עליה שלישית ורביעית : עליה רביעית

העליה הרביעית החלה בשנת 1924 ונמשכה עד סוף העשור. בשיאה, בין השנים 1926-1924 הגיעו לארץ כ- 62 אלף עולים, מרביתם מפולין. עד סוף העשור הגיעו לארץ כ- 80,000 נפש. היתה זו העליה ההמונית הראשונה בתולדות הישוב. היתה זו גם העליה הגדולה האחרונה מברית המועצות, לפני סגירת שערי היציאה ממנה על-ידי הממשלה הקומוניסטית. מישוב שמנה ערב העלייה כ- 95,000 נפש ( על-פי נתוני הממשלה ) גדל מספרם של יהודי הארץ בכ-שני שלישים בתוך שנתיים. משקלה של האוכלוסיה היהודית מכלל תושבי הארץ גדל מ כ- 13% לכ- 18%.

את העליה הרביעית ניתן לחלק לשלוש תקופות משנה: 1925-1924 - תקופה של גיאות כלכלית, 1927-1926 - תקופת שפל כלכלי ויאוש חברתי; 1930-1928 - תקופה של התאוששות כלכלית.

הגורמים שהשפיעו על עיצוב דמותה של העליה הרביעית:

כמה גורמים השפיעו על כיוונה של ההגירה היהודית לארץ:

רפורמות כלכליות שהנהיג שר האוצר הפולני (לימים ראש בממשלה) ולדיסלב גראבסקי במטרה לייצב את המשק שנקלע לאינפלציה, בהן העלאת המיסים, הלאמת בנקים ותעשיות, פגעו כלכלית בשכבת הביניים היהודית עליה נמנו סוחרים, תעשיינים ובעלי מלאכה.
אבדן הקשרים עם השוק הרוסי שסיפק פרנסה ליהודים רבים שהתגוררו בחבלים המזרחיים של פולין, פגע קשות במקורות הכנסתם של יהודים רבים באיזורים אלו והיווה מקור דחף להגירתם.
חקיקת חוקי הגירה מחמירים בארצות הברית צימצמה כמעט לגמרי את אפשרויות ההגירה אליה. סגירת השערים תרמה להפנייתו של ציבור המהגרים היהודי לארץ ישראל. עולים אלו ראו בארץ ישראל, ראשית לכל יעד הגירה ופחות יעד נשאף מבחינה רעיונית.
הרכבה הדמוגרפי של העלייה הרביעית: ציבור העולים בעליה הרביעית נחלק לשלושה סוגים: שליש מתוכם השתייך ל'בעלי ההון' (אלה שעלה בידם להוכיח כי בבעלותם הון של 500 ליש"ט) יותר משליש השתייך לתנועת הפועלים, ושאר ציבור העולים היה במעמד של קרובי משפחה ונספחים אליהם.
מספרם של הפועלים בעליה הרביעית היה גדול ממספרם בעליה השלישית, אך משקלם הכללי בקרב העליה הרביעית היה קטן יותר, על כן נתפשה העליה הרביעית כעלייה בעלת מאפיינים בורגניים.

מאפייני העליה הרביעית

פעילות כלכלית מואצת: יבוא ההון על-ידי עולי העליה הרביעית איפשר האצה של הפעילות הכלכלית בארץ. בהשפעת ההון הפרטי שהגיע בין השנים 1925-1924 החלה בישוב התאוששות כלכלית ופריחה . עיקר ההשקעות הופנו לבנייה ולתעשייה, כמוכן פותחו ענפי מסחר ושירותים.
פיתוח תעשיתי: לצד התפתחות ענף הבניין החל להיווצר בארץ גרעין של תעשיה יהודית. מפעלים שהוקמו בשלהי העליה השלישית החלו לשגשג בראשיתה של תקופת העליה הרבעית, בהם: בית החרושת 'שמן'; מפעל המלט 'נשר'; מפעל האשלג בסדום (על-ידי נובומייסקי), תחנת הכח בנהריים (יוזמתו של פנחס רוטנברג), וכן טחנות הקמח הגדולות. כמו-כן הוקמו מפעלים קטנים חדשים, כגון - 'לודז'יה ופותחו ענפי תעשייה שהתמחו בתחומים שונים, בהם מזון, בנייה, טקסטיל ודפוס.
עלית חשיבותו של המגזר העירוני: רבים מבין העולים פנו אל הערים ובכך תרמו להכרה בחשיבותן וביתרונותיהן של הערים בתודעה הציבורית. תל-אביב, שהיתה לסמלה של העליה הרביעית קלטה כמחצית מכלל העולים בשנות הגיאות, ובסוף 1925 כבר התגוררו בה כ- 40,000 נפש. חיפה התרחבה אף היא ובשנים אלו התגוררו בה כ- 14,000 יהודים, בירושלים היתה ההתפתחות איטית יותר. בשנות הגיאות התפתח ענף הבנייה בערים, לצד הופעתן של תופעות שליליות בתוכן, בהן ספסרות בקרקעות.
התישבות כפרית פרטית: ציבור מצומצם מבין עולי העליה הרביעית פנה להתישבות כפרית. תקופה זו התאפיינה בריבוי נסיוניונות לעצב צורות התיישבות חדשות, עבור הציבור שהשתייך למעמד הבינוני. בתחילת התקופה היו בארץ כ- 40 מושבות חקלאיות פרטיות, אך בין השנים 1926-1924 נוספו עליהן מושבות רבות, בהן: בני-ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, נחלת גנים, כפר גנים, גת-רימון, קריית שאול ונחלת יצחק. במושבות אלו החלה תנופת פיתוח בענף ההדרים.
עוד נציין כי בעלייה הרביעית ניכרה השתתפותה של היהדות הדתית המאורגנת בתנועה הציונית ובהתיישבות בארץ. שתי מושבות חסידים הוקמו בעמק יזרעאל: כפר חסידים (בין עמק זבולון לעמק יזרעאל) וכפר אהרון (ליד נס ציונה).
חיזוק החוגים האזרחיים בישוב: העליה הרביעית חיזקה את משקלם של החוגים האזרחיים (מינוח זה שימש בתקופת הישוב להגדרתו הפוליטית של הציבור שתמך במרכז ובימין הכלכלי והפוליטי) ואיפשר העלאת מעמדם של הגופים הכלכליים שהיו קשורים בחוגים אלו: התאחדות האיכרים, ארגון בעלי הבתים, התאחדות בעלי מלאכה והתאחדות בעלי תעשייה.
החרפה ביחסי העבודה במשק היהודי: בשנות הגיאות הכלכלית החל להחריף הקיטוב הכלכלי במשק. מצד אחד עלה משקלו של ההון הפרטי והתפתחו ענפים רבים שהיו בשליטה פרטית, מצד שני הלך וצמח ציבור של פועלים שכירים עירונים. ברקע זה הלך ונוצר רקע מתאים לחיכוכים ועימותים בין המעסקים הפרטיים לציבור המועסקים השכיר, בשאלות של שכר ותנאי עבודה הולמים. ביטוי מוחשי לכך היה מספר השביתות. בשנת 1924 התקיימו 46 שביתות, לעומת שנת 1925 בה התקיימו 61 שביתות. מרבית השביתות התקיימו בענפי התעשייה, המלאכה והבניין.

משבר העליה הרביעית

בסוף שנת 1925 החל להתערער תהליך הצמיחה. מקור השינוי היה בעיקרו חיצוני. הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יהודי פולין גרם לרבים מן העולים לאבד את מרבית הונם. חברות ופרטים שכבר שהו בארץ אך היו תלויים עדיין בהון שמקורו בחו"ל איבדו את מקורותיהם הכספיים. כתוצאה מכך הוצאו פקודות רבות למשיכת מזומנים מן הבנקים בארץ, דבר שגרם לצימצום האשראי במשק. בראשית 1925 החלו להיווצר כיסי אבטלה בערים. הוקפאה הבניה הציבורית והפרטית, הושבתו עסקות מכירה וקנייה של אדמות ושכר הדירות ירד. בשנת 1926 נקלע המשק היהודי בארץ למשבר כלכלי עמוק שלווה בירידה חדה בצמיחה.

סיבה נוספת למשבר נבעה מכושר קליטתו המצומצם של המשק היהודי, שהתקשה לקלוט בזמן קצר מספר עולים רב. הממשלה הבריטית נקטה מדיניות של אי התערבות והתקציב הציוני המצומצם לא כלל בתוכו רזרבות כספיות לצורכי אבטלה ומיתון. ההסתדרות הציונית ניסתה אמנם לגייס כספים למטרות אלו, אך פעלה מעט מדי ומאוחר מדי.

כתוצאה מן המשבר הכלכלי הקשה גברה האבטלה והגיעה בשנת 1927 כ- 17% מכל כח העבודה היהודי בארץ (בין 7,300 ל- 8000 איש). נתונים אלו כללו רק את אותם מובטלים שנרשמו בלשכות העבודה שליד מועצות הפועלים, אך יש להוסיף עליהם גם ציבורים נוספים שהשתייכו לחוגים אחרים ולא היו רשומים בלשכות הללו. המשבר הכלכלי והאבטלה הביאו רבים לייאוש, שבא לידי ביטוי בהחלטה לרדת מן הארץ. צימצום ממדי העלייה לארץ במקביל למספר היורדים ממנה הביא ליצירת מאזן הגירה שלילי מן הארץ בשנת 1927, כלומר - לעליה במספר היורדים מן הארץ לעומת אלו שבחרו לעלות אליה.

במהלך שנת 1928 החלה תהליך של התאוששות כלכלית בארץ, שנבע מתחילת יבוא הון ציבורי לארץ, בעיקר מקרנות התנועה הציונית. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית, בה השתתפו הן התנועה הציונית והן גופים יהודיים לא ציונים, דבר שאיפשר פנייה לחוגים יהודיים רחבים בהרבה, למען הישוב היהודי בארץ.

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל