הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים
ידיעות אחרונות


תקציר
בספרות המקראית השימוש בפועל 'אהב', מאפיין יחסים בין גבר ואשה המסתיימים בכאב ובצער, כך מדגים המאמר מסיפורים מקראיים רבים: אהבת יעקב לרחל, אהבת יצחק לרבקה, אהבת מיכל לדוד, אהבת אלקנה לחנה, אהבת שלמה ואחשוורוש לנשותיהם, אהבת שמשון לדלילה ועוד.



אין אהבות שמחות
מחברת: ד"ר פנינה גלפז-פלר


ביחסו של שמשון אל נשותיו בולט הפועל 'ראה' (שו' יד, א; טז, א).
רק לגבי דלילה קיים שימוש בפועל 'אהב': "ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" (שו' טז, ד). המחבר המקראי יבהיר כי אהבה בין גבר לאשה מסתיימת בעצב ואובדן, ואין היא אהבה שמחה.

אהבת רחל

יעקב אוהב את רחל אהבה ממבט ראשון... "וישק יעקב לרחל וישא את קלן ויבך" (בר' כט, יא). הנשיקה משמשת במקרא כמחווה לברכה בעת פגישה או פרידה של אוהבים או קרובים. לרוב נשיקה אינה מעשה שגרתי: נשיקת יעקב לרחל היא הנשיקה היחידה במקרא בין גבר לאשה שבו האשה אינה ידועה לגבר. המקרא אינו מזכיר מתן נשיקה אפילו בין בעל לרעייתו. מתיעוד המזרח הקדום מתברר כי נשיקות מתקיימות רק בין איש לאשתו, לפיכך ניסו כמה פרשנים לראות בנשיקת יעקב הצעת נישואין. בעזרת הנשיקה של יעקב לרחל מדגיש המחבר המקראי את פרץ רגשותיו של יעקב. נשיקת יעקב שונה מהנשיקה שלה מצפה האוהבת מאהובה, "ישקני מנשיקות פיהו" (שה"ש א, ב; ח, א). הפעם הנשיקה מבטאת רק את התרגשותו העצומה של יעקב כשרחל היא רק מושא תאוותו, אהבתו.

תגובתו הקיצונים של יעקב מובנת, וזוהי הפעם הראשונה שיעקב פועל מתוך רצון אישי. עד כה פעל יעקב 'התם' ברצון אמו. רחל נושאת חן בעיני יעקב: "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (בר' כט, יז). למחרת יום נישואיו מתברר ליעקב המאוהב, כי רומה על-ידי לבן: הוא מקבל את לאה תחת אהובתו רחל. יעקב אינו נכנע, ומוכן להיאבק עבור קבלת רחל. הוא מקבל את הדין לעבור עוד שבע שנים תמורת רחל. יעקב מוקסם ואינו חושב רציונלית, ומתוך התלהבות ספונטנית, חסרת מעצורים, מסכים לתנאים קשים אלו. אהבת יעקב מאמללת. יעקב רימה את אחיו עשיו, וכעת הוא מרומה על-ידי לבן (בר' כט, כה). לבן משתמש באהבתו של יעקב לרחל כדי להפיק רווחים נאים. תקופת שהותו בבית לבן היא תקופה של גרות ומצוקה. יעקב משלם עבור אהבתו (בר' לא, יד-טו, לח, מא-מב). בתקופה הממושכת שבה גד יעקב עם חותנו, יולדת לאה ליעקב בנים ומגשימה את תפקידה האמהי. בחברה שבה היא חיה, חשיבותה על-פי מספר ילדיה. יעקב אוהב את רחל יותר מאשר את אחותה הבכירה בעלת העיניים הרכות, אולם אט-אט מסתכל גם אליה. על התפתחות היחסים בין לאה ליעקב מעידים שמות הילדים. שמות הבנים מעידים על כמיהתה לאהבת יעקב ונסיונה למצוא בהם ניחומים. הבכור מכונה ראובן "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בר' כט, לב), ואחריו שמעון: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה" (בר' כט, לג).

עם לידת לוי מרגישה לאה את חשיבותה במסגרת המשפחתית, בעיקר נוכח עקרותה של אחותה. "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" (בר' כט, לד). המתח בינה לבין בעלה הולך ומתפוגג, ובלידת בנה הרביעי היא חשה מרגוע לנפשה. היא מכנה את בנה בשם יהודה: "הפעם אודה את ה'" (בר' כט, לה). אין מתח, לפחות לא גלוי, בינה לבין אישה. יעקב מכור ללבן בגלל אהבתו לרחל. כוח האהבה הופך לחרב פיפיות. הכמיהה הלוהטת לרחל שבעבורה נתקצרו ליעקב עיתותיו "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (בר' כט, כ), עמעמה את רגישותו. הצרות בין האחיות, הפכה לצרתו של יעקב. הוא נקלע לתחרות ביניהן על אהבתו, והפסיק להיות אדון לגורלו. לאה התעברה ורחל עקרה. בכאבה פונה רחל לבעלה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בר' ל, א). יעקב הופך מקורבן אהבה למקרבן. הוא דוחה את רחל מעליו, סונט בה ואומר: "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בר' ל, ב). יעקב עייף ממאבקי הכוח עם חותנו ונשותיו, ומצליף באשתו במילים גסות, חסרות סבלנות והבנה. הוא מתגלה כחסר רגישות, הוא אינו מבין את רצונה של רחל לממש את אהבתם. הוא גוער בה, תוך שהוא מבהיר את חוסר אחריותו למנגנון ההתעברות – אין הוא אלוהים. אהבתו האימפולסיבית והאובססיבית של יעקב לרחל מתפוגגת במרוצת הזמן, ועל רחל לשאת את צערה וכאבה לבדה. גם לאחר לידת בנה בכורה יוסף, רחל אינה מסופקת. היא מנסה "לגנוב" את ליבו של יעקב, עד שבלא-מודע מאמצת את תכונתו הבולטת, את הרמייה, וגונבת את תרפי אביה. תחושת המשבר ביחסים שבין יעקב לרחל באה לידי ביטוי במותה. לפני מותה מתקשה רחל בלידתה. בעת צאת נשמתה, מספיקה רחל כבמעין צוואה אחרונה, לכנות את בנה בשם: "ותקרא שמו בן אוני" (בר' לה, יח). יעקב, בלי להרהר או להתחבט, מתגלה כמי שאינו מכבד את רצונה האחרון של רעייתו על ערש דוויי, ומשנה את מילותיה האחרונות, את צוואתה: "ואביו קרא לו בנימין" (בר' לה, יח). השם שנתנה רחל לבנה היה שם שביטא את כאבה כרעיה ואת תחושת המוות בקרבה: אוני = אבלי, צערי (דב' כן, יד; הו' ט, ד). יעקב מקפיד לשנות את שם בנו לבנימין. שם זה הופך על פניו את משמעות השם שנתנה אשתו, רחל, לילד הנולד. השם בנימין הנציח לה את רעייתו המנוחה אלא את עצמו, את אונו, גבריותו, בעיקר נוכח גילו המתקדם, כמו בדבריו של יעקב לראובן: "כחי וראשית אוני" (בר' מט, ג). ולא די בכך, יעקב קובר את רחל על אם הדרך. היא נפטרה לא רחוק מבית לחם, והוא אינו עושה כל מאמץ לקבור אותה בקבר אבותיו במערת המכפלה. דין אחד לרחל ודין אחר לעצמו.

בזקנותו נמצא יעקב במצרים. הוא מבקש מבניו שיקברו אותו בקבר אבותיו ושיעלו את עצמותיו ממצרים למערת המכפלה "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (בר' מט, לא). את אשתו שאהב כל-כך לעומת זאת, לא קבר בקבר אבות והשאיר אותה להיקבר על אם הדרך (בר' לה, יט-כ). המחבר המקראי איננו מציין זכר לבכי או להספד לאחר מות רחל. האם חוויות המוות והפרידה מאשתו לא השאירו רישומים בנפשו של יעקב? היתה זו אהבה שורפת...

יצחק האוהב

יצחק אוהב את רבקה אשתו (בר' כד, טז). אברהם מתכנן את חיי יצחק, ושולח את עבדו לפדן אדם להביא אשה לבנו. לבן, אחיה של רבקה, ממלא את מקום האב ומנהל את המשא-ומתן בשעת השידוך, שבסופו מובאת רבקה לאוהל שרה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בר' כד, סז). על נשות האבות נאמר כי היו יפות: על שרה נאמר "כי יפה הוא מאוד" (בר' יב, יד), על רחל "יפת תאר ויפת מראה" (בר' כט, יז), ועל רבקה: "בתולה ואיש לא ידעה" (בר' כד, טז). הרי כל הנשים היו בתולות לפני נישואיהן, לפיכך הציון בתולה מרמז אצל רבקה על נתון אישי: סמל בולט לתום ורכות. בסיפור יצחק ורבקה בגרר, מציין המחבר "כי טובת מראה הוא" (בר' כו, ז). רבקה ממלאת את כל התנאים שמציב אליעזר. היא מתגלה כבעלת רוח נדיבה וכבעלת רוחב לב. יצחק פוגש ברבקה לאחר מות אמו, והוא צמא לאהבה. אין פלא שבאגדה המספרת על מעלות רבקה, מגלים חז"ל קשר הדוק בין דמות שרה לרבקה (בר"ר ס, טז). כשמגיעה רבקה למאהל, יצחק משליך את דמות האם המשוקעת בנפשו על האשה שפגש. ויאהבה – "וינחם יצחק אחרי אמו" (בר' כד, סז). יצחק בן ארבעים כשנושא את רבקה לאשה, הוא בשל ובוגר לאהבת אשתו. יצחק הבן שנעקד, מגלה רגישות רבה למצוקת אשתו העקרה, בניגוד גמור לבנו יעקב כפי שראינו לעיל. יצחק פונה אל האלוהים ומתפלל לבן יורש: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בר' כה, כא). רבקה הרתה לאחר תפילה זו, והתברר כי בבטנה תאומים. יצחק שהיה קשוב לסבלות רעייתו האהובה, נמצא מרומה על-ידה בזקנותו בהיותו עיוור חסר אונים. כשמאבד את מאור עיניו זקוק יצחק להנחיית אחרים, הוא מאבד את עצמאותו ובוודאי תלוי יותר באשתו. רבקה מסכלת את סמכותו הפטריאכלית, מנצלת את מומו של בעלה הזקן, החלש, בתקופה האחרונה של אבהותו. היא מסלפת את ראיית המציאות שלו. היא שמה בפני העיוור מכשול. רבקה מעודדת את בנה יעקב להתחפש לעשיו הצייד, ולזכות בברכתו של יצחק. יעקב חרד ממעשה התרמית ומעורר את מצפונה של אמו רבקה, המוסיפה לדבוק בשלה, ובביטחון אומרת לבנה: "ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי" (בר' כז, יג). סימני התום והבתוליות (בר' כד, טז) שבאופיה נעלמו ואת מקומם תפסו הערמומיות, הרמייה. אכן האהבה היא עיוורת...

אהבה ועינוי

אמנון אוהב את תמר: "ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (שמ"ב יג, א). אמנון אוהב את תמר אהבה שמעבירה אותו על דעתו, עד כי חולה אהבה הוא (שה"ש, ב, ה; ה, ח). מוטיב האהבה כחולי מוכר היטב בשירת המזרח הקדום. בספרות המצרית הקדומה למשל, שכיח מוטיב זה לציין הדגשת כאבה של האהבה (פפירוס האריס 500 ופפירוס צ'סטר ביטי, ועוד). המספר המקראי מתעכב בתיאור רגשות האהבה, אהבה שהופכת לשנאה.
רגשות עזים יובילו למעשים מסוכנים. אמנון מתחלה, ובעצת רעו יהונדב מבקש מתמר שתלבב לעיניו שתי לביבות (הפועל 'לבב' גזור מהשם לב, לבב). דימויים אלו מופיעים גם בשירת האהבה המקראית בשיר השירים: "לבבתי אחתי" (שה"ש ד, ט). תמר הולכת לבית אמנון במצוות אביה, ומלבבת לביבות. אמנון מסרב לאכול ברבים ודואג להוציא את האנשים מהחדר. כשנשאר אמנון עם תמר לבדו, הוא מנסה לשדלה לשכב עימו. תמר מתנגדת ומנסה להשיח את דעתו בדברים. הוא לא נעתר לבקשותיה וכופה עליה את רצונו. הפיתוי הופך לעינוי: "ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה" (שמ"ב יג, יד). אמנון משתמש בתמר לסיפוק יצריו, ומייד הופכת אהבתו לשנאה: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמ"ב יג, טו).
אהבת אמנון, תאוותו, מעבירה אותו על דעתו. ברגשות אמנון מתחולל מפנה קיצוני: מאהבה הופך ליבו לשנאה. אמנון מצווה על תמר "קומי לכי" (שמ"ב יג, טו). במקום לשאת את תמר לאשה לאחר עינויה (דב' כב, כח-כט), הוא מגרש אותה מעל פניו. למרות תחנוניה. לא היתה זו אהבה שמחה...

נדגש כי שיר השירים משתמש בביטויים דומים לאלו המצויים בסיפור אמנון ותמר. שיר השירים הוא אוסף של שירי אהבה בין גבר לאשה, אולם קיים הבדל עקרוני בין שירת האהבה לסיפורי האהבה.
בשירת האהבה הפועל 'אהב' משמש לתיאור יחסים יפים שבין הדוד לאהובה, ואילו בספרות המקראית מתוארת אהבה ארוטית שסופה צער וכאב. הסיפור המקראי עניינו תיאולוגי, ואילו שירת האהבה, למרות שהיא חלק מהקנון המקראי, יש בה אלמנטים של שירת חולין. חולין זה הביא לדרוש את השירה כמטפורה ליחסי ה' ועמו.

סיפור אמנון ותמר מהווה סיפור בבואה לסיפור קורות דינה, אולם בסיפור אמנון ותמר, אמנון אוהב את תמר עד שהוא שוכב עמה, ואילו בסיפור דינה, קודם מתרחשת הפעולה המינית 'וישכב איתה', ורק אחר-כך נאמר ששכם אוהב אותה. היציאה של דינה מאוהל המשפחה חושפת אותה לסכנה. שכם רואה אותה: "וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה" (בר' לד, ב-ג). גם בסיפור דינה אהבת שכם מביאה לאסון. למרות ששכם מבקש לשאת את דינה לאשה, מסתיימת הפרשה באבדון. מול שלושת הפעלים של עשייה: 'ויקח', 'וישכב', 'ויענה', באים שלושה פעלים המתארים את רגשות שכם: 'ותדבק נפשו...' 'ויאהב את הנערה...' 'וידבר אל לב הנערה...'. שכם אוהב את דינה ומנסה לפייס אותה ולקבל את הסכמתה להינשא לו, אבל אהבתו מסתיימת בטרגדיה וקול הנערה לא נשמע. שכם מבקש מאביו: "קח לי את הילדה הזאת לאשה" (בר' לד, ד).
חמור ושכם פונים אל יעקב ובניו בבקשה שאחותם דינה תינתן לשכם לאשה. הם מציעים בתמורה יחסי ידידות ומסחר בין הצדדים.
שכם מוכן לשלם מוהר ולשאת את דינה לאשה. הצעותיו הכלכליות והפוליטיות של חמור אבי שכם נתקלות בתנאי קשה: "אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר" (בר' לד, טו). האחים מתנים את הסכמתם בעריכת ברית-מילה. אנשי שכם נענים בחיוב.
ביום השלישי, בהיותם כואבים אחר ביצוע המילה, פושטים שמעון ולוי אחי דינה על העיר, הורגים את כל הזכרים, בוזזים את הצאן והבקר ושובים את הנשים והטף. בתשובה ליעקב המתלונן על מעשיהם, משיבים שמעון ולוי: "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו" (בר' לד, לא).

