|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > אירופה הנוצרית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ההומניסטים באיטליה בראשית ימי הרנסאנס היו אלה שהציעו לראשונה את חלוקת ההיסטוריה האנושית לשלוש תקופות: העת העתיקה (כלומר, התקופה הקלאסית או ימי ההגמוניה של יוון ואחריה של רומא), ימי הביניים (תקופה בת כאלף שנים המשתרעת מקריסתה של האימפריה הרומית ועד לזמנם) והעת החדשה המתחילה בימיהם, עידן חדש שבו תחזיר לעצמה התרבות האירופית את תפארתה מימי קדם. חלוקה זו, שהוסיפה לשמש את ההיסטוריונים בעולם המערבי עד למאה ה- 20, הנחילה לנו כמה עיוותים שדורשים תיקון ואיזון. ראשית, היא מבוססת על תפיסה אירופוצנטרית ללא כחל ושרק: ההבחנות בין התקופות הללו רלוונטיות אך ורק לגבי אירופה (וגם ביבשת האירופית, רק לחלק ממנה). די להביט במפת העולם כדי לראות כי ההיסטוריה שבה מדובר חלה על חלקיק קטן מן העולם ואין לה שום נגיעה להתפתחויות בכל הציוויליזציות האחרות ברוב רובו של כדור הארץ. שנית, חלוקה זו היא שיצרה את הדימוי המונוליטי השלילי של תקופת ימי הביניים באירופה: עצם המונח "ימי הביניים" יוצר מעין סוגריים של "חושך" וקפיאה על השמרים בין שני עידנים של פריחה וקידמה. ושלישית, מפרספקטיבה של סוף המאה ה- 20, קשה מאוד להכליל תחת כותרת אחת את כל מה שהתרחש מן המאה ה- 15 ועד ימינו אנו. לפיכך, ההיסטוריונים בעשורים האחרונים עסוקים בתיקונם של העיוותים הללו: גם בעולם המערבי גוברת המודעות להיסטוריה של הציוויליזציות האחרות ומעמיק המאמץ להבינן וללמדן באופן נקי מן ההתנשאות האירופוצנטרית; היסטוריונים החוקרים את ימי הביניים באירופה חושפים את המורכבות ואת הדינמיות של ההתפתחות בתקופה זו; ולבסוף - בדורות האחרונים התקבלה חלוקה של ההיסטוריה המערבית לארבע תקופות במקום שלוש, על ידי ההפרדה בין העת החדשה המוקדמת (מן הרנסאנס ועד למהפכה הצרפתית) לבין העידן המודרני (מקריסתו של "המשטר הישן", או מן המהפכה התעשייתית ואילך). לתקופה של העת החדשה המוקדמת מוקדש חלקו השני של הספר "מסע אל העבר", תחת הכותרת "גילוי האדם והעולם". ואכן, מן המאה ה- 15 ואילך נוצרת לראשונה ההצדקה לדון בהיסטוריה העולמית מזווית הראייה האירופית, כי אז, ורק אז, מתחיל העידן שבו אירופה משיגה בהדרגה עדיפות צבאית, טכנולוגית ומדעית על פני ציוויליזציות אחרות; אז, בפעם הראשונה, הופכת אירופה לצומת מרכזי בכלכלה העולמית הודות לשליטתה בנתיבי הים ובחלקים אחרים של העולם - במילים אחרות, ההתפתחויות בתקופה זו הן היוצרות את ההגמוניה של "המערב" (הגמוניה אשר תסתיים בחלקה, אך לא כליל, במחצית השנייה של המאה ה- 20). התמורות הדרמתיות, או "המהפכות", שעוברת אירופה בין המאה ה- 15 למאה ה- 18, הן שמסבירות את עליית המערב, ולכן חשוב להבין את משמעותה של כל אחת מן התמורות הללו ואת זיקות הגומלין שביניהן. האתוס של תרבות הרנסאנס נוצר בראשיתו על ידי אותם משכילים "חילוניים" (כלומר, מי שאינם משתייכים לממסד הכנסייתי), תושבי הערים המסחריות, שחיפשו סולם ערכים וסמלי יוקרה הולמים למציאות בת זמנם. בתרבות הקלאסית נמצאו להם מאגרים עשירים של רעיונות ואידיאלים מתאימים, שונים במהותם מן האתוס של ימי הביניים: הפוטנציאל הגלום באדם, הלל לחיים הארציים, האזרח הפעיל, האמן היוצר, החברה המתוקנת, ההתבוננות בטבע. אנשי הרנסאנס נתנו לגיטימציה לשאיפה לתהילת עולמים, לא רק בחיי קדושה או בלחימה אבירית, אלא אף ביצירה האמנותית, בהגות ובמחקר, בפעילות האזרחית והכלכלית. אתוס זה התפשט מערי המסחר האיטלקיות והפך עד מהרה לנחלתן של כל האליטות: בחצרות מלכים ונסיכים, אפיפיורים ובישופים, באוניברסיטאות ובבתיה של הבורגנות העשירה בכל רחבי אירופה. מבחינתנו, לבד מן השפע של יצירות אמנות נפלאות, המורשת החשובה של תרבות הרנסאנס היא בהצבת ההשכלה כערך חשוב וכתנאי להשתייכות לאליטה: ה"ג'נטלמן" האידיאלי מקיים את גינוני האבירות ואת מצוות הדת, אך הוא גם בקי בתרבות על כל היבטיה, פטרון לאמנות, קורא בשפות הקלאסיות ודובר שפות מודרניות אחדות, ותורם מתבונתו ומידיעותיו לחברה ולמדינה. ההערצה לתרבות הקלאסית וחשיפתם מחדש של זרמים שונים בהגות היוונית והרומית היוו חלק חשוב בהרחבת האופקים של משכילי אירופה. עצם הריבוי - מגוון האסכולות והתורות השונות - היה הגורם העיקרי לתסיסה האינטלקטואלית; הוא שדירבן את הסקרנות, את ההתעניינות בתרבויות אחרות, את הוויכוח ואת הניסיון ליישב סתירות. לכן, גם אם בשלביו הראשונים של הרנסאנס העמיקה התלות ב"קדמונים" ועיקר המאמץ הושקע בחיקוי סגנונם, הרי שבמרוצת הזמן אותו פלורליזם הוא שאיפשר את קליטתו של ידע חדש, ידע שהצטבר הודות למסעות התגליות ולחקירת הטבע - ובזכות מכבש הדפוס הפך נגיש לכל מי שידע לקרוא. הריבוי הוא אף אחד המכנים המשותפים בין הרנסאנס לרפורמציה. כפי שהרנסאנס הפיץ ערכים חדשים, תורות פילוסופיות ישנות-חדשות, אופנות חדשות, כך המהפכה הדתית שהחל מרטין לותר יצרה מגוון של מסגרות דתיות במרחב שהיה קודם לכן כפוף למרותה הרוחנית של הכנסייה הקתולית בלבד. שתי התנועות הרוחניות הללו אף הדגישו, כל אחת בדרכה, את האינדיבידואל: הרנסאנס, שעודד התפעלות מכישוריו של היחיד והערצה לאמן או לאיש האשכולות, והפרוטסטנטיות, שוויתרה על התיווך בין האדם לאלוהיו ועל מסורת הפרשנות הכנסייתית לכתבי הקודש. גם הקריאה "חזרה למקורות", המשותפת לשתי התנועות, היוותה שלילה של אלף שנות הגמוניה של התרבות הקתולית - ולכן, רבים מן האלמנטים של הביקורת ההומניסטית על הממסד הכנסייתי, על הסכולסטיקה ועל גודש מעשי הפולחן שטיפחה הכנסייה, שימשו נאמנה גם את הרפורמטורים. עם זאת, הרפורמציה הפרוטסטנטית עשויה להצטייר גם כראקציה לרנסאנס: העמקת התודעה הדתית, התנערות מהבלי העולם הזה, סלידה מן הפאר ומן הרוח הפגאנית של האמנות; ובעיקר - עקרון הגזרה הקדומה (פרֶדֶסטינציה), שהוא היפוכו הגמור של שיר ההלל ליכולתו ולכבודו של האדם: הנוצרי הפרוטסטנטי הוא לחלוטין חומר ביד היוצר, משולל כל אפשרות להשפיע על האל, מקיים את המצוות לא כדי להגיע לישועה אלא אך ורק מתוך צייתנות לרצון האלוהי. מאבק האיתנים בין קתולים לפרוטסטנטים, שהמיט על אירופה אסונות איומים, גרם בין היתר גם לחנק של רוח הרנסאנס: בארצות הקתוליות בגלל הרדיפות והצנזורה שנקטו רשויות הכנסייה הקתולית המתגוננת; במדינות הפרוטסטנטיות בגלל הרוח