טננבוים (תמרוף), מרדכי (1916-1943)

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Mordechai Tenenbaum). מראשי המחתרות בגטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק, ומפקד המרד בביאליסטוק.

טננבוים נולד בורשה, הילד השביעי להוריו, וילדותו עברה בעוני. הוא למד ב'חדר' ובבית-הספר העברי החילוני 'תרבות'. ב-1936 נתקבל למכון למדעי המזרח בורשה. לימים עזרו לו לימודי שפות שמיות ותרבות המזרח לנוע כטטרי בדרכי פולין הכבושה. את רוב השכלתו הרחבה בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה רכש בלימוד עצמי.

זמן קצר היה טננבוים חבר בתנועת ה'שומר הלאומי', וב-1937 הצטרף להסתדרות הנוער 'פרייהייט' (Freiheit), לימים 'דרור'. הוא התמסר לעבודה חינוכית, יצא לברנוביץ' ל'הכשרה' לקיבוץ, השתתף בקורס למדריכי עברית בוילנה, וכן בקורס להכשרה צבאית בסמינר התנועה שהתקיים בז'לונקה (Zielonka). בסוף 1938 נקרא טננבוים לעבודה במרכז 'החלוץ' בורשה. הוא היה משתתף קבוע בעיתוני התנועה, ומאמריו בענייני אידיאולוגיה על דרכם של התנועה ושל ההכשרה הצטיינו בתוכנם המהפכני ובלהט הרגשות.

בספטמבר 1939, לפני נפילת ורשה בידי הגרמנים, יצא טננבוים עם חבריו ממרכז ה'חלוץ' לכיוון מזרח, לקובל (Kovel) ולוילנה, במטרה לחפש דרך להימלט מהגרמנים ולהגיע לארץ-ישראל. מספר רשיונות העלייה היה זעום. טננבוים צייד את החברים ברשיונות עלייה מזוייפים, אך הוא עצמו נשאר בוילנה ולא נטש את המערכה.

ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים וכמעט מיד התחילו אקציות. טננבוים ניסה לשמור על החברים באמצעות תעודות עבודה מזוייפות, אך רבים נתפסו. בהפוגה שחלה באקציות שיגר טננבוים את חברתו, טמה שניידרמן, בשליחות לורשה, ובעצה אחת עם חברי המרכז העביר את שרידי הקיבוץ החלוצי מוילנה לגטו ביאליסטוק, שבו עדיין שרר שקט. הדבר נתאפשר הודות לעזרתו של אנטון שמיד, רס"ר גרמני ממוצא אוסטרי, ממתנגדי הנאצים.

ב-1 בינואר 1942 השתתף טננבוים באסיפת נוער חלוצי בגטו, וממנה יצאה הקריאה לא ללכת כצאן לטבח, לא לשתף פעולה, ולהתנגד לגירוש בכול האמצעים. את הקריאה, שלה הוסיף הערה בכתב-ידו, הטמין בגטו, והיא נמצאה אחרי השחרור. טננבוים עזב את גטו וילנה בתעודה מזוייפת, כטטרי ששמו יוסוף תמרוף, הגיע ברכבת לגטאות גרודנו וביאליסטוק, ועם צבי מרסיק ערך מיפקד וסמינר אזורי של התנועה.

במרס 1942 חזר טננבוים לורשה ולחבריו ממרכז 'החלוץ'. בישיבה שבה השתתפו נציגי כל המפלגות מסר טננבוים על המצב בוילנה ובגטאות שביקר בהם, וניסה לשכנע שוילנה מעידה על מדיניות הגרמנים להשמדת כול היהודים שבשליטתם, אך לא הכול הסכימו להערכתו. עד מהרה התחילו להגיע ידיעות על רצח המוני יהודים בלובלין ובסביבתה, ועל השמדת יהודים בגזים במחנה חלמנו, שהגרמנים הפעילוהו בדצמבר 1941. התנועות השונות החליטו להתאחד ועברו לפעולה במחתרת. טננבוים נמנה עם מייסדי ה'גוש האנטי-פשיסטי' (Blok Antyfaszystowski) ועם עורכי בטאונו 'דער רוף'. הוא ביקר בסניפי התנועה בגטאות קרקוב, צ'נסטוכובה ובנדין, אסף מידע וכיוון את פעילותם המחתרתית והמריצה. בשיתוף עם יצחק צוקרמן ערך טננבוים את 'ידיעות', בטאון המחתרת של תנועת 'דרור' בגטו ורשה, כתב את המאמרים הראשיים וכן רשימות, ועורר את רוח הקרב של הנוער נגד הגרמנים. טננבוים הציל עיתוני מחתרת אלה בהטמינו אותם במקום מבטחים. ביולי 1942 היה טננבוים בין מקימי ה'ארגון היהודי הלוחם' ופעל להשיג נשק מחוץ לגטו ולאמן את החברים. בנובמבר 1942 יצא לפי החלטת ה'ארגון היהודי הלוחם' וה'וועד הלאומי היהודי' (Zydowski Komitet Narodowy) לביאליסטוק, לארגן שם תנועת התנגדות ולעמוד בראשה. הוא מצא את הגטו סגור ומוקף גרמנים, כי התחיל החיסול הסופי של היישובים והגטאות באיזור. טננבוים המשיך לגרודנו. בדרך גילו הגרמנים שתעודותיו מזוייפות, אך הוא נמלט, ולמרות שנפצע ביריות ברגלו, הגיע אחרי קשיים לגטו בגרודנו, האחד ששרד משני הגטאות שהיו בעיר.

אחרי שהחלים מפצעיו נסע טננבוים לגטו ביאליסטוק, היחיד בגטאות האיזור שנותר באותה עת. הוא פעל לאיחוד כול תנועות המחתרת בגטו, לרכישת כלי-נשק ולייצור חומר נפץ. להשגת הכסף הדרוש רכש טננבוים את תמיכת יושב-ראש היודנרט, אפרים ברש. טננבוים קיבל עליו עוד תפקיד – ייסוד ארכיון מחתרתי. הוא אסף תעודות גרמניות, עדויות על ביאליסטוק, גרודנו ועיירות האיזור. קיבל את הפרוטוקולים והמודעות של היודנרט, אסף דברי פולקלור ואת שירי הגטו, המריץ את הבריות לכתוב ובעצמו כתב יומן, רשימות, מכתבים, כרוזים – הכול כדי להקים זכר לדורות לסבלם של היהודים ולמאבקם עם רוצחי עמם, ולהוקיע לדראון עולם את פשעי הגרמנים. טננבוים פנה למחתרת הפולנית בקריאה תקיפה לנשק, ולעולם – בקריאת 'הצילו' לעזרת שרידי יהדות פולין. כתביו של טננבוים ('דפים מן הדליקה') מצטיינים בכנות ובחום אנושי, וכן בניתוח אנליטי ודיוק מרבי, והם תעודות יוצאות-דופן של התקופה, שכמותן לא השאיר איש מראשי המחתרת מלבדו, ואפשר להשוותן רק לארכיון רינגלבלום.

בינואר 1943 שלח טננבוים את חברתו, המקשרת טמה שניידרמן, לגטו ורשה, ואת ברונקה ויניצקי, בת גרודנו, לצד ה'ארי' בביאליסטוק. טמה העבירה כסף וידיעות ל'ארגון היהודי הלוחם' בורשה, לא חזרה משליחותה, והיעלמותה במרד ינואר הראשון בגטו ורשה גרמה ניתוק הקשר בין ביאליסטוק לורשה.

בתחילת פברואר התחילו הגרמנים בגירוש יהודי ביאליסטוק. מחוסר נשק החליט טננבוים לשמור על הכוחות ולא להגיב, אך הגביר את המאמצים לצבור נשק ולאמן את האנשים, ושלח אנשים ליער לחפש אחר פרטיזנים. העובדים בבתי-החרושת בגטו הצטוו לחבל בתוצרת, נגנב נשק מהגרמנים, מזון נצבר והיתה האזנה לשידורי חוץ-לארץ ברדיו שבבונקר הגדול שבנו חברי 'דרור'. טננבוים חיבר כרוז הקורא להתנגדות: 'ניפול כגיבורים, ובמותנו – לא נמות'. הוא הנחה את הדיון הדרמתי בקיבוץ 'דרור' בשאלה אם להילחם בגטו או לצאת לפרטיזנים ביער, והתקבלה עמדתו שחובה להילחם תחילה בגטו ורק אחרי-כן להמשיך במאבק ביער. פרוטוקול של אותה אסיפה היסטורית השתמר בארכיון המחתרת. רק ביולי 1943 הצליח טננבוים לאחד את כול תנועות המחתרת בגטו, שבועות מספר לפני החיסול הסופי של גטו ביאליסטוק. טננבוים נבחר למפקד, ולסגנו נבחר הקומוניסט דניאל מושקוביץ.

ב-16 באוגוסט 1943, לקראת חיסול הגטו בידי הגרמנים, פתח טננבוים במרד. כוונתו היתה לפרוץ את המצור ששמו הגרמנים על הגטו ולאפשר בריחת המוני יהודים ליערות להמשך הלחימה. אך כוחות הגרמנים שהקיפו את הגטו היו חזקים מדי, התוכנית לא הצליחה, וההמונים, שהצטופפו ברחוב אחד, היו אחוזי בהלה ויאוש ולא הצטרפו למורדים. בתי העץ לא נתנו כול מחסה ללוחמים. קבוצות אחדות החזיקו מעמד כחודש ואף הציקו לגרמנים בלילות, וקבוצות קטנות של לוחמים שנתפסו קפצו מהרכבות הדוהרות אל המוות או פילסו דרכן לפרטיזנים.

ביום המרד גילה טננבוים קור-רוח וכושר מנהיגות מעולה. עקבותיו נעלמו בקרב ואין יודעים מתי והיכן נפל. לפי שמועה התאבדו הוא וסגנו. אחרי השחרור העניקה ממשלת פולין לטננבוים לאחר המוות את אות הגבורה הגבוה 'וירטוטי מיליטארי' (Virtuti Militari).

ארכיונו נמצא בחלקו בארכיון 'יד ושם' ובחלקו במכון היהודי להיסטוריה בורשה.. תעודות אחדות נמצאות בבית-לוחמי הגטאות

לקריאה נוספת:
המחתרת היהודית בביאליסטוק והפתרון הסופי
התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות
המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בוילנה ובסביבותיה

באתר יד ושם:
ערכי לקסיקון נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
תערוכה מקוונת – העט והחרב / אלכסנדר בוגן