ויצמן, חיים (1874-1952)

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Chaim Weizmann). מדינאי ומדען, נשיאה הראשון של מדינת ישראל. ויצמן נולד במוטול (Motol) שבבילורוסיה. בהיותו בן אחת-עשרה עברה משפחתו לפינסק (Pinsk) הסמוכה וב-1892 נסע לגרמניה. הוא למד בפוליטכניקום של דרמשטט (Darmstadt) ואחר-כך למד כימיה של צבעים בפוליטכניקום שרלוטנבורג (Charlottenburg) בברלין. ב-1897 עבר לאוניברסיטת פריבור (Fribourg) בשווייץ, ושם קיבל ב-1899 תואר דוקטור לכימיה. ב-1904 התיישב במנצ'סטר (Manchester) שבאנגליה ובשנת 1913 מונה למרצה באוניברסיטה של מנצ'סטר. הוא היה אישיות בולטת, אך לא מרכזית, בהסתדרות הציונית העולמית ובפדרציה הציונית בבריטניה.

בעקבות הצטרפותה של תורכיה למלחמת-העולם הראשונה החליט ויצמן שיש לקשור את העניין הציוני עם בריטניה. הוא הרים תרומה ייחודית וחשובה ביותר למאמץ המלחמה הבריטי בגלותו תהליך תסיסה של אצטון, שהיה חשוב לתעשייה הצבאית. ויצמן מלא את התפקיד המרכזי במשא-ומתן שסופו שהוביל להשגת הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917. ב-1920 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הוא יזם את הקמת הסוכנות היהודית, וב-1929, אחרי מאמצים רבים, קמה הסוכנות. ב-1931 נבחר נחום סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית במקום ויצמן, אך ב-1935 חזר ויצמן לנשיאות התנועה, ושימש בה עד 1946.

באוגוסט 1933 מינה הקונגרס הציוני את ויצמן, שבאותה עת לא מלא תפקיד רשמי בתנועה, לראש מחלקת הסוכנות היהודית ליישוב פליטים יהודים מגרמניה. מעשהו הראשון של ויצמן היה לנסות לתאם את כל פעולות ההצלה היהודיות ולנווט את דרך פעולתם של הארגונים היהודיים העוסקים בכך. מאמציו זכו בהצלחה מועטה בלבד בשל ההבדלים העמוקים בתפיסות של הקבוצות היהודיות השונות ובנטיותיהן, שלא היה אפשר לגשר עליהם בזמן כה קצר. ויצמן התנגד לפילנתרופיה גרידא, ורצה, כדרכו תמיד, למסד עליית יהודים מגרמניה ופליטים אחרים לארץ-ישראל בצורה מאורגנת, מפוקחת ומבוקרת כהלכה, ככול שהארץ יכלה לקלוט אותם. ואולם, נוכח הרדיפות הגוברות על יהודי גרמניה, לא נקט מדיניות נוקשה. נהפוך הוא, ויצמן קיווה שזרם עולים גדול יחזק מאוד את המפעל הציוני בארץ-ישראל. הוא סבר כי יש לתת קדימה ליהודים צעירים, ששוב אין להם עתיד בגרמניה, וכי במידת האפשר יש להעביר את רכושם לארץ-ישראל. ויצמן לא היה מעורב אישית בפרטי הסכם ה'העברה', אך תמך בו.

ויצמן גם השקיע מאמצים רבים בניסיון לשכנע מדענים מצטיינים לעלות לארץ-ישראל. הוא רצה להצילם וכן להפוך את ארץ-ישראל למרכז בין-לאומי למחקר מדעי.

אחרי שב-1935 חזר ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ניצל ויצמן את קשריו הדיפלומטים בניסיון למתן את רדיפות היהודים בגרמניה ובמקומות אחרים. זמן קצר לאחר עלות היטלר לשלטון נפגש ויצמן עם רמזי מקדונלד, ראש-ממשלת בריטניה, ועם שרים בריטים אחרים. הוא גם פנה פעמים אחדות לבניטו מוסוליני ונפגש עמו, וכן פנה לראש ממשלת דרום-אפריקה ין קריסטין סמטס ולדיפלומטים צרפתים, ומחה בפניהם על אפליה גזעית, אזרחית וכלכלית נגד היהודים, כפי שעשה בכל מותב בין-לאומי.

ערב מלחמת-העולם השנייה התחייב ויצמן בפני ראש-ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, לשיתוף פעולה מלא מצד היהודים נגד היטלר, ולהקים דיוויזיה יהודית לוחמת תחת דגלה שלה במסגרת כוחות הצבא הבריטי. לימים נאחזו העוסקים בהכחשת השואה במכתב של ויצמן מראשית ספטמבר 1939, פירשוהו כ'הכרזת מלחמה על גרמניה' מצד העם היהודי, בהעניקם לויצמן, לצורך העניין, מעמד של מנהיג אחד ויחיד של העם היהודי, וזאת כדי למצוא צידוק ליחסו של היטלר ליהודים בעת המלחמה. נמצא גם היסטוריון גרמני (ארנסט נולטה) שנאחז באותו מכתב, אם לא להצדיק את ההחלטה בדבר ה'פתרון הסופי' הרי, למצער, למצוא לה מעין נסיבות מקילות אובייקטיביות, כביכול.

בעיצומה של השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים השתתף ויצמן במאמצי הצלה נואשים, אך כולם נדחו בידי בריטניה. כך היה גם לגבי בקשתו בספטמבר 1939 לביטול חוקי ה'ספר הלבן', שהגבילו בצורה חריפה עליית יהודים לארץ-ישראל באותה עת חירום שבה היו יהודי אירופה זקוקים למצוא מפלט. בפברואר 1943 דחתה בריטניה הצעה שמקורה כפי הנראה היה בממשלת רומניה, ובה נכונות להעביר 70,000 יהודים למקום מפלט, אם אפשר לארץ-ישראל.

במאי 1944, כאשר הביא יואל ברנד מבודפשט לארץ-ישראל את הצעת הגרמנים להפסיק את החיסול הכולל של יהודי אירופה ולהתיר יציאת מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות וכמויות של תה, קפה, קקאו וסבון, עצרו הבריטים את ברנד באשמת שווא שהוא סוכן נאצי. ביולי 1944, נועד ויצמן עם שר החוץ הבריטי אנתוני אידן, והפציר בו להיענות בחיוב לשליחות ברנד, ולו אך כדי להרוויח זמן. הוא גם ביקש שמטוסי בעלות-הברית יפציצו את מחנות הריכוז, אך פנייתו לא הביאה לכלל פעולה (ראה אושוויץ, הפצצת-).

אחרי המלחמה נדחק ויצמן, שהיה חולה ועיוור למחצה, לשולי התנועה הציונית בידי דוד בן-גוריון ואבא הלל סילבר, והקונגרס הציוני הראשון אחרי המלחמה לא בחר בו עוד לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. למרות זאת המשיך ויצמן בפעולתו למען הציונות ומלא תפקיד חיוני במאמצים להקמת מדינת ישראל. כאשר קמה מדינת ישראל נבחר ויצמן להיות נשיאה הראשון. הוא מת בתקופה נשיאותו. ספר זיכרונותיו 'מסה ומעש' פורסם בעברית ב-1949.

לקריאה נוספת:
בריטניה
הישוב והשואה
ארצות-הברית

באתר יד ושם:
ערכי לקסיקון נוספים בנושא העולם והשואה
משפטי נירנברג
ה- 27 בינואר – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה