר 1940.

בינואר 1940 שלחה בבה אידלסון מכתב לחברות ליגת נשים בניו-יורק ובו סיפרה שבתחרות השתתפו "טובי האדריכלים בארץ". אידלסון הוסיפה, שהתכנית שהתקבלה לבסוף הייתה תכניתם המשותפת של האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין ושותפה המהנדס זלמן ברון, ופירטה את נימוק השופטים בתחרות. תכניתם, העידה אידלסון, תאמה את צורכי בתי חלוצות וניתנו בה פתרונות לבעיות שהועלו ביחס לתפקוד הבתים. התכנית עקבה בדייקנות אחר הנחיות המכרז והתחשבה בסביבה שבה עתיד להיבנות הבית: "רחביה השכונה האריסטוקרטית ביותר בעיר שבה מרוכזים כל מוסדות הסוכנות היהודית, הועד הלאומי, קרן קימת וקרן היסוד".

אידלסון הוסיפה בקשר לבית עצמו: "הסגנון הוא ירושלמי ותואם לסגנון הבנייה של המוסדות הלאומיים [...] התכנית כולה חיננית, מושכת את העין והגיונית" (בבה אידלסון, במכתב לחברות ליגת נשים בניו-יורק, 28 בינואר 1940, ארכיון לנ"י, תל-אביב). ממכתבה של אידלסון עולה, שלבניין ניתנה משמעות מעבר לתפקידו כבית לחלוצות. מקומו בירושלים וקרבתו למוסדות הלאומיים העמידה אותו כחלק ממוסדות הבירה שבדרך, בתוכנו ובצורתו.

אידלסון סקרה בקצרה את התכנית שזכתה: בקומה הראשונה אולם הרצאות, מועדון לנערות ולאימהות, משרד, דירת מנהלת הבית והשומרת, מטבח לימודי וחדר אוכל, חדר כביסה, חדר אורחים וסדנאות. בקומה השנייה: 15 חדרי מגורים, חדר קריאה, חדר כביסה, מקלחות. בקומה השלישית, שעל-פי כללי הבנייה העירוניים ברחביה מותר היה לבנות בה רק על-פני 30% מסך שטח הקומה השנייה, היו מתוכננים עוד חדרי מגורים, מכבסה וחדר גיהוץ. סך הכול תוכננו במקור כ- 60 מיטות קבוצות בבית. פרט מעניין במכתב זה, שאינו נזכר עוד בהמשך, הוא השימוש שנועד לגג השטוח. אוורבוך וברון הציעו להשתמש בו כמגרש התעמלות וכמקום למפגשים חברתיים בימי הקיץ. בבה אידלסון סיימה את מכתבה בבקשה דחופה להעברת כספים: הסכום שנדרש לתשלום לאדריכלים על תכניתם וסכום לרכישת עץ וברזל, שמחירם עולה חדשות לבקרים בימי המלחמה. היא ביקשה אישור להנחת אבן הפינה, גם ללא נוכחות החברות מאמריקה, שקרוב לוודאי לא תוכלנה להגיע עקב המלחמה העולמית.

"האישה שבה" – האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין

ג'ניה אוורבוך-אלפין (1977-1909) עלתה ארצה מרוסיה בינקותה עם הוריה. אביה, זאב אוורבוך היה רוקח ובעל בית-המרקחת הראשון בתל-אביב ועמד בראש הסתדרות בתי-המרקחת בעיר. הוא הקים את בית-החרושת "מעדן" לקרח ולגזוז. ג'ניה אוורבוך גדלה בתל-אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה. עם סיום לימודיה, בשנת 1926 בהיותה בת 17, נסעה ללמוד אדריכלות ברומא. הוריה תמכו בשאיפתה ללימודי אדריכלות, תחום שנחשב אז לגברי מובהק. בתקופת לימודיה באקדמיה המלכותית לאמנות ברומא הייתה האישה היחידה בכיתתה. היא הצטיינה בלימודים, אך עם התערערות המצב הפוליטי המליץ בפניה הרקטור לעבור ללמוד בבלגיה, שם השלימה את לימודיה באוניברסיטאות של גנט ובריסל.

בתקופת לימודיה התמודדה עם קשיי פרנסה ובייחוד עם קשיי הדיור כאישה צעירה ובודדה בנֵכר. תקופה מסוימת התגוררה בחדר צר עם חיה מקלב, חברתו של האדריכל דב כרמי ולימים רעייתו. השתיים חלקו מיטה לחילופין, בשיטת "המיטה החמה". בתקופה אחרת נאלצה אוורבוך לחלוק דירה עם שותפות מקומיות שעסקו לפרנסתן בעיסוקים מפוקפקים.

אוורבוך סיימה את לימודיה בשנת 1930 ושבה ארצה. היא התעקשה לעסוק במקצוע ולא נרתעה מפרויקטים פרטיים וציבוריים יומרניים, כגון וילות פרטיות, תכנון כיכר צינה דיזנגוף ועוד, למרות היותה אישה צעירה בתחום גברי. בשנים הראשונות סבלה ממחסור ומחוסר-אמון שהפגינו כלפיה הן עמיתים והן בעלי מלאכה. אוורבוך נודעה בדייקנותה, תכונה שהתעצמה עקב הצורך להוכיח שוב ושוב את יכולתה כאישה בעולם הבנייה. היא הייתה גאה ביכולתה להתמודד עם המחסור ועם זאת לעמוד באתגרים המקצועיים. משרדה הראשון היה ברחוב אלנבי פינת רחוב בלפור, ולימים נהגה לספר כי היה לה שולחן כתיבה גדול – בבוקר עבדה עליו, בערב סעדה עליו ובלילה ישנה עליו.

תחילה עבדה עם בעלה הראשון, האדריכל שלמה גינצבורג, שותפות שנמשכה גם לאחר גירושיהם ונישואיה לחיים אלפרין, מייסד משטרת תל-אביב. בהמשך ניהלה קריירה עצמאית בשותפויות עם המהנדס י' גרינץ, ומאוחר יותר עם המהנדס זלמן ברון – שותפות שנמשכה עד שנת 1963. במשך שלוש שנים בימי מלחמת העולם השנייה עבדה במחלקת התכנון של עיריית תל-אביב, תקופה שהשפיעה על תפישותיה ביחס לבנייה הציבורית.

בין עבודותיה הבולטות עד שנת 1940 היו תכנון כיכר צינה דיזנגוף, בתי "הבימה" (בתי שיכון לשחקני התאטרון ועובדיו) ברחוב פרוג, קפה גלינה ביריד המזרח (בשותפות עם גינצבורג ואלזה גדעוני) ובתים פרטיים רבים. לאחר עבודתה בבית החלוצות בירושלים הוסיפה לעסוק בתכנון מוסדות ציבור, מוסדות חינוך ופנימיות כגון בית-הספר "שבח" בתל-אביב, בית החלוצות בנתניה, בית-הספר בבאר טוביה, כפר בתיה סמוך לרעננה, בית-הספר "מקס פיין", קומה נוספת לבית החלוצות בתל-אביב, כפר הנוער הדסים, בית-כנסת בקיבוץ עין-הנציב ועוד.

באנציקלופדיה לתולדות חלוצי היישוב ובוניו מסכם הביוגרף דוד תדהר את פועלה של אוורבוך במשפט הבא: "התמחתה בעיקר בבנייני מוסדות חינוך ונוער ובתכנון בניין ערים. האישה שבה משכה אותה למבצעים ארכיטקטוניים שיש להם קשר עם נשים וילדים" (כרך שביעי, עמ' 2857). דניאל אלפרין, בנה של ג'ניה אוורבוך, זוכר כי אמו דגלה בתכנון פונקציונלי, כיוון שלדעתה הבניין צריך היה לשרת את האדם והמשפחה ולא להיפך. לאחר קום המדינה עבדה בשביל גופים דתיים ובבנייה ציבורית בפני מתכנני משרד השיכון העלתה טיעונים בזכות בניית דירות מרווחות, כדי שהמשפחות יוכלו להביא יותר ילדים לעולם ולא ייאלצו לעבור דירה לעתים תכופות. ניכר, כי בתכנון בתי חלוצות ופנימיות הפנימה את ניסיונה הן כסטודנטית שנזקקה לדיור בארץ זרה בתקופת הלימודים באירופה, והן כאישה היודעת מהם הקשיים העומדים בפני נשים החפצות להשתלב בעולם העבודה הגברי בימי מלחמות ומשבר.

"כאילו רק בחלום" – הנחת אבן הפינה

ביום ראשון 7 באפריל 1940, יום אביבי ושטוף שמש, התכנסו נציגי המוסדות הציוניים וארגוני הפועלים על אדמת המשתלה ברחביה להנחת אבן הפינה לבית חלוצות, "במקום בו זה 17 שנים עמלות ידי חלוצות עבריות" ("הנחת אבן הפינה לבית החלוצות בירושלים", דבר הפועלת, 7 במאי 1940, גיליון 2, עמ' 52). ד"ר ברוך פדרו עמד על חשיבות המפעל של בתי חלוצות לתמיכה בעולות החדשות מיומן הראשון על אדמת הארץ ועד "סידורה [של העולה] ומציאתה את מקומה בחיים". פדרו הוסיף, שחסרונו של בית החלוצות בירושלים הורגש וליגת נשים גאה להתחיל בבניינו.

הבניין המפואר שיוקם, יעלה כ-15 אלף לירות, ימלא תפקיד ניכר בחיי העולה והחלוצה בארץ. הליגה נגשה למפעל בניין בזמנים קשים מאוד בארץ. אך זאת היא עוד ראייה נוספת שעם ישראל בתפוצותיו ימשיך בבניין ארצו למרות הכול ועל אף הכול – מי בעיר מי בכפר [...] וכולם ביחד מהווים מפעל יצירה הנקרא – הקמת מולדת ישראל בארץ ישראל.

(פרוטוקול דברי המברכים בהנחת אבן הפינה לבית החלוצות בירושלים ביום כ"ח באדר ב ת"ש (7.4.1940), ארכיון ריב"צ, גנזך המדינה, עמ' 1)

רחל ינאית הדגישה את החשיבות של הקמת בית חלוצות בירושלים, שאמנם אינה עיר נמל כחיפה או תל-אביב, אך היא מרכז לשבטי ישראל המתקבצים במולדת. רחל ינאית הזכירה את ראשית הקשר עם החברות באמריקה, כאשר נענו החברות למכתבה שגולל את "אגדת הבור". בניין בית החלוצות היה מימוש של שלב נוסף במפעל התמיכה של נשים ציוניות בארץ ובאמריקה בחברותיהן החלוצות, מפעל שראשיתו הייתה במשתלה והוא איגד את כוחות כל ארגוני הפועלות. וכך אמרה:

ואנחנו החברות הראשונות שעבדנו בסביבה זו, בה נטענו את כל העצים מסביב ואת כל הגינות ומפרי עבודתנו גאלנו את השטח הקטן הזה. כמובן שמסרנו את האדמה לקרן קיימת לישראל. וכיום מה גדולה שמחתנו שאנחנו יכולות לכלול בתוך השטח הקטן הזה גם בית חלוצות. שנים רבות התקיימה המשתלה הקטנה בשם מוזר, שהיה מעורר אפילו בת צחוק: משתלה של משק הפועלות. ורבים שאלו: המשק איהו? הוא היה כאילו רק בחלום. אבל המשק הוקם והוא הפך אח"כ לחוות לימוד לנערות. הנה חלק מהבנות האלה, כן תרבינה, וגם נזכה להרחיב את הנקודה ההיא, ועכשיו אנו זוכות להקים בית חלוצות זה.

(פרוטוקול, שם, עמ' 5)

יצחק בן-צבי, נשא דברים בשם הוועד הלאומי לכנסת ישראל, וביקש להדגיש את משמעות הבית המוקם בירושלים בעצם ימי מלחמת העולם השנייה:

לא עת דברים השעה הזו בכלל, ובפרט אין צורך בדיבורים בפני מעשים. התכנסנו כעת פה לחגיגה צנועה, חגיגה של הנחת אבן פינה לבית חלוצות, מוסד שעל תפקידיו כבר דברו, מוסד שבא להרבות את כוחנו בירושלים. ירושלים ברוכה היא במוסדות, מוסדות חסד וצדקה, מוסדות לתורה ולחיים רוחניים. פחות ברוכה היא במפעלים שיש בהם משום הבטחת המחייה והרחבת הקליטה. ואנו זקוקים לבצר את הקיים ולהרחיב את הקליטה. עכשיו הוזמנו לחגיגה צנועה זו, שבה מונחת אבן פינה, שצריכה להיות יסוד לבית שצריך לאצור בקרבו גרעין של חיים, בייצור החלוצה, האם העובדת בירושלים.