אהבת מלכים

שלמה המלך אוהב נשים זרות הממיטות שואה על ממלכתו (מל"א יא, א-ב).
אחשורוש אוהב את אסתר: "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשם" (אס' ב, יז). תגובתו של אחשורוש למראה אסתר הבתולה מתוארת בביטויים מוקצנים. הכול מתפעלים ממנה, אולם המחבר המקראי מגזים בתיאור תגובת המלך. אחשורוש נשבה בקסמה של אסתר בן-רגע. התאהבות אחשורוש מזכירה את התאהבותו של יעקב, אהבה ממבט ראשון. אחשורוש מתפעם מיופיה, חושק בה, והיא מוצאת-חן בעיניו יותר מכל הבתולות שבאו וכל אלו שעוד עתידות לבוא... אהבה זו משמשת את אסתר. אחשורוש הופך קורבן לרצונותיה, היא משיגה את כל מבוקשה מהמלך: "ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך" (אס' ה, ג). אסתר מנצלת את אהבתו של אחשורוש, ובתכנון קפדני משיגה את הדחתו של המן ואת ביטול גזירת השמד נגד בני עמה. אחשורוש, מסונוור באהבתו, מאשים את המן בחיזור בלתי-הולם אחר אשתו. המלך מנשל את המן ממעמדו ומתפקידו, ועוד מצווה אחר-כך לתלותו. אהבת אחשורוש היווה מכשיר בידי אסתר להגשים את כל תוכניותיה. היא לא רק מצליחה לבטל את גזירת השמד על היהודים, אלא לבסוף מאפשר אחשורוש ליהודים לנקום באויביהם והם הורגים אלפים מנתיני ממלכתו: "ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם" (אס' ט, ה).

מיכל בת שאול

גם אהבת האשה את בעלה נגמרת בקול ענות חלושה. מעולם לא נתפרשו רגשות נשים כלפי בעליהן, לבד מתיאור רגשותיה של מיכל המלכה. מיכל אוהבת את דוד: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד..." (שמ"א יח, כ). אהבת מיכל את דוד מעבירה אותה על דעתה: היא מועלת באמונו של אביה ומסתירה את דוד בבורחו מפני שאול (שמ"א יט, יב). מיכל ממלטת את אישה, ועוד מקשה על אביה כאשר היא מניחה טרפים במיטתו של דוד בעלה, ובכך מעכבת את גילוי היעדרותו. מיכל מסבירה לאביה: "ותאמר חלה הוא" (שמ"א יט, יד), בינתיים מספיק דוד להימלט. מיכל משקרת לאביה ומספרת לו שדוד איים על חייה: "הוא אמר אלי שלחני למה אמיתך" (שמ"א יט, יז).
תוכניתו של שאול להרוג את דוד מתבטלת, מיכל מהתלת באביה ומבליטה את עליבותו. מיכל נוטלת סיכון: היא יודעת שיתגלה חלקה במילוט דוד ושתצטרך לתת על כך את הדין בפני אביה. מיכל נתפשת כמופת וכסמל לאשה שהקריבה אפילו את אביה למען בעלה אהובה.
על רגשותיה של מיכל מדברים המעשים עצמם: הצלת דוד והסיכונים שהיא נוטלת בעימות עם המלך – אביה. המחבר מבליט את ביטויי האהבה החד-צדדיים של מיכל. דוד קולו אינו נשמע, הוא נמלט אל המדבר ונושא בינתיים נשים אחרות (שמ"א כה, מב-מג). אהבתה של מיכל אינה מתוגמלת ומסתבכת כאשר אביה מוסר אותה לפלטי בן ליש כדי לנקום באהובה – דוד (שמ"א כה, מד). פרידתה מדוד אורכת זמן ממושך. רק כשנזקק דוד לבסס את שלטונו הוא קורא לה לחזור.

דוד קורא למיכל לא מטעמים רומנטיים אלא ממניעים פוליטיים. מיכל בת שאול הוסיפה כוח להתחזקות מלכותו של דוד. לאחר ששבה מיכל לבית דוד, מפגיש המחבר את מיכל ודוד פעם נוספת ואחרונה (שמ"ב ו, טז-כג). מיכל מתגלה כאוהבת אובססיבית, למרות נטישתו של דוד ולמרות מסירתה לאחר. היא מצפה בקוצר-רוח לבואו של דוד המעלה את ארון ה' לירושלים. מיכל המשלחת את דוד והמורידה אותו בעד החלון (שמ"א יט, יב), מתייצבת כעת בחלון ומחכה לשובו של בעלה (שמ"ב ו, טז). השימוש בתיאור האשה הנשקפת מן החלון, מרמז על פורענות שעתידה להתרחש, כמו אצל אם סיסרא המתבשרת על מות בנה (שו' ה, כח), איזבל שמוצאת את מותה (מל"ב ט, ל-לג), והאשה הזרה במשלי הגורמת אסון לנער המתפתה (מש' ז, כג). מיכל היא מלכה שבויה בבית המלך. היא מחכה לדוד ולא יכולה להתאפק עד שיעלה אל ביתו. באהבתה היא יוצאת לקראתו כשהוא מקרקר ומפזז עם המון החוגגים – "מה נכבד היום מלך ישראל" (שמ"ב ו, כ). יציאת מיכל בת שאול לקראת דוד, מזכירה את יציאת דינה: "ותצא דינה בת לאה" (בר', לד, א), יציאה המביאה לאסון. במפגש עם דוד מבקרת מיכל את מעשיו בצורה אירונית. מיכל אוהבת את דוד ורוצה שהכול יתכבדו בו. היא רוצה את דוד כמלך נכבד, לבוש מחלצות, מתנער ממוצאו העלוב וממלוויו הריקים והפוחזים. רצונותיה של מיכל יותר משנוגעים לחייה ולגורלה, נוגעים לחיי אהובה. במקום לחיות את חייה היא חיה את חייו. דוד לא מתכחש להאשמות מיכל, אך ההשפלה והביקורת שהיא מטיחה בו מביאות את דוד להתכחש אליה. התנשאותה של מיכל מעוררת את רוגז דוד ושיחתם מסתיימת ללא תגובת מיכל. דוד מסיים את נאומו, וקולה של מיכל אינו נשמע. הוא משתלח בה והיא נאלמת. אהבת מיכל מביאה לעונשה. הפרשה מסתיימת בתיאור מיכל כמת החי: "ולמיכל בת שאול לה היה לה ילד עד יום מותה" (שמ"ב ו, כג).

צו האהבה

הושע מצווה "לך אהב אשה" (הו' ג, א), ציווי שמקורו אלוהי. התיאור תמוה: כיצד אפשר לצוות על הנביא לאהוב, ועוד אשה מפוקפקת.
הנביא מספר על פרשת אהבתו בדרך אוטוביוגרפית. הוא מצווה לאהוב אשה בעלת מוניטין מפוקפק. לפנינו סיטואציה המדגישה בצורה מוקצנת כי קיימת אהבה, אך לא כבוד או נישואין. לו היו מתקיימים נישואין בין הנביא לנאהבת, היה המקרא נוקט בביטוי "לך קח", כמו בפרק א (הו' א, ב-ג). השורש אה"ב מופיע בתיאור לקיחת האשה ארבע פעמים, ומשמש כמלה מנחה. בתיאור יחסי הושע עם האשה, מרחיב המחבר את תמונת הבעל האוהב ואשתו הבוגדנית. הושע קושר קשר עם אשה שמלכתחילה אין לתת בה אמון. השימוש המרובה בפועל 'אהב' מדגיש כי יחסים אלו טומנים בחובם כאב ואבדון, כי הרי אין אהבות שמחות...

בספרות המקראית השימוש בפועל 'אהב', מאפיין יחסים בין גבר ואשה המסתיימים בכאב ובצער. אהבה בין גבר לאשה כמוה כשנאה: "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה" (שה"ש ח, ו). גם קהלת מגיע למסקנה כי האשה מהווה סכנת מוות לכל הבא עמה במגע, איש בר מזל יימלט ממנה והכסיל יילכד ברשתה (קהלת ז, כה-כט), אך בו-בזמן מדבר קהלת גם על אשה אוהבת, אשה שהאל מעניק אותה כחסר לאדם: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט, ט). דברי קהלת אינם מתכוונים ליחסי אהבה בין גבר לאשה, דבריו מייצגים עמדה הבוחנת את האשה מנקודת ראות תיאורתית, כוללנית. הוא מבחין בדרך רציונאלית אנליטית בשני טיפוסי נשים: האשה השלילית – אשת המדנים, האיזה הזרה; ומולה – אשת החיק האהובה, אשת החיל. אולם הבחנותיו משקפות מודל ולא תיאור מציאות.

לעומתו, שיר השירים הוא ספר מיוחד, הוא כולל אוסף שירי אהבה בין גבר לאשה ונעדרת ממנו האווירה הדתית-לאומית. הרבה מהפרשנים ניסו לעמעם תיאורים גשמיים-חילוניים אלו, דחו את הפירוש המילולי וראו במגילה ספר תיאולוגי המתאר את יחסי ה' עם כנסת ישראל. הספר מכיל ככל הנראה שירי חתונה, שירי יין או שירת אהבה, כשהמחבר מנציח בהם את חוויית האוהבים. שיר השירים שונה מן הסיפורת ביחסו אל האהבה. הוא מנציח את היחסים היפים שבין הדוד לאהובה, שעה שהסיפורת מדגישה כי האהבה כאב בצידה, אין השמחה שרויה בין האוהבים. שיר השירים מדגיש את יחסי האהבה שבינו לבינה, ואילו פרקי המקרא מדגישים כי עיקר האהבה היא האהבה שבין האדם לאלוהיו. המחבר המקראי, שעיקר עניינו תיאור יחסי האדם ואלוהיו, מרבה להדגיש כי אהבת האדם את אלוהיו היא ורק היא האהבה המתגמלת: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דב' ו, ה ובדומה דב' יא, א). זוהי אהבה שיש עמה התמסרות גמורה, רעיונית ומעשית. אין אהבה אלא דרך פעולת האוהב, השם ליבו שיהיו מעשיו לרצון אהובו ולהידבק במידותיו ולעשות את רצונו.

משה חותם את אחד מנאומיו ברעיון זה: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך..." (דב' ל, יט-כ). יראת ה' היא מקור חיים (מש' יד, כז). חיים ללא איכות רוחנית אינם חיים "כי טוב חסדך מחיים" (תה' סג, ד). אלוהים קיים, והווייתו לא זו בלבד שמאפשרת את החיים, אלא אהבת אלוהים מעניקה להם משמעות.
אהבת אלוהים על-פי התפישה המקראית אינה צו רגשי, אלא צורך המלווה בהכרה שכלית הכוללת דרישה מעשית שהאדם יקיים את חובתו האנושית-מוסרית. אהבת אלוהים נצמדת בדרך כלל למצווה ללכת בדרכי ה' (דב' י, יב; יא, כב; יט, ט; ל, טז, ועוד). אהבת אלוהים היא חלק מהצהרת הנאמנות הבסיסית בין עם ישראל לאלוהיו. שבועת נאמנות הבאה לידי ביטוי בשבועת וסל לאדונו. בחוזה ברית מצהיר הווסל שיאהב את אדונו האחד כמו את עצמו. בחוזים מסופוטמיים קיימת שבועת נאמנות של וסלים חיתיים ואשוריים לאדוניהם. בדומה לכך עם ישראל נשבע אמונים לאדונו, לאהבה אותו. האל בדרכו יתגמל את אוהביו כפי שהאדון מתגמל את נתיניו. אהבת האל מצטרפת ליראת האל. לדוגמה: הגר נאהב על ידי נתינת מזון ומחסה (דב' י, יח-יט). אהבת האל מתבטאת בשמירת מצוותיו (דב' יא, א; ה, ט; ז, ט, ועוד), ואלוהים מתגמל את נתיניו. אהבתו אינה פטורה ממעשים, לדוגמה: הוא מכניע את אויבי העם. זוהי אהבה על תנאי, העם מצווה לאהוב את האל והאל מצידו מחויב לשמור על שלמות אוהביו. המחבר המקראי מצווה גם על אהבת הגר (דב' י, יט) ועל אהבת הרע (וי' יט, יח). הצווים על אהבות אלו מתבררים כהתגלמות אהבה אחת, אהבת ה'. הציות לאל יביא את האדם גם לאהוב את האחר. מילוי המצוות יביאו לאהבת הרע – האחר מבני ישראל והגר – הזר שאינו מבני ישראל. זוהי אהבת האדם ככלל היונקת מצוויים מוסריים הנדמים כיחסים שבין אדם לחברו, אך עיון מעמיק בצווים אלו מלמד כי גם הם חלק מיחסי האדם ואלוהיו.

חנה עקרה

בתיאור אהבת אלקנה לחנה, עושה המחבר הבחנה בין אהבה ארצית, "את חנה אהב" (שמ"א א, ה), לבין דבקות ואהבת אלוהים (שמ"א א, כו-כח). לאלקנה שתי נשים; פנינה וחנה: "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים" (שמ"א א, ב). אלקנה בולט בתיאור המקראי ביחסו האוהב, המתחשב, כלפי חנה. חנה מבינה (בניגוד לרחל), כי עליה לפנות במצוקתה אל האלוהים. פנינה, כמו בסיפור רחל ולאה, היא צרתה של חנה, והיא מחריפה את מצוקתה של העקרה. פנינה המבורכת בבנים ובבנות מכעיסה במתכוון את חנה. בניגוד ליחסה הבוטה של פנינה אל חנה, בולט אלקנה ביחסו המתגמל והמבין. הוא קשוב לרחשי ליבה המעונה של חנה: "ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמ"א א, ח). היחס האוהב של אלקנה אל חנה מתבטא ברגישותו אל חנה. הוא מבחין במצוקתה הבאה לידי ביטוי במצוקה חיצונית: בכי, ואי-אכילה, כמו גם מצוקה נפשית. אלקנה מבהיר לחנה שהוא טוב לה מעשר בנים – ולכן ידה על העליונה בתחרות עם צרתה...

חנה אינה מתנחמת. היא מתפללת אל ה' ומבטיחה שאם תתעבר תקדיש את הילד שייוולד לה לה' עד עולם. הילד בו תזכה יהיה שאול לה'. האם כאב כזה הוא מנת חלקם של האוהבים? חנה התעברה והפרידה מבנה קשה עליה. היא דמומה, אין קולה נשמע. רגשנותה וכאבה מתמצים בתיאור הפונקציונלי: "ומעיל קטן תעשה לו אמו" (שמ"א ב, יט). אחרי מסירת הנער לשירות הקודש, מתברכת חנה על-ידי עלי וזוכה לפרי-בטן נוסף. סיפור חנה מתחיל כדרך סיפורי פקידת עקרות. אהבת אלקנה את חנה מנבאת את הצער הצפוי בהמשך העלילה, כי אין אהבות שמחות. אלקנה וחנה יצטרכו להיפרד מן הבן שנולד. סיפור זה מציע תיקון של עצמו. דבקותה של חנה באלוהים ועמידתה במילוי הנדר שדרש ממנה את מסירת בנה יחידה, אשר כה אהבה, לשירות האלוהים, יהוו תיקון לגורלה. היא תיפקד ותזכה בבנים ובנות, כי אהבה בין גבר לאשה מלווה בכאב, אך אהבת אלוהים ודבקות בו מביאה לשמחה.

שמשון אוהב את דלילה. עד כה שמשון 'ראה' נשים והלך אחרי עיניו. ואילו כעת מתאהב שמשון בדלילה והולך אחרי ליבו. מהלך זה יביא להשפלתו ולסופו.

ביבליוגרפיה:
כותר: אין אהבות שמחות
שם  הספר: נשים עליך שמשון : קורות שמשון (שופטים יג-טז)
מחברת: גלפז-פלר, פנינה (ד"ר)
תאריך: 2003
בעלי זכויות : ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות
הערות: 1. בשער: יהדות כאן ועכשיו: סידרה בעריכת יוכי ברנדס.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית