אנו רגילים לכנות את התקופה שבין שנת 500 לשנת 1500 – 'ימי הביניים'. זהו כינוי מטעה. לידתו של המונח באירופה; אין הוא מתאים כלל להיסטוריה של חברות חוץ- אירופיות. להבנת תולדות התרבות המוסלמית אין הוא מועיל. אך האם מסייע המושג להבנת ההיסטוריה האירופית? היסטוריונים רבים נוטים כיום לפקפק, אם יש טעם להחשיב 1,000 שנות היסטוריה אירופית לתקופה אחת, ולכנות אותה בכינוי, המציג אותה כאילו היא פרק ביניים בלבד המבדיל בין העת העתיקה לבין הרנסאנס.
יכול היה אולי להיות טעם לתפוס 1,000 שנות היסטוריה כתקופה אחת בעלת אחדות פנימית, לו היה מדובר בתקופה יציבה מאוד, למשל מבחינת דפוסי הארגון החברתי או הצפנים התרבותיים. אך למרות שדימוי כזה של ימי הביניים כתקופה המתאפיינת בשמרנות ובהעדר תמורות עדיין נפוץ בציבור הרחב, ובוויכוחים פוליטיים עדיין אוהבים להנגיד את ה'קידמה' המודרנית ל'ימי הביניים החשוכים', אין לדברים כל שחר. במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות הראה מחקר תולדות ימי הביניים, כי המדובר בתקופה דינמית ורבת-תהפוכות, שבה הונחו יסודותיה של התרבות האירופית. בראשיתה הייתה אירופה שמצפון לאלפים ולפירנאים יבשת המכוסה יערות וביצות, שכמעט ולא הייתה מיושבת; בסופה ניתן לזהות את רוב הערים המוכרות לנו כיום. בתחילתה היו רוב תושבי אירופה נודדים שהקימו יישובי קבע, המאורגנים במסגרות פוליטיות רופפות ונזילות ('שבטים'). בסופה היו רוב החברות האירופיות מאורגנות במסגרת מדינות, ושליטיה עסקו בארגונם של צבאות קבע ומנגנוני מינהל יציבים. בראשיתה של התקופה האמורה לא היה טעם רב לדבר על אירופה כעל ישות תרבותית. בסופה נפתח פרק מכריע בביסוס ההגמוניה העולמית של אירופה המערבית. מכל הבחינות הללו קשה לכן להבחין באחדות פנימית, הקושרת את התקופה. מה היה משותף לעולמם של אנשים שחיו בשני קצוותיהם של ימי הביניים?
מדוע אם-כן אנו ממשיכים לדבר על 'ימי הביניים'? אפשר להצביע על שלוש סיבות עיקריות. ראשית, אנו עושים זאת מטעמים של מסורת מדעית והבנה הדדית. משעה שהכינוי נעשה שגור והתמסד במבנה ההוראה ובספרי הלימוד, הוא יכול להמשיך ולשמש ככינוי גרידא לפרק זמן נתון, גם כאשר אין מניחים, שהוא מלמד על אחדות התקופה האמורה. מבחינה זו ימי הביניים הם תגית גרידא, שלאחר שהתקבלה, קשה להחליפה.
שנית, בעיות דומות עומדות כמעט בפני כל הצעה אחרת לחלוקת ההיסטוריה לתקופות. מאז מלחמת העולם השנייה הולך המחקר ההיסטורי ומתגוון. שליטים ונשלטים, קבוצות שוליים ומורדים, נשים ואיכרים הופכים למושאי מחקר חשובים. ההיסטוריה של המשפחה והעיר, חיי היומיום והפולחן, האקלים והטכנולוגיה, המטבע והתזונה, הופכים לתחומי מחקר תוססים. אין כל סיבה להניח, שבעזרת מנגנון סינכרוניזציה פלאי כלשהו כל השינויים המרכזיים בתחומים שונים אלה התרחשו בעת ובעונה אחת, באופן שהחלוקה לתקופות, שמתאימה לממד אחד של השינוי ההיסטורי, תתאים גם לכל האחרים. בכל אחד מתחומי המחקר הללו מתבססת חלוקה מיוחדת לתקופות בהתאם לנושא הנבדק. האם יש טעם לדבר על 'רנסאנס' מבחינה ההיסטוריה של הנשים או של האיכרים? אין זאת אומרת שהממדים השונים של השינוי ההיסטורי אינם קשורים זה לזה, אך הקשר אינו אוטומטי וישיר, באופן שמאפשר להעתיק את החלוקות מממד אחד לכל האחרים. נראה, כי יכולנו להחזיק בחלוקה הגסה הקודמת לתקופות רק הודות לבורותנו העצומה ביחס למישורים רבים כל כך של חיי בני אדם בעבר, באופן שאיפשר לנו להתעלם ממורכבות התהליכים, הקצב והכיוון השונה שבהם התרחשו. המסקנה המתבקשת היא, שיש להשתמש בחלוקה לתקופות כתגית המאפשרת תקשורת הדדית בלי להטעין אותה בהנחות מרחיקות-לכת.
שלישית, מבחינות מסוימות ומוגבלות, אפשר להצביע על כמה מרכיבים של אחדות פנימית בתקופה האמורה. אפשר להצביע על עליונותה של הכנסייה הרומית האחת ברחבי אירופה הלטינית שהלכה והתבססה במהלך ימי הביניים. עליונות ואחדות אלה באו אל קצן במאה השש-עשרה עם הרפורמציה. בכך קשורים גם מאפיינים חשובים של המבנה התרבותי של אירופה: הכנסייה הרומית והמוסדות הקשורים בה, כגון האוניברסיטאות, עשו שימוש בלטינית כשפת תקשורת ומינהל על-אזורית; הכנסייה והשפה הלטינית סיפקו ציפוי דק על-אזורי לעולם, שרוב תושביו חיו בקהילות מקומיות והשתמשו באין-ספור דיאלקטים מקומיים. מערכת-יחסים עדינה זו שבין הלטינית לבין השפות המקומיות, בין עולם מלומד על-מקומי, שבו אפשר להתחיל לימודים אוניברסיטאיים באוקספורד ולהמשיך אותם בפדואה לבין שלל המסורות המקומיות, תתערער במאות החמש-עשרה והשש-עשרה.
אך כאמור, ההיסטוריה היא רבת ממדים, ואפשר היה לספר סיפור אחר. בחקר ההיסטוריה החברתית הלך והתחוור, כי העולם שלפני שנת אלף שונה מאוד מזה שלאחריה. אירופה שלפני שנת אלף נראית כתקופה שבה הונחה התשתית היישובית והחקלאית לאירופה שלאחר שנת אלף. לעומת זאת, רבים מן המוסדות שהתעצבו בסביבות 1200 יהיו עדיין קיימים גם בשנת 1700, ואחדים מהם יאריכו ימים עוד יותר. מסיבה זו יש טעם רב לכך שלתקופה שלפני שנת אלף מוקדש בספר הלימוד "מסע אל העבר" פרק נפרד.
התהליכים שהתרחשו במהלך תקופה מוקדמת זו תקופת 'ימי הביניים הקדומים', הם מרתקים, אך שרויים באפלה יחסית, משום שיש בידינו מקורות כתובים מועטים ביחס למה שהתרחש בהם. מחקר ימי הביניים הקדומים פיתח טכניקות מרתקות כדי לדובב את המקורות המעטים שבידינו. כך למשל ניסו היסטוריונים לנתח את שמות העדים לאקט משפטי: על העדים עצמם קשה לדעת דבר, אך מבחר השמות שבהם נתכנו מאפשר לשפוך אור על האוריינטציות התרבותיות שלהם: האם שימרו את שם אבותיהם או בחרו בשם נוצרי? ועל שם איזה קדוש החלו להתכנות? גם הארכיאולוגיה של ימי הביניים הקדומים תרמה תרומות חשובות להבנתם, אך תחום מחקר חשוב זה החל לאמיתו של דבר להתבסס רק לאחר מלחמת-העולם השנייה. אבני הבניין שמהן תקום התרבות האירופית בימי הביניים הקדומים הן שאולות: הן מגיעות מתרבויות הים התיכון, מן התרבות היוונית והרומית, מעולם האיסלאם וביזנטיון, ומתרבויות השבטים הנודדים שהתיישבו באירופה. אירופה, שתהפוך לשליטה בעולם, נמצאת עדיין בחיתוליה בתקופה זו, במיוחד אם נשווה אותה לדפוסי החיים שהתפתחו ברחבי הח'ליפות המוסלמית.
החל מסביבות שנת אלף ניתן להבחין בתנועה יישובית ודמוגרפית עצומה באירופה. על בסיס הישגי הטכנולוגיה החקלאית של ימי הביניים הקדומים, ניתן היה להזין אוכלוסייה עירונית מתרחבת, שרבים בתוכה לא עסקו עוד בחקלאות. המפה היישובית של אירופה, כפי שאנו מכירים אותה היום, היא במידה רבה פריה של תקופה זו, שרבים מכנים 'ימי הביניים התיכוניים': היישובים הכפריים התרחבו, ביראו חלקות יער וייבשו ביצות. גם היער עצמו שינה את פניו: הוא הפך ממעבה המקיף את מקומות היישוב, מקום פרא, למעין שמורת טבע מוגנת, שיש לווסת בקפדנות את השימוש בה לצורכי מרעה ואספקת עץ כדי שלא תידלדל. במקומות רבים יכול הנוסע ברחבי אירופה הכפרית היום להבחין בגבול המבדיל את השדות המעובדים מן היערות: גבול זה התעצב במידה רבה לקראת שנת 1300. גם הנוף העירוני של אירופה התעצב במידה מכרעת בתקופה זו: לאחר תקופת העיור המסיבי שבין 1000 ל- 1300, יתוספו לאירופה בעת החדשה אך ערים מועטות בלבד. חלקן של ערי ימי הביניים היו במקורן רומיות ואחרות הן יישובים חדשים. אך אלה כאלה קיבלו במהלך התקופה האמורה את צביונן המיוחד: לא רק מרכזי שלטון, מקום מושבה של אליטה, המנקזת לצרכיה את הייצור הכפרי, אלא ערי יצרנים וסוחרים. הכנסייה הנוצרית כפי שאנו מכירים אותה היא במידה רבה פרי הרפורמה של ימי הביניים התיכוניים: רק לאחריה מתבסס ארגון כנסייתי מקיף ובראשו האפיפיור היושב ברומא, שעלייתו מצמיחה תנועות התחדשות, נזירות ומינות. הכנסייה היא הארגון דמוי-המדינה הראשון באירופה; המדינה האירופית תקום לנוכח האתגר הכנסייתי, כשהיא שואלת ממנה טכניקות ארגון ושיטות פעולה, כורתת איתה בריתות ומבקשת לרשת את מקומה בתחומי חיים שונים.
לא ניתן להתמודד עם עושר עצום זה בעזרת שינון פרטים. יש לנסות ללמוד לנתח את התהליכים. שום היסטוריון לא יתיימר היום לבקיאות בכל מישורי המחקר, בכל הזירות הגיאוגרפיות והזמנים השונים של ימי הביניים, ועוד פחות מכך יש טעם לדרוש זאת מתלמידי בית-הספר. ספר הלימוד "מסע אל העבר" מבקש אמנם להקנות לתלמיד מושגי יסוד, אך אלה אינם נתפסים כנכסי צאן ברזל הראויים לשינון, אלא כמסקנות זמניות של המחקר. במקום זאת מתמקד הספר בהקניית כושרי לימוד וחיפוש ובהתוודעות לתהליכי היסוד: כיצד ניתן לפענח תמונה מימי הביניים, שטיח קיר או איור בכתב-יד? כיצד נבנית תרבות מאבני-בניין השאולות מתרבויות אחרות?
הרחבת תחומי המחקר ההיסטורי מן העיסוק בעלילותיהם ומעלליהם של שליטים אל כל תחומי החיים החברתיים - למשל, לחיי היומיום - יכולה להקל על משתמשי הספר את המסע אל העבר אך הם לא ימצאו בו את עצמם. קושי מרכזי שהספר מבקש להתמודד עמק ולו גם באמצעים מוגבלים, כרוך בנסיון להכיר את עולמם של אנשים אחרים. קיימת נטייה רווחת לקרב את העולם הרחוק ככל שאפשר לעולמו של הקורא; היא מובילה לבנאליזציה של תרבויות וזמנים אחרים. אם אנשי העבר דומים לנו כל כך, מה מעניין בתולדותיהם? ההיסטוריה אינה מספקת דוגמאות ואישורים למה שידענו תמיד על עצמנו: אפשר לדמות אותה למסע דמיוני מבוקר לעולם אחר, המאפשר לנו ללמוד על אפשרויות אחרות לארגון החיים מאלה שאנו מורגלים בהן. המחקר ההיסטורי אינו מתמצה בשאלה החשובה, איך הפכנו למה שאנחנו; הוא מצביע גם על נתיבי התפתחות שנזנחו, דפוסי חיים ואמונות שונים מאלה המוכרים לנו. המאמץ הכרוך בהבנתם אינו קל, וקשה לצפות ממשתמשי הספר, שיעמדו בו. אך חשוב מאוד, שיבחינו בזרותו של העבר, ויאמנו את דמיונם בניסיון לתאר לעצמם, אורחות-חיים ועולם מחשבתי וחומרי שונה משלהם. רק מתוך כך יוכלו גם להתנסות בפיצוח החידות שהעבר מציע, בתהליך הגילוי הפתוח, ויחדלו לראות בהיסטוריה מאגר עובדות לשינון. במסע כזה יכול המורה לשמש מדריך ושותף לדרך, ואין צורך שיתיימר להחזיק בכל ה'ידע הנכון'.
הנושא החוזר ונשנה בספר "מסע אל העבר", מפגש בין תרבויות, קשור במגמה זו. ככל שמחקר התרבות מתפתח, הולך ומתברר כי אחת משגיאות היסוד הנפוצות ביותר, היא תפיסת התרבות כמיקשה אחת, שיש למישהו, קבוצה או מוסד, בעלות עליה. תפיסת התרבות כמכלול סגור וייחודי שירתה את עלית המדינה הלאומית במאה התשע-עשרה. אך רוב התרבויות המוכרות לנו צמחו מתוך מגע-ומשא אינטנסיבי עם סביבתן, תוך שאילה עצומה של פתרונות ומוסדות, תפיסות וטכניקות, מן התרבויות שקדמו להן ומאלה השכנות להן. אין מדובר רק ב'השפעות' חיצוניות, אלא בכך שתהליכי עיצוב התרבות עצמם מתרחשים תוך שימוש מתמיד במרכיבים השאולים מתרבויות שכנות וקודמות. מרכיבים אלה מותאמים לאחרים, ויוצרים מערך תרבותי מורכב והטרוגני. כך הדבר ביחס לאיסלאם ולנצרות, וביחס לתרבויות אירופה והמזרח הקרוב, הנדונות בספר "מסע אל העבר". תהליכי שאילה כאלה הם מרכיב מרכזי בהשתנותן של תרבויות, וכיוון שהם מתרחשים גם לנגד עינינו, שאלות בדבר מפגשים כאלה אינן זרות גם למשתמשי הספר, החיים עצמם בעולם משתנה שבו תרבויות שונות באות זו עם זו במגע אינטנסיבי. העיסוק בשאלות כאלה מצריך מידה רבה של פתיחות לשונותם של דרבי החיים והאמונות. דרך העיסוק במפגש בין תרבויות יתנסו משתמשי הספר, כך אני מקווה, באימוץ נקודות-מבט שונות מאלה שהורגלו להם וינסו להביט בדברים מצדם האחר.