(פרוטוקול, שם, עמ' 6)

אסתי זמורה, שנשאה דברים בשם "הסתדרות נשים ציוניות הארצית" דיברה על אודות תפקידם המעשי של בתי חלוצות "להכניס את הבחורות מהרחוב, לאכסן אותן וליצור להן אווירה עברית בארץ ישראל" (פרוטוקול, שם, עמ' 12). בבה אידלסון שיגרה בשובה מן הטקס מכתב לחברות בניו-יורק, ובו תיארה בהתרגשות את המעמד, שהיה מרגש מן הסתם גם בימים כתיקונם, אך קיומו בעצם ימי המלחמה הוא סמל להמשכיות היישוב בארץ ולחוזקו. שלושה ימים לאחר הנחת אבן הפינה הגיע סכום הכסף הראשון. גורמי התכנון בעיריית ירושלים אישרו את התכנית ואף שיבחו אותה. האדריכלים סיימו לתכנן את הפרטים ובמהלך חודש יוני 1940 החלו פועלי "סולל-בונה" במלאכה.

חלוצות עבריות בשכונת הגנים – הבית ופעילותו בשנים הראשונות

העבודה בימי המלחמה לוותה בקשיים רבים. גיוס הכספים באמריקה הצריך השתדלות מרובה, כיוון שתשומת-לבן של התורמות היהודיות הוסבה ממפעל ציוני מקומי כבית חלוצות אל המאמץ המלחמתי הכולל. בנוסף, האמירו מחיריהם של חומרי הבנייה, ולעתים היה כמעט בלתי-אפשרי להשיגם. מפאת הקשיים הוחלט להשלים תחילה את שתי קומותיו הראשונות של הבית ולהמתין לתרומה נוספת, שבאמצעותה אפשר יהיה להשלים את בניין הקומה השלישית.

תכניתה של ג'ניה אוורבוך לבית חלוצות ענתה על דרישות המכרז ואף הציעה תוספות אחדות. בעת פתיחתו בראשית שנת 1943 הכיל הבית בקומה הראשונה ובקומת הביניים אולם אספות ל- 250 איש, 5 חדרי מלאכה (בהם סדנאות לאריגה, תפירה, מפעל לכריות ושמיכות וייצור צעצועים), מטבח לימודי גדול ומאוורר, חדר אוכל ל- 60 סועדות וחדר אוכל קטן לצוות, מועדון לאימהות ולפועלות, חדרי משרד, דירות למנהלת ולשומרת וחדרי שירות. בקומה השנייה היו חדרי מלאכה ומקלחות נוספים. באפריל 1946 הושלם ונחנך אגף חדרי המגורים, שכלל תוספת קומה מעל האולם בחלק המזרחי של הבניין ותוספת שתי קומות בחלק המערבי של הבית. בחדרי הבית ובסדנאות הותקנה מערכת הסקת מרכזית. ב- 25 חדרי המגורים שנבנו עד שנת 1946 יכלו להשתכן כ-90 דיירות. עלות הבית עם השלמתו הגיעה לסך 60 אלף לא"י – סכום גדול בהרבה מן המתוכנן.

חנוכת הבית התקיימה ב- 21 בפברואר 1943, ולאחר סדרת נאומים סייר קהל המוזמנים בבית וקיבל הסברים על מבנהו ותפקידיו. במהלך הטקס הגיעו למקום מכוניות ובהן "ילדי טהרן" (ילדים יהודים מפולין, שהועלו ארצה בעצם ימי המלחמה ובדרכם שהו במחנה הסוכנות היהודית בטהרן), שהיו לדייריו הראשונים של הבית. בדבר הפועלת מתאריך 31 בינואר 1943 נכתב, שהבית היפה, המלא אור ואוויר, יאיר פנים לילדים למודי-הסבל בימיהם הראשונים בארץ והובעה התקווה, שבסימן האור השוטף את הבית יימשכו חיי הילדים בארץ. יוזמה נוספת שהתקיימה בחודשים הראשונים של הבית הייתה הזמנת הצבא הבריטי לעבודת תפירה, שסיפקה פרנסה לכמאה נשים ואימהות של חיילים.

למנהלת הבית מונתה מגדה כהן, שעבדה קודם לכן בבית החלוצות בחיפה. מלכתחילה היה ברור לנשות מועצת הפועלות ולהנהלת הבית, שאופייה המיוחד של שכונת רחביה בפרט, ושל ירושלים בכלל, ישפיעו על אופיו של הבית. האולם נועד להיות מרכז תרבות עירוני ושכונתי, והחדרים עתידים היו לשמש, לצד העולות החלוצות, גם את הסטודנטיות בנות הארץ, שיבואו ללמוד בבצלאל או באוניברסיטה העברית. בשנות המלחמה שימש הבית בחודשי הקיץ להבראת נשים וילדים של חיילי הבריגדה העברית, והכול שיבחו את האווירה הנעימה ואת הרוגע שהוא משרה על יושביו.

הבית תואר כפשוט אך מעורר כבוד ביופיו, מואר ומוקף עצים ופרחים. במכתב לחברות הליגה בניו-יורק תיארה בבה אידלסון את הבית שעמד לפני סיום: "הבית נוח ומתאים לתכליתו, מאוורר ומואר ואנו חשים שיהווה דוגמה ליצירת מקום שנועד עבור נשים" (בבה אידלסון במכתב לחברות ליגת נשים בניו-יורק, 6 בספטמבר 1942, ארכיון לנ"י תל-אביב). האבן הירושלמית הוסיפה לקסמו של הבית ובכך, ציינה אידלסון, הוא עולה ביופיו על בתי החלוצות בחיפה ובתל-אביב. מאחר והבית שוכן בבירתנו, הוסיפה אידלסון, יבקרו בו אישית רבים ולכן עליו להיות ייצוגי בחזותו וברהיטיו. ואכן, למרות המחסור בממון ובחומרים, הקפידה אוורבוך על פרטי עיצוב הפנים ועל ריהוט הבית. במבואות, בחללים הציבוריים ובאולם נקבע ריצוף שיש בשחור ולבן, דלתות העץ עשויות היו בקפידה והותקנו נברשות בעיצוב מיוחד בסגנון האר-דקו.

כיוון שמרבית חדרי המגורים טרם נבנו כאשר נפתח הבית לראשונה בשנת 1943, הייתה מצוקת הדיור בעוכריו. פניות חוזרות ונשנות של מנהלת הבית וחברות מועצת הפועלות הופנו לחברות "ליגת נשים" בניו-יורק בניסיון לגייס סכום כסף נוסף לבניית הקומה השלישית, דבר שהתאפשר רק בתום מלחמת העולם השנייה. בינתיים הוסבו חדרי כיתות לחדרי מגורים לפי הצורך, בד בבד עם פיתוח סדנאות המלאכה. תפירה, אריגה, בישול, מפעל שמיכות, ייצור צעצועים ועוד. בנוסף התקיימו בבית לימודי ערב בעברית, חשבון ואנגלית. הדיירות יצאו לטיולים להכרת הארץ, נופיה ותולדותיה. מנהלת הבית ניסתה כל העת לגשר בין הצרכים הדוחקים של הדיירות לבין המקום הצר במעין משחק של "כיסאות מוסיקליים", שבו תופסים המגורים את מקום חדרי המלאכה, המועדון משנה תכופות את מיקומו וייעודו והשיעורים העיוניים מתקיימים לא פעם בחדר האוכל. גם לאחר הוספת אגף המגורים היה המקום צר מלהכיל את כל מבקשות הדיור, בייחוד בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה.

ממשתלה לבית הנשיא ורעייתו

משנת 1924, שנת הקמתה של רחביה, התגוררו רחל ינאית ויצחק בן-צבי בצריף שבשולי המשתלה, ברחוב אבן גבירול. בשנת 1950 פורק הצריף והועבר לקיבוץ בית קשת לשמש חדר תרבות לזכר עלי בן-צבי, בנם של בני הזוג, שנפל במלחמת העצמאות. במקום הצריף נבנה ברחוב אבן גבירול בית מגורים, ורחל ינאית ויצחק בן-צבי עברו להתגורר בדירה קטנה וצנועה בבניין. בדצמבר 1952 נבחר יצחק בן-צבי לכהונת נשיא המדינה. בן-צבי ורחל ינאית עמדו על כך שבית הנשיא יעבור מרחובות, משכנו של ד"ר חיים ויצמן, לירושלים. המדינה הציעה לרכוש לשם כך את בית שוקן המפואר, ואולם בני הזוג התעקשו להמשיך ולהתגורר במעונם הצנוע. יצחק ורחל ינאית בן-צבי גרסו, כי בעת שהמוני עולים יושבים באוהלים ובפחונים במעברות, אין זה מן הראוי שהנשיא ידור בבית מידות. "מן הראוי לנו שבית הנשיא יהיה צריף (ב"צ מיכאלי, הגברת הראשונה, תל-אביב 1992, עמ' 75), פסקה רחל ינאית. כדי שלא יעקרו מדירתם, רכשה המדינה את הבית הסמוך לביתם, בית נסים ואסתר ולירו, שישמש לשכת הנשיא. בית זה, שנבנה בשנות העשרים על חלקה המקבילה לשדרה המרכזית, תוכנן על-ידי האדריכל יהושע סלנט ברוח הסגנון הבינלאומי. במהלך שנות החמישים נעשו שינויים בבית ובמתחם כדי להופכם למשכן הנשיא ולהתאימם לייעודם. הגן הורחב וגודר בגדר אבן, ובחזיתו נסלל מגרש מסדרים.