הפונדמנטליסטית והפוריטנית שהשליטו כמה מן הזרמים החשובים בנצרות החדשה. אולם, למרות המחיר הכבד בחיי אדם והפגיעה בחיי הרוח והתרבות, הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה לא בלמו את התהליך של עליית המערב. אדרבא: שבירת המונוליטיות הדתית, חיזוק ריבונותן של המדינות, גיבושן של תרבויות לאומיות, טיפוח ידיעת קרוא וכתוב, יצירת אתוס של חריצות והתמסרות לעבודה - כל התוצאות האלה של הרפורמציה, היו רכיבים חשובים ליצירת ריבוי פוליטי והגותי, לתסיסה אינטלקטואלית, ולפתיחתן של אפשרויות בחירה. והעובדה, שהמהפכה הדתית התרחשה בו בזמן עם התמורות האדירות שחוללו התגליות הגאוגרפיות וראשיתו של הקולוניאליזם האירופי ביבשות אחרות, הגבירה את המהירות של הזינוק הכלכלי, בייחוד במדינות שאימצו את האתוס הפרוטסטנטי. את הרווחים הגדולים מן העושר שזרם מן "העולם החדש" הפיקו, בטווח הארוך, דווקא המדינות שהצטרפו למירוץ הקולוניאלי באיחור מה: הולנד ואנגליה. גם הפריחה התרבותית הועתקה מאיטליה לארצות השפלה, לצרפת ולאנגליה. מרכז הכובד, מבחינה העוצמה הכלכלית והאינטלקטואלית, עבר מן הים התיכון אל האוקיאנוס האטלנטי, ומן הארצות ה"לטיניות" השוכנות בדרומה של אירופה אל הצפון. תהליך דומה התרחש במרוצת הזמן גם ביבשת אמריקה: הספרדים והפורטוגלים הם שהשתלטו על האזורים המפותחים והעשירים במרכז אמריקה ובדרומה, אבל דווקא בחלקים הפראיים והדלים של צפון אמריקה, שבהם התנחלו בני הארצות הפרוטסטנטיות, התפתחה בסופו של דבר החברה הדינמית והמשגשגת. הרנסאנס על כל היבטיו, הדפוס, הרפורמציה הפרוטסטנטית והתגליות הגאוגרפיות יצרו את התנאים ההכרחיים למהפכה המדעית: ריבוי התורות, הדגש על ידע והשכלה, הנכונות לערער על דוגמות ומסגרות בנות מאות שנים, ההתבוננות בטבע, הצטברות ידע חדש על סמך הניסיון, המגעים עם ציוויליזציות אחרות, והפצתו של כל המידע המצטבר בעזרת הטכנולוגיה החדשה בתקשורת המונים - כל אלה סייעו למוטט את התורות המדעיות של העולם העתיק ולהדיח את אריסטו, תלמי, היפוקרטס וגלנוס ממעמדם כסמכויות הבלעדיות בתחומי האסטרונומיה, הפיסיקה, הגאוגרפיה והאנטומיה. זאת ועוד, המדע השתנה, מן המאה ה- 17 ואילך, לא רק בתכניו אלא אף במתודות החקירה: במקום דיון אינסופי בספרים העתיקים החל המאמץ המתמשך להבין את היקום ואת חוקי הטבע באמצעות הניסיון, הניסוי, התבונה וכללי הלוגיקה והמתמטיקה. מדעי הטבע, כמו דיסציפלינות נוספות, השתחררו הן מהנאמנות העיוורת ל"קדמונים" והן מחסותה של התיאולוגיה. אין פירושו של דבר, שהוגי הדעות והמדענים היו לאתאיסטים; החילון של החקירה והדרישה היה בראשיתו רק תהליך של מידור והפרדה - מקיאוולי והובס דנו בתורת המדינה, וקופרניקוס, גלילאו, הרווי וניוטון עסקו בטבע בלי להזדקק להנחות ולמינוח התיאולוגיים. כמו כן, עלתה מאוד יוקרתו של "המדען" - מדמות חשודה ומפוקפקת במקצת בתרבות של ימי הביניים, הוא הופך במרוצת העת החדשה המוקדמת לאוטוריטה האינטלקטואלית החשובה ביותר בחברה, "גיבור תרבות" מסוג חדש לגמרי. המדע המערבי המודרני הזה, על תכניו ושיטותיו, יושרש במרוצת הזמן בכל היבשות ובכל התרבויות - יותר מכל אספקט אחר של תרבות המערב. בסוף המאה ה- 17 אפשר להצביע אפוא על העליונות המובהקת של "המערב": שכלול אמצעי הניווט, שיפור האניות, התותחים והרובים, הקנו למדינות אירופה את השליטה בנתיבי הים ובחלקים נרחבים של יבשות אחרות; מהפכת הדפוס תרמה תרומה מכרעת להרחבה ולהעמקה של ההשכלה והידע בקרב האוכלוסייה באירופה המערבית והמרכזית; ההתפתחויות הכלכליות בתוך אירופה עצמה והעושר שזרם אליה ממקומות אחרים חוללו את ה"מהפכה המסחרית" והניחו את היסודות לכלכלת הון מפותחת, שתאפשר במאה ה- 19 את המהפכה התעשייתית; במדעים, אחרי מאות שנים של קיפאון, נעשו קפיצות אדירות; האוכלוסייה העירונית, על אף שנותרה מיעוט, הייתה לדומיננטית ברוב תחומי החיים. אבל לכל ההישגים הללו היה מחיר כבד, שאותו שילמו בעיקר האוכלוסיות ביבשות האחרות. האוכלוסייה האינדיאנית של אמריקה נכחדה ברובה המכריע על ידי המחלות והניצול; סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, שהחל במאה ה- 15 והגיע לשיאו במאה ה- 18, גרם הרס בחלקים גדולים מיבשת אפריקה ויצר את משטר העבדות המחפיר ואת הגזענות במושבות באמריקה. ההתעשרות של שכבה רחבה במערב אירופה הייתה מושתתת במידה רבה על העבדות השחורה באמריקה מצד אחד, ועל האיכרות במזרח אירופה, שעברה תהליך של רה-פאודליזציה מצד שני. מחיר נוסף שילמה האנושות עקב רגשי ההתנשאות והעליונות שהתפתחו במערב, רגשות שנתנו גושפנקה לקולוניאליזם, לאימפריאליזם ולאירופוצנטריות של הדורות הבאים.
"המשטר הישן" (L'ancien regime) הוא מושג השמור בדרך כלל לצרפת במאות ה- 17 וה- 18 תחת המשטר האבסולוטיסטי של בית בורבון, עד למהפכה הגדולה. ואולם, אפשר להשתמש במונח גם כדי להגדיר את אירופה כולה במחצית השנייה של העת החדשה המוקדמת (ואת המדינות במזרח אירופה ומרכזה עד מלחמת העולם הראשונה). נכון אמנם, שהחל מן המאה ה- 17 התפתחו מודלים שונים של משטרים: בקווים כלליים - הדגם האנגלי של מלוכה פרלמנטרית והדגם הצרפתי של אבסולוטיזם, "נאור" יותר או פחות; אך זה וגם זה סבלו באותה מידה מפער גובר והולך בין סמלי היוקרה והמעמד לבין מוקדי הכוח הממשי. "המונרכיה החדשה" שהחלה מתפתחת משלהי ימי הביניים הייתה ריכוזית, ביורוקרטית ומרקנטיליסטית; במילים אחרות, היא נשענה על פקידות שבאה מן השכבה העירונית המשכילה, על הון שנבע מפעילותם של היצרנים והסוחרים, ועל הכוח הצבאי שבידי החייל הפשוט נושא הרובה או מפעיל התותח. תפקידיה המסורתיים של האצולה אבד עליהם הכלח, אבל היא הוסיפה ליהנות מיוקרה ומפריביליגיות מופלגות. המהפכה פרצה כאשר "המעמד השלישי", מודע לכוחו ולחשיבותו הודות לאידיאולוגיה שניסחו אנשי תנועת ההשכלה, התקומם נגד אי- הצדק שבחלוקת הזכויות המסורתית. המהפכה האמריקנית הייתה אמנם בעיקרה מלחמת שחרור של מושבות מארץ-האם, אבל בערכיה היא היוותה שלב ראשון בחיסול המשטר הישן. במושבות האנגליות בצפון אמריקה שרר מלכתחילה אתוס של חירות ושוויון (שלא חל אמנם על הלא- לבנים), ולכן המרד באנגליה היה לא רק על העיקרון של "אין מיסוי ללא ייצוג", אלא אף על הביטול של האתוס הפאודלי כולו - מלוכה, אצולה, זכויות יתר למעטים. בארצות-הברית, בניגוד לצרפת, הישגיה של המהפכה לא סבלו אחר כך מן הנסיגות, הטרור והטרור-שכנגד; אך, כידוע, האידיאלים של המהפכה הצרפתית, אחרי ששרדו את רובספייר ונפוליאון, הם שהיוו את התשתית לדגם הרפובליקני ונחקקו על דגלם של כל אויבי המשטר הישן ברחבי אירופה. המאה ה- 19 - זו המשתרעת בין קונגרס וינה ב- 1815 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 - עמדה כולה בסימן המאבק בין אלה שביקשו לשמר את האוטוריטריות, הפריביליגיות וקיבוע ההירארכיה, לבין מי שביקשו להגשים, בלבוש זה או אחר, את החזון של המהפכנים בצרפת - עולם שכולו חירות, שוויון ואחווה. ב"מסע אל העבר", בחלק השני, נעשית אפוא כברת דרך ארוכה מאוד: מן הפרק ההיסטורי שבו אירופה עודנה פינה קטנה ונידחת של העולם - מכונסת בתוך עצמה, שרויה בצל האימה מן הדבר ומה"תורכי", אוכלוסייתה ברובה המכריע רעבה ואנאלפביתית, מאוחדת בתרבותה הקתולית-לטינית שגיבוריה הם הנזיר והאביר, שבויה בעמק הבכא - אל סף העולם המודרני, שבו "המערב" הוא מרכז העולם, נהנה מן האוצרות הזורמים אליו מכל היבשות, קורא ספרות מדעית ועיתונים, עשיר בתרבויות לאומיות מגוונות, נכון להתגייס למהפכות ולשנות סדרי תבל. אבל את התמונה הזו חייבים לסייג: לא זו בלבד שהקידמה גבתה מחיר כבד, כאמור לעיל, אלא היא אף לא התחוללה בכל הרבדים של החיים בקצב אחיד. ברובד הבסיסי ביותר של חיי היומיום לא חלו שינויים משמעותיים בתקופה הנדונה: תוחלת החיים הממוצעת נותרה נמוכה כשהייתה עד לסוף המאה ה- 19, רוב התינוקות לא הוציאו את שנתם הראשונה, רוב האוכלוסייה לא נהנתה מפירות העושר הכלכלי והוסיפה לחיות בכפר ובבערות עוד דורות רבים. מבחינה זו, "המשטר הישן" לא קרס עד למאה הנוכחית, ו"המערב" לא היה שונה באופן מהותי מחברות אחרות בעולם עד לזמן האחרון.
אם מספרים את ההיסטוריה של העת החדשה המוקדמת תוך דגש על מערב אירופה ומרכזה, הרי שבסיפור זה לא רב חלקם של היהודים, שכן משלהי ימי הביניים נדחקו יהודיה של אירופה בעיקר מזרחה - אל האימפריה העות'מאנית ולמזרח אירופה. היהודים, כידוע, גורשו מאנגליה ומרוב חלקיה של צרפת מסוף המאה ה- 13 וראשית המאה ה- 14; מחצי האי האיברי הם נעלמו מסוף המאה ה- 15 בעקבות הגירוש וההמרה הכפויה; וגם ברחבי האימפריה הגרמנית היו, החל מן המאה ה- 14, סדרה של מעשי גירוש אשר הותירו אחריהם רק קהילות מעטות וחלשות. משום כך, החלוקה לתקופות המשמשות כיום את חוקרי ההיסטוריה הלא-יהודית, איננה חופפת בדיוק את החלוקה בהיסטוריה היהודית, והמאות 18-15 נכללות בדרך כלל בהיסטוריוגרפיה היהודית תחת הכותרת של ימי הביניים. אף על פי כן, ישנם בדרמות הגדולות שתיארנו לעיל כמה היבטים חשובים לתולדות עמנו. שני אירועים במאה ה- 15 הייתה להם השפעה מכרעת על העם היהודי ותרבותו בכל תפוצותיו. האחד, גירוש ספרד (והמרת הדת הכפויה בפורטוגל חמש שנים מאוחר יותר), הוא אירוע טראומטי שהשלכותיו הוסיפו להדהד עוד דורות רבים: הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת בקהילות אירופה נהרסה; אלפי משפחות נעקרו והטלטלו ממקום למקום; קבוצות של גולים מספרד ומפורטוגל - יהודים ואנוסים לשעבר - יצרו קהילות חדשות בעלות אופי ייחודי באיטליה, בהולנד, ברחבי האימפריה העות'מאנית ובמקומות מסוימים בייעולם החדש"; הכמיהה המשיחית התעצמה. אירוע נוסף, מסוג אחר לגמרי, הוא מהפכת הדפוס. החל מן הרבע האחרון של המאה ה- 15 החלו בתי דפוס עבריים לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד היום. אימוץ ההמצאה של גוטנברג הוביל, כמו בעולם הנוצרי, לתפוצה נרחבת של ספרים, שהיו קודם רק בידי בודדים. מעבר לכך, הדפוס תרם להאחדה ולאחידות: צורתם של ספרי התנייך וספרי התלמוד נקבעה בשנות העשרים של המאה ה- 16 בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה; מפעלה של משפחת שונצינו שימר, בין היתר, את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד; המורשת הפילוסופית והספרותית של תור הזהב בספרד הייתה גם לנחלתה של יהדות אשכנז; הצלחתו של ה"שולחן ערוך" בכל הפזורה הייתה אפשרית רק הודות לדפוס. הדפוס העברי הרחיב לא רק את מעגל הקוראים אלא אף את מעגל הכותבים. על אף הפיזור של העם היהודי מקצווי מערב לקצווי מזרח, הדפוס הוא שהבטיח את אחדותו התרבותית הבסיסית. גם את הרנסאנס האיטלקי ניתן לבחון מזווית יהודית. במאה ה- 15 ובראשית המאה ה- 16 היו היהודים באיטליה שותפים לפריחה התרבותית. האליטה של האוכלוסייה היהודית אימצה את הסגנון והאופנה של הרנסאנס הן בחיי היצירה והן במנהגים של חיי היומיום; מלומדים יהודים סייעו להומניסטים בלימודי העברית והקבלה; בנקאים ורופאים יהודיים היו אנשי סודם של נסיכים ובישופים. אבל, במחצית השנייה של המאה ה- 16, ברוח הקונטרה-רפורמציה של הכנסייה המתגוננת, החל בהיסטוריה של יהודי איטליה הפרק של הגטאות, הצנזורה ושריפת הספרים. מרכזי התרבות היהודית, כמו בעולם הלא- יהודי, נדדו אל מעבר לאלפים, ומרכזים רוחניים חדשים נוצרו בגרמניה, בהולנד, במזרח אירופה וברחבי האימפריה העות'מאנית. אין להסיק מכך, שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה בהכרח עוינת פחות ליהודים וליהדות. אבל, בגלל הריבוי של כנסיות וכתות פרוטסטנטיות, ובהעדר מוסד רוחני ריכוזי אחד, יכלו היהודים למצוא לעצמם פינות מסוימות של חופש יחסי מרדיפות. מלחמות הדת בין קתולים ופרוטסטנטים הולידו, בסופו של דבר, מידה מסוימת של סובלנות והשלמה עם הריבוי הדתי. סובלנות מהוססת זו לא חלה בתחילה על היהודים, אך ככל שגברה הנטייה להפריד בין האמונה הדתית למעמד הפוליטי של תושבי המדינה, כן גברו הסיכויים של היהודים באירופה לקבל גם הם זכויות פוליטיות. במאה ה- 18, לאור התביעה של אנשי תנועת ההשכלה לשוויון פוליטי של כל האזרחים, לא היה מנוס מדיון במעמד היהודים - דיון שהוביל ברוב המדינות לאמנציפציה. בדיעבד אנו יודעים שהאמנציפציה לא היה בה די להגן על יהודי אירופה מן האיבה, שהחלה לובשת מן המאה ה- 19 את צורתה הגזענית האלימה, אך היא איפשרה את השתלבותם הגוברת של היהודים בחברה ובתרבות הכללית. אפשרות זו היא שגרמה להיווצרות הפיצול היסודי בעם היהודי בין אלה המבקשים לאמץ לתוך התרבות היהודית רכיבים מסוימים של התרבות המערבית, לבין אלה שביקשו להוסיף ולשמור על ההתבדלות והייחוד - ופיצול זה מלווה אותנו עד עצם היום הזה. קריאה מומלצת בעברית
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