בתכנון המחודש של בית ולירו לא נמצא מקום שיתאים לאולם קבלות הפנים, וכדי לפתור את הבעיה הוצע להעמיד מבנה גדול בגן המשתלה שישמש אולם לקבלות פנים. בארץ לא היה צריף בגודל הנדרש, ולמקום הובאו שני צריפים משבדיה, שחוברו על-ידי מסדרון שירות. הצריפים יועדו לקבלות פנים ואירועים ממלכתיים – הצריף הקטן לאירועים מעוטי-משתתפים, והצריף הגדול שנועד לקבלות פנים מרובות-משתתפים ולטקסים ממלכתיים. בבית ולירו היו משרדי בית הנשיא ולשכתו. המתחם ששימש בשנות העשרים את המשתלה של משק פועלות נחלק מעתה למתחם בית החלוצות וגינתו, שבה נשמר צריף "הקיוסק" לממכר פרחים, ולמתחם בית הנשיא, שכלל את בית ולירו ושני הצריפים. את המבנים במתחם בית הנשיא הקיף גן שתוכן על-ידי אדריכל הגנים מאיר ויקטור מתל-אביב.

רחל ינאית, שהייתה עסוקה כל ימיה בעשייה קדחתנית ועצמאית, התלבטה רבות באשר למקומה בבית הנשיא ותפקידה כ"נשיאה" שוות-מעמד או עזר כנגד בעלה הנשיא. כאשר העלתה על הכתב, בשנת 1953 את דמותו העתידית של בית הנשיא, היא תיארה רשמי ילדים שביקרו בבית הנשיא, ובייחוד נער שהעיר, שגם שופטת הייתה בישראל, הלא היא דבורה הנביאה. רחל ינאית העמידה את הנער על ההבדלים בין ימי השופטים והמלוכה לבין סמל הממלכתיות שמייצג נשיא בישראל המודרנית, אך מסקנתה הייתה שגם לסמל יש זכות קיום, ותפקידה לצקת תוכן לבית הנשיא ולדרים בו:

ובית הנשיא הוא בית הנשיא ורעייתו [...] ואשר לשופטת בישראל, כמו בעבר הרחוק, יכולה גם במדינת ישראל בעתיד להגיע לאיצטלה של הסמל הרם אישה עבריה [...] אך במציאות של ימינו כמו שמשותפת האישה היוצרת בהתיישבות, כמו שמתגלה בין אנשי הרוח, בין מושכי העט, יכולה גם היא לתרום את תרומתה ביצירת ההווי בבית הנשיא, ליד הנשיא, יחד אתו. זו משאת נפשי, מתוך הכרה עמוקה שבית ישראל, דמותו של הבית, ההוי הרוחני של הבית, חינוך הילדים בבית, יצירת אוירה חברותית בבית, חלים עליה כמו עליו. ואם בבית פרטי ככה, על אחת כמה וכמה בבית הנשיא המחויב לבטא את הסמל של ישראל.

["בית הנשיא", מאת רחל רעיית הנשיא, התכנית הראשונה שלי לתוכן בית הנשיא, 24.5.1953).

לרחל ינאית הייתה השפעה מכרעת על עיצוב מראהו של הצריף ועיצובו, כסמל לממלכתיות הישראלית החדשה. היא גייסה לעזרתה את אחותה הצעירה, הפסלת בתיה לישנסקי, שיצרה בצריף עבודות גילוף בעץ: שבעת המינים, הסמלים המייצגים את שבטי ישראל ומנורה. ילדי כפר הנוער בעין כרם הכינו חלונות זכוכית שעליהם צוירו שבעת המינים, ושטיח יחיד במינו וגדול-ממדים נארג במיוחד לצריף הגדול על-ידי חברת "משכית" מייסודה של רות דיין. בשנת 1972, בימי כהונתו של זלמן שזר, עבר בית הנשיא למשכנו החדש בטלביה, ואילו הצריף ומשרדי בית הנשיא היו לביתו של מוסד "יד יצחק בן-צבי".

בית החלוצות היה בבעלות ליגת נשים למען ישראל ובמשך עשרות שנים התקיימה בו פעילות שהלכה ודעכה בשלהי המאה העשרים. בשנת 2003 רכש מוסד יד בן-צבי את בית החלוצות, שנועד להיות משכנו של בית-הספר ללימודי ירושלים וכן להכיל את ספריית יד בן-צבי וחנות הספרים. בתחרות אדריכלים שהתקיימה בשנת 2005 ניתנו הנחיות לתכנון תוך שמירת צורתו ואופיו של המבנה הרשום בעיריית ירושלים כבניין לשימור. האדריכלים נדרשו להציג קשר אדריכלי ופונקציונלי בין מתחם בית החלוצות לבין צריף הנשיא ובית ולירו, שבו שוכנים היום משרדי יד בן-צבי. כמו כן נדרש שיהיו בבית החלוצות אולם הרצאות גדול-ממדים בקומה הראשונה עם אפשרות לגישה עצמאית אליו שלא דרך הבניין, קפיטריה, חנות ספרים, ספרייה ובית-ספר ללימודי ירושלים, שיכלול כיתות לימוד, חדרי סמינר ומשרדים.

בתחרות האדריכלים זכתה האדריכלית עדה כרמי-מלמד. בתכניתה עתיד להתווסף לבניין אודיטוריום, שישכון בקומה תת-קרקעית שתיחפר מתחת לגן בחזית הבית. בקומת הקרקע באגף המזרחי תהיה חנות הספרים, ובאגף המערבי בקומת הקרקע ובגלריה יהיו כיתות, ובקומה השנייה – ספרייה.התכנית החדשה שבה ומאחדת את מתחם המשתלה ההיסטורי ליחידה אחת באמצעות מִצלב שבילים היוצרים רצף בין החצרות, מבססים את הקשר האורבני הירוק ויוצרים צומת מרכזי בין המבנים: בית החלוצות, בית ולירו וצריפי הנשיא. שביל אחד נמשך ממערב למזרח בקו הגדר המפרידה בין מתחם בית החלוצות ליד בן-צבי ומקביל לרחובות אלחריזי ואברבנאל. השביל האחר נמשך מצפון, מהגינה שבחזית הצריף הגדול, עובר בקו מסדרון השירות שבין הצריפים, עובר בחצר הפנימית שבין אגפי בית החלוצות (אשר תשמש קפיטריה) ומסתיים במבואת הבניין. הציר האופקי החדש המאחד את שטחי המתחם יתחבר עם ציר חדר המדרגות המקורי שתכננה ג'ניה אוורבוך ויהיה למבואת הבית ולציר האנכי המרכזי. ציר אנכי זה יתפתח כלפי מעלה, לקראת האור, כאשר בקומת המרתף ישמש מבואה לאודיטוריום וילך ויצטמצם במעלה הקומות, עד לפתח כלפי השמים.

סיכום

קורותיו של המתחם, שהיו בו המשתלה, משק פועלות, בית חלוצות, בית הנשיא ויד בן-צבי – מוסד תרבות ומחקר, החלו בשנת 1924. הוא צמח בד בבד עם צמיחת שכונת הגנים רחביה ויחד עמה שינה פנים ומטרות בהתאם לרוח הזמן. תפישות התכנון האדריכלי והאורבני במתחם, נבעו מתוך תפישות אידאולוגיות ציוניות וסוציאליסטיות, אך התפתחו כמענה לצורכי העתים. כחוט השני עוברות בקורותיו של מתחם זה תולדות היישוב העברי, הציוני והפועלי בירושלים והשתלבותן של הנשים במהלכו מאז ימי המנדט הבריטי. רחל ינאית בן-צבי קבעה במפעליה את אופיו של המתחם תוך התלבטות ומאבק על מעמדה של האישה במפעל הציוני: מפועלות גדוד העבודה, חלוצות ועולות חדשות, האישה והאם בשוק העבודה ועד בחינת מעמדה ותפקידיה שלה בבית הנשיא.

סיפורם של מתחם משק הפועלות ובית החלוצות והצריפים והבתים שנבנו בו הם ביטוי פיסי וחזותי המשקף את מימושן של תפישות אידיאולוגיות והשפעתן על הנוף העירוני, בלבה של ירושלים.

* * *

*נירית שלו-כליפא היא אוצרת תערוכות היסטוריות ואוצרת ביד יצחק בן-צבי, דוקטורנטית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב וחוקרת בתחומי תולדות ארץ ישראל והתרבות החזותית בארץ. בין פרסומיה: מטמוני הארץ – מסע אל אוצרות נעלמים, תל-אביב 2006; אל גן נעול – סיורים במנזרי הארץ, תל-אביב 2005; נחלאות בלב עיר – לסייר עם יד בן-צבי בירושלים, ירושלים 2003.

דוא"ל: ilanirit@netvision.net.il

תודתי למי שסייעו לי באיסוף המידע להכנת המאמר: עו"ד דניאל אלפרין, בנה של ג'ניה אוורבוך-אלפרין; אדריכל שמואל יבין, אדריכלית עדה כרמי-מלמד, אדריכל יעקב מולכו, עו"ד אתי פלפל ועו"ד זאב פלפל, שפתחו לפני את ארכיון לנ"י, אדריכלית ניצה סמוק-מצגר; תודה לאלכסנדרה תומרינסון ונתי קנטורוביץ' מארכיון המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש לבון, לגנזך המדינה, לעמיתיי מיד בן-צבי: ד"ר צבי צמרת מנכ"ל יד בן-צבי, מרים כהן – מנהלת הספרייה, לביא שי – מנהל הארכיון, לעדי עופר ולתמר לוי, שסייעו לקשור עת החוטים.

לקריאה נוספת:

רבקה אלפר, בנות בניר, תל-אביב תש"ו 1946.
גדעון ביגר, "בינוייה של ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1948-1917", בתוך: חגית לבסקי (עורכת), ירושלים בתודעה ובעשייה הציונית, ירושלים תשמ"ט, 215-183.
ב"צ מיכאלי, הגברת הראשונה, תל-אביב 1992.
ניצה מצגר-סמוק, "ג'ניה אוורבוך", סטודיו 66, תל-אביב 1995, 76-72.
בת שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים – תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1939-1920, ירושלים 2006.
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים 1991.
אמנון רמון, ד"ר מול ד"ר גר – שכונת רחביה בירושלים, ירושלים 1998.
נירית שלו-כליפא, "ממזרח ומתנ"ך – צריף הנשיא בן-צבי". מותר 11, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל-אביב, מארס 2004.
נירית שלו-כליפא, "בית חנה – משק הפועלות בצפון תל אביב", בתוך: שמואל יבין (עורך), התחדשות הבאוהאוס בתל-אביב, תל-אביב 2003.
דוד תדהר, אנציקלופדיה לתולדות חלוצי היישוב ובוניו, תל-אביב 1947.

ביבליוגרפיה:
כותר: פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית : בית החלוצות ברחביה
מחברת: שלו- כליפא, נירית
תאריך: סתיו 2006 , גליון 96
שם כתב העת: זמנים : רבעון להיסטוריה
בעלי זכויות : אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הרבעון להיסטוריה זמנים נוסד בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ביזמתם של הפרופסורים צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד בשנת 1979. שנים רבות ערכה את כתב העת ד"ר עדית זרטל, ואחריה ד"ר נעמה שפי, והוצאת זמורה-ביתן הוציאה אותו לאור. החל מגיליון 86 (אביב 2004) יוצא כתב העת בשיתוף פעולה בין בית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ובחסות החברה ההיסטורית הישראלית. עורכים את כתב העת מרצים מן החוגים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, ובראשם פרופסור מירי אליאב-פלדון, ובית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה הוא המו"ל של הרבעון להיסטוריה במתכונתו החדשה.
הערות לפריט זה: 1. פורסם בגליון מספר 96, גליון מיוחד: אבני שפה - התחלות אדריכלות בארץ ישראל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית