מראה מקום : אל שמורת דן והעיר העתיקה דן

בסיור בשמורת דן נטייל באחד מאתרי הטבע שופעי המים המופלאים בישראל, וגם באחת הערים העתיקות שהשתמרו מתקופת המקרא ושוחזרו בצורה מרשימה.

במהלך הסיור נספר את סיפור כיבושה של העיר לַיש בידי שבט דן, ואת קורותיו המפוקפקות של המקדש החשוב שהוקם כאן. נכיר את מערכות הביצורים המעניינות של העיר, ונדון בכתובת המלכותית החשובה שהתגלתה כאן. נסיים במוזאון שבבית אוסישקין ונכיר לעומק את שפע מינֵי החי והצומח ואת הממצאים העתיקים המצויים במקום.

מידע כללי

משך הטיול: יום שלם (כולל נסיעה ממרכז הארץ)
אופי הטיול: נסיעה לשמורת דן; סיור רגלי נוח בשמורה ובתל
העונה העדיפה: כל השנה
דמי כניסה: כרטיס משולב לשמורה ולבית אוסישקין
שעות הביקור במוזיאון: ימים א'-ה', 9:00 - 15:00; יום ו', 9:00 - 12:00; שבת, 9:00 - 14:00.
במקום יש שירותים, מסעדה ושולחנות לפיקניק.
פרקי התנ"ך שבהם נעסוק: בעיקר שופטים יז-יח; מלכים א, יב.

מסלול הנסיעה מאזור המרכז:
סעו צפונה בכביש 90, חצו את קריית שמונה ופנו בצומת המצודות מזרחה, לכביש 99. אחרי הכניסה לקיבוץ דן סעו על פי השילוט לכיוון שמורת דן ובית אוסישקין. את הסיור נתחיל בשמורה, על פי מפת המסלול שתקבלו בכניסה לאתר.
מומלץ לבחור במסלול הארוך, הכולל את כל פינות החמד בשמורה וכן את איזורי העתיקות. (אם זמנכם קצר, בחרו במסלול המכוּון לעתיקות בלבד).

א. איך נכבשה העיר ליש על ידי שבט דן?

סיפורה של ליש-דן מסופר בנספח שבסוף ספר שופטים, והוא אחד מאותם סיפורים קשים המופיעים בתנ"ך ומעוררים את הקורא לשאול: לשם מה מספרים לנו סיפור כזה?

ראשיתו של הסיפור, לכאורה לא לעניין – בספר שופטים פרק יז מסוּפר על אדם בשם מיכיהו (או מיכה), שגר בהר אפרים. מיכיהו גנב אלף ומאה כסף מאימו, ורק לאחר שהיא קיללה את הגנב הוא החזיר לה את הגנֵבה. למרות שהאֵם נשבעה להחזיר את הכסף הגנוב לה', היא נתנה חלק מן הסכום לצורף, כדי שיעשה לה פסל ומסכה. את חפצי הפולחן ה"מקודשים" האלה שם מיכה בבית אלוהים פרטי שהיה בביתו, ומינה את אחד מבניו לכוהן. לאחר זמן מה עבר בדרך, בהר אפרים, נער מבית לחם (משבט לוי) שחיפש מקום לגור בו, ומיכה הציע לו הצעה מפתה - לשמש ככוהן במקדשו, תמורת תשלום הולם.

המוטיב המלווה סיפור מוזר זה הוא הפסוק האומר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:"

(שופטים יז, 6)

נשאלת השאלה: האמנם כך עבדו את ה' בשלהי תקופת השופטים?

אך הסיפור התמוה אינו מסתיים כאן. המשכו אף גרוע יותר. פרק יח נפתח בהסבר על הצורך של שבט דן לחפש לו נחלה חלופית. נחלתו היעודה של השבט הייתה באזור מישור החוף הדרומי - מן הירקון ועד נחל שורק במערב ועד אזור עמק איילון במזרח (יהושע יט, 48-40). בני שבט דן לא הצליחו להתנחל באזור בשל הלחץ הכנעני:

"וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק"

(שופטים א, 34).

בני דן שולחים חמישה אנשים בני חיל מצרעה ומאשתאול למשימת ריגול, במטרה למצוא להם נחלה חלופית. המרגלים מגיעים בדרכם לבית מיכה, פוגשים בנער הלוי המשמש שם ככוהן ומבקשים ממנו לשאול בה' כדי לדעת אם תצלח דרכם. הכוהן מבטיח להם בחגיגיות:

"...לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהֹוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ"

(שופטים יח, 6).

הם ממשיכים צפונה ומגיעים עד ליש:

"וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם"

(שופטים יח, 7)

הפסוק אמנם קשה לפירוש מילה במילה, אך משמעותו הכללית ברורה: הם מוצאים עיר שלווה ובוטחת, מרוחקת ומבודדת. בחוזרם הביתה הם מעודדים את אחיהם, גן העדן מחכה:

"וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ: כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ"

(שופטים יח, 9-10)

בני דן יוצאים מצרעה ומאשתאול. כשש מאות איש, חגורים כלי מלחמה, צועדים לפניהם (הדמיון לסיפור המרגלים וכיבוש הארץ, כמובן אינו מקרי). בדרכם צפונה הם עוברים בקריית יערים, ומשם, לאורך דרך גב ההר הקדומה ("דרך האבות"), הם מגיעים להר אפרים, לבית מקדשו של מיכה.

ההמשך מזכיר את סיפורי השכנוע האלים המוּכּרים לנו מסרטי המערב הפרוע:

"וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם: וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן: וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה: וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ לּוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל:"

(שם, 19-15)

הכוהן משתכנע, כמובן, וכמו בעת הנדודים במדבר הפסל הולך עמם, הנשים והטף לפניהם. כשהם מתרחקים מבית מיכה, מיכה יוצא אחריהם ומנסה לעצור בעדם:

"וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ: וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ: וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ:"

(שם, 26-23)

האלימות משתלמת, והאירוניה שבה מתואר מיכה הנגזל, שגנבו לו את האלוהים שהוא עשה במו ידיו (מכסף גנוב), אינה מרומזת אפילו.

הפרק האחרון במסע האלים צפונה מתרחש כאשר בני דן מגיעים לליש השוקטת והבוטחת:

"וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ: וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:"

(שם, 27-29)

אין אפילו גבורה רבה בניצחונם המפוקפק.

לסיום סיפור ההשתלטות על העיר הם מקימים במקום מקדש ובמרכזו הפסל הגנוב, ואפילו ממנים כוהן מצאצאיו של משה (ולא של אהרון). המקדש הזה פעל כל עוד היה קיים המשכן בשילֹה, ואולי אף עד חורבנה של ממלכת ישראל.

מפת נדודי שבט דן

מדוע מספֵּר המקרא סיפור כה קשה ובלתי מחמיא על תולדות העיר דן ? אין ספק שזהו מה שמכוּנה "סיפור פולמוס", שמטרתו לבוא חשבון עם תופעה שהמקרא רוצה לגנותה. מי המושא לגינוי בסיפור? אין ספק שהכוונה היא לגרום לדה-לגיטימציה של המרכז הפולחני החשוב של ממלכת ישראל בדן (ואולי, בדרך עקיפה עוד יותר - גם למקדש שהיה בבית אל שבהר אפרים), ולהראות שמקום שזו ההיסטוריה שלו אינו יכול, בשום פנים ואופן, להיות מרכז פולחן לגיטימי לאלוהי ישראל.

המתחם הפולחני מתקופת ממלכת ישראל

נתחיל את סיורנו לאורך שבילי השמורה, המשתרעת על פני שטח של כ-480 דונם. בתחום השמורה נמצאים המעיינות שמהם נובע נחל דן, אחד משלושת המקורות של הירדן והחשוב שבהם. כמות המים הזורמת בו מגיעה לכ 238 מיליון מ"ק בשנה. (אגב, על פי דברי חז"ל הירדן נקרא כך כי הוא יורד מנחל דן...). מי הדן תמיד קרים מאוד (14.5 מעלות צלזיוס), שכן מקורם במֵי הגשמים והשלגים היורדים בחרמון.

מעיינות הדן

הסיור בשמורת דן ממחיש את דימוי האדם הטוב במקרא:

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:"

(תהילים א, 1–3)

הזרימה השוצפת של נחל דן מזכירה את מזמור תהילים, המביע את געגועיו ואת כאבו של גולה מירושלים ומתאר את הוד הנוף שאנו נמצאים בתוכו:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: ... אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ:"

(תהילים מב, 4-2, 8-7)

זרימת מי הדן בשמורה

שמורת דן - הנחל השוצף

המשיכו לאורך שבילי השמורה לכיוון אזור העתיקות. מדי פעם תוכלו להבחין בתוך הצמחייה העבותה בשרידי קירות בנויים השייכים לעיר הקדומה.

בעייתם של תושבי דן העתיקה הייתה כיצד לנקז את עודפי המים הנובעים מן המעיינות שבתוך העיר, להבדיל מתושבי שאר ערי ישראל, שהיו צריכים להביא מים אל העיר. שימו לב לשרידי האלון והאלה האטלנטית המפוחמים, שהיו מן העצים העתיקים והגדולים ביותר ששרדו בארץ ושנשרפו בשל אי זהירותם של המטיילים.

הגענו לאזור ה"במה" המשוחזרת - השרידים של המתחם הפולחני של העיר דן.

העיר דן נזכרת במקרא פעמים רבות. אברהם הגיע אליה במרדפו אחר מלכי הצפון ששבו את לוט (בראשית יד, 14).

דן נזכרת כעיר המסמנת את גבולה הצפוני של הממלכה בימיו של דוד, העורך מפקד אוכלוסין מדן ועד באר שבע.

אך עיקר פרסומה וחשיבותה של העיר הם מימיו של ירבעם בן נבט, אשר לאחר פילוג הממלכה החליט להקים מרכזי פולחן חלופיים לירושלים בגבולותיה של ממלכתו, בית אל בדרום ודן בצפון, ובכך לנתק את הזיקה של תושבי ממלכתו למקדש ה' שבירושלים.

"אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשֹוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן: וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן: וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבֹּד {מִלִּבּוֹ} וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:"

(מלכים א יב, 33-27).

הנסיבות הפוליטיות שהביאו להקמת המרכז הדתי בדן מובנות. גם בחירת העגלים כמוקד הפולחן אינה מקרית – נראה כי היא מבטאת מסורת פולחן עתיקה שלעם לא היה כל קושי להתחבר אליה, ומקורה הוא בחטא העגל במדבר. אז היה זה אהרון שיחד עם העם אמר על העגל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, 4). ירבעם הגדיל לעשות ומינה כוהנים שאינם מבית לוי, ואף שינה את תאריכי החגים.

באתר הפולחני הגדול אכן נתגלו שרידים מרשימים המרמזים, ולוּ גם במעט, על אופי הפולחן שהיה נהוג במקום בתקופת המקרא. השרידים מוגדרים כ"במות" - ביטוי המתייחס למתקני פולחן שאינם "בית מקדש" בנוי ממש אלא מקום להקרבת קורבנות. באתר יש שרידים מתקופות שונות. הקדומים ביותר, זמנם כנראה עוד לפני ימי ירבעם (אם כי לא נמצאו שרידים ברורים שאפשר ליחסם למקדש שבנו אנשי דן לפסל מיכה).

מימי ירבעם (המאה ה-10 לפסה"נ) נמצאו כמה חפצים פולחניים, כולל צלמיות בעלות אופי מצרי, ורצפה צהבהבה המקיפה מעין במה רבועה בחלקו התחתון של המתחם. המבנה המרשים ביותר הוגדר כבמה פולחנית שזמנה המאה ה-9 לפסה”נ (ימי אחאב?). הבמה בנויה אבני גזית מסותתות המונחות בשיטת ראש ופָתין (אבן לאורך ואבן לרוחב), וגרם מעלות המוביל למפלס רבוע, ישר, שעליו התנהלו הטקסים. בשטח נמצאה קרן מזבח גדולה מאבן, וחפצים פולחניים רבים. (שחזור קווי המיתאר של המזבח במוטות מתכת מאפשרים לנו לדמיין כיצד נראה המזבח בעבר).

סמוך לבמה נמצא מבנה מוארך שהוגדר על ידי פרופ' אברהם בירן, החופר באתר למעלה מ-30 שנה, כ"לשכה" – המבנה שבו הכוהנים ניהלו את ענייני המקדש. במקום נמצאו מחתות מברזל, וראש שרביט שהיה שייך (אולי) לאביזרי הכהונה.

יהוא מלך ישראל המשיך לעבוד שם את העגלים, והנביא עמוס מזכיר את "הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד" (עמוס ח, 14).

כלי פולחן שנמצאו במתחם הפולחני בתל דן (מוצגים בבית אוסישקין)

ממצא מעניין במיוחד שייך לתקופה ההלניסטית (מאות 4-1 לפסה"נ, מאות שנים לאחר חורבנה של דן הישראלית על ידי האשורים): לוח אבן ועליו חקוקה ביוונית ובארמית הכתובת: "לאל אשר בדן זויילוס עשה נדר". נשאלת השאלה מיהו אותו "אל" שעדיין סוגדים לו בדן, כשהעיר כבר איבדה את מעמדה ואת חשיבותה.

כדאי להקיף את המתחם הפולחני ולגשת עד לקצה התל (מצד צפון). כאן אפשר לראות תעלות קשר מן התקופה שעד מלחמת ששת הימים, כשתל דן היה באזור המפורז שבגבול סוריה-ישראל. אך בעיקר התבוננו בסוללת העפר האדירה שהקיפה את התל ותחמה אותו באלף השני לפסה”נ, בתקופת הברונזה התיכונה. בהמשך המסלול נתייחס שוב לסוללת עפר זו.

מאזור הבמות המשיכו מזרחה, בשביל הרחב שחוצה חורשת אקליפטוסים ומקיף את התל סמוך לשוליו. (מסלול זה אינו מופיע במפת המסלול שקיבלתם.) לאחר כ-10 דקות הליכה תגיעו אל סככה ושילוט: "השער הכנעני".

רדו בשביל אל מחוץ לעיר, לצד החיצוני של הסוללה. כאן נספר את סיפורה של ליש הקדומה, טרם הכיבוש הישראלי.

התל הקדום של ליש-דן הוא אחד התִלים הגדולים בארץ. שטחו כ- 200 דונם, והוא ממוקם על צומת דרכים חשוב.

העיר הראשונה הוקמה באתר בראשית האלף השלישי לפסה"נ, אך שרידיה כמעט שלא נחפרו. בתקופת הברונזה התיכונה (1575-2000 לפסה"נ) הייתה ליש עיר חשובה ביותר. היא קוללה על ידי המצרים בכתבי המארות (צלמיות מצריות שבאמצעותן קיללו המצרים בטקס מאגי את אויביהם הפוטנציאליים), דבר המעיד על חשיבותה. היא נזכרת גם בתעודות ממארי שבצפון-מזרח סוריה כיעד ליבוא בדיל להפקת ברונזה (ראו מסלול חצור).

בתקופה זו הוקפה העיר בסוללת עפר אדירה, שבמרכזה גרעין בנוי מאבן. רוחב הסוללה בבסיסה כ-50 מ', ושיפועה כלפי חוץ מגיע ל-40 מעלות. קשה לשער מה היה גובהה המקורי. כיום מיתאר התל משקף למעשה את הסוללה המקיפה אותו. החוקרים חלוקים בדעתם אם הסוללות נועדו לצורכי הגנה או שנועדו להפגין את עוצמת העיר ומלכה. ברור שנדרשו מאמץ כלכלי עצום וכוח אדם רב כדי להקים מערך סוללות אדיר כזה.

אחד המממצאים הארכאולוגיים החשובים ביותר בארץ נמצא קבור בתוך הסוללה. פרופ' בירן רצה לחקור את מבנה הסוללה והחליט לחתוך אותה במקומות אחדים. כאן, מתחת לסככה, הוא גילה להפתעתו שבתוך ערֵמת עפר הסוללה קבור שער עיר קדום הבנוי לבני בוץ שיובשו בשמש. חפירת השער הייתה קשה מאוד וכרוכה בסיכון רב. זהו מבנה שער גדול, בנוי מ- 47 נדבכי לבני בוץ. רוחבו 15.45 מ', אורכו 13.5 מ', ואורך מעבר השער - כ-10 מ'. לשער שני מגדלים בכל צד (הצד הפונה העירה והצד הפונה החוצה), ומעלה מרוצף אבן ומדורג, העולה ויורד משני עברי השער. הממצא המדהים ביותר היה הגילוי כי חלקו העליון של השער עשוי בצורת קשתות מלבנים. זהו מבנה השער העתיק היחיד שנתגלה בשלמותו, מאחר שכוסה בעפר עוד לפני שנהרס. מדוע החליטו פרנסי ליש, סביב 1800 לפסה"נ, לכסות בעפר שער שוודאי השקיעו לא מעט מאמץ בבנייתו- אין לנו מושג. אך עלינו להודות להם על כך שאיפשרו לנו לראות כיצד באמת נראה מבנה שער עיר בעת העתיקה.

רחבת הכניסה ושער העיר דן.

כיום השער מציב אתגר קשה למשמרים. מאחר שהוא בנוי לבני בוץ המיובשות בשמש, אי אפשר להשאירו חשוף לפגעי מזג האוויר כי הוא מתפורר. משמרים מכל העולם ניסו לחשוב על דרכים שבהן יהיה אפשר לשמר את לבני הבוץ מבלי לגרום לשער הייחודי נזק בלתי הפיך. כרגע אין עדיין פתרון מניח את הדעת לבעיה, ועל כן הוחלט לכסות את השער בעפר בצד העיר ולהשאיר חשוף, מתחת לסככה, את צידו הפונה כלפי חוץ ולשחזר את קיר הלבנים החיצוני. גם חלק חשוף זה מרשים, בפרט בעובדה שלפנינו בנייה בקשתות בת 4,000 שנים - 2,000 שנים לפני הרומאים, שנחשבו לממציאי שיטת הבניית בקשתות.

שער הקשתות מתקופת הברונזה התיכונה (1900 לפנה"ס)

משער ליש הכנענית נעלה חזרה לשביל המקיף את התל ונמשיך את דרכנו לכיוון שער העיר דן מן התקופה הישראלית - קפיצה של כמה מאות מטרים ושל כאלף שנים במנהרת הזמן.

רחבת הכניסה המרוצפת ובפינה העליונה משמאל הכניסה לשער, התקופה הישראלית

מערכת שערי העיר של דן המקראית נחפרה ביסודיות ואף שוחזרה במידה רבה, וזאת כדי לתת למבקר תחושה של מה היה שער העיר בעבר.

נתחיל ברחבת השער החיצון המרוצפת חלוקי אבן. ראשיתה של הרחבה סמוך לכביש, שם אפשר לראות את שרידי המפתן החיצוני שמשני צידיו אבני פותה ובהן חורים – בתי ציר לדלתות.

הריצוף נמשך עד למגדלי החומה, הבנויים מאבני בזלת ענקיות. בקצה הרחבה נמצאו מצבות בזלת קטנות, העומדות בשורה. ייתכן כי הייתה כאן במה פולחנית המכוּנה במקרא "במת שער" (יאשיהו מלך יהודה ניתץ במות שערים במסגרת הרפורמות הדתיות שערך - מלכים ב, כג, 8). מימין לרחבה המרוצפת אפשר להבחין בשרידי מבנים. היו אלה, אולי, מבנים הקשורים למסחר הבינלאומי שהתקיים מחוץ לעיר, ב"חוצות". אחרי שאחאב היכה את בן הדד מלך דמשק הוא אומר לו:

הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ:

(מלכים א, כ, 34).

רחבת השער – מתקן "במות השער"

רחבת השער החיצון – בית הציר לשער

ה"אפיריון" שברחבת השער מתקופת ממלכת ישראל

אחת התגליות החשובות ביותר בארכאולוגיה של א"י התגלתה בין אבני הריצוף של רחבת השער. בשנת 1993 מצא אחד החופרים שבר אבן בזלת ועליה חקוקה כתובת בארמית. בעונת החפירה שלאחר מכן חיפשו החופרים שברים נוספים של אותה כתובת מנותצת, ואכן, הם מצאו שני שברים נוספים, שאיפשרו את פענוחה. (ציור הכתובת נמצא בתוך מבנה השער משמאל, והעתקה נמצא בבית אוסישקין. את המצבה המקורית אפשר לראות במוזאון ישראל, ירושלים).

מן הרחבה המרוצפת פנו שמאלה והיכנסו למבנה השער החיצון. לפניכם רחבה קטנה ובה מעין בסיס אבן מדורג, שמסביבו כדורי אבן מסותתים ומעוצבים שבהם תקעו את המוטות שנשאו כנראה אפיריון. למי נועד מקום זה? למלך? לשופט? לפסל אל? על הקיר יש תרשים המנסה לשחזר כיצד נראה אפיריון זה. לצד הרחבה נראה את מגדלי השער, ומעבר לרחבת האפיריון נמצא השער החיצון העיקרי בן ארבעת התאים - חדרי משמר. שבו בפינה המוצלת משמאל לרחבה, שם מופיע בשלט סיפור הכתובת מדן.

שלושה שברים של כתובת גדולה חרותה על אבן בזלת נתגלו בתל דן באזור השער של העיר. באדיבות רשות העתיקות.

עם גילוי הכתובת קראו החוקרים את הטקסט, שכרגיל בכתובות עתיקות, מילות המפתח שלו, כאילו להכעיס, חסרות. היה ברור מיד שמדובר בכתובת ניצחון שהציב מלך ארמי לזכר מלחמה שבמהלכה כבש את דן. מאוחר יותר, כשהישראלים חזרו וכבשו את העיר, הם ניתצו את הכתובת המביכה והשתמשו באבניה לריצוף רחבת השער. הכתובת, בשלב זה הייתה מתסכלת מאוד. היא ציינה מלך ארמי ואביו (ללא שם), את האל הדד ואת מלך ישראל (ללא שם). אך גולת הכותרת הייתה הביטוי "בית דוד".

איזכור הביטוי "בית דוד" חשוב ביותר, משום שזוהי הפעם הראשונה שמסמך חוץ מקראי משתמש בכינוי "בית דוד" לשושלת שמלכה ביהודה. הייתה כאן מעין תשובה מוחצת לכל אותם חוקרים המכחישים את קיומו של בית דוד וטוענים שחלק גדול מהסיפורים ההיסטוריים במקרא אינם אלא מיתולוגיה ואין להם כל אחיזה במציאות.

מתוך טקסט לא שלם זה ניסו החוקרים לשחזר, על סמך נתונים מן המקרא, אירוע שבו משתתפים מלכי ארם, ישראל ויהודה. כשנמצאו שני שברי כתובת נוספים, היה אפשר לפענח את הטקסט בצורה ברורה הרבה יותר.

הכתובת, בתרגום לעברית, מספרת על מלך ארם ש"הומלך על ידי הדד", כלומר, לא היה היורש החוקי. ייתכן כי הכוונה היא לחזאל המוזכר במלכים ב. המלך נלחם מלחמות רבות, הרג 70 מלכים בעלי אלפי רכב וסוסים, הרס את עריהם והפך את ארצותיהם לשממה. משפט המחץ של הכתובת אומר: "הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד...". וכאן טמונה ההפתעה הגדולה. המקרא מספר בפירוט רב את נסיבות מרד יהוא ואת הריגת יהורם ואחזיה בידי יהוא, לא בידי חזאל מלך ארם! (מל"ב, ט, 14–25). מי, אם כן, הרג אותם? האם פעל יהוא בשירות מלך ארם?

יהא הסיפור המדויק ככל שיהא, חשיבותה של הכתובת, הידועה כיום ככתובת "בית דוד", רבה ביותר.

מרחבת השער החיצון המשיכו ללכת במעלה המרוצף. העלייה אל תוך העיר היא למעשה טיפוס על גבי סוללת העפר שהקיפה את התל אלף שנה קודם לכן. בתום העלייה ניכנס דרך מעבר שער נוסף. זהו השער הפנימי. רק מכאן ואילך אנו בעיר ממש.

מבנה השער המורכב של דן ממחיש היטב את תפקידיו של שער העיר בתקופת המקרא. הכניסה לעיר הייתה מוגנת ואסורה על סתם עוברי אורח (יותר גרוע מכניסה לקניון היום?). המסחר ואף הפולחן התנהלו ברחבות גדולות שמחוץ לעיר. במבנה השער עצמו ישבו חיילי חיל המשמר בעת מלחמה, ובעיתות שלום גם זקני העיר והשופטים או המלך.

השער של דן היה גדול משערים אחרים המוכרים לנו - אולי בשל העובדה שדן הייתה עיר גבול שהיה צורך להגן עליה במיוחד.

שחזור מבנה השער (תצלום של השלט במקום)

סופה של דן, כנראה יחד עם שאר ערי צפון הארץ, בא כתוצאה ממרידתו של מלך ישראל, פקח בן רמליהו, באשור: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה:" (מל"ב טו, 29).

למרות שהעיר דן אינה נזכרת במפורש, כל חלקה הצפוני של ממלכת ישראל נכבש על ידי האשורים בשנת 734 לפסה”נ, ונחרב.

בדן נמצאו שרידים דלים, מתקופות מאוחרות יותר, עד התקופה ההלניסטית. לימים תתפוס בניאס את מקומה כעיר המפתח בדרך לדמשק וצפונה.

במרוצת השנים איבד המקום את שמותיו העתיקים לַיש ודן. התל והמעיינות נודעו בשם הערבי תל אל קאדי (תל השופט), המשמֵר את משמעותו של השם דן בעברית.

מאזור השער עקבו אחר השילוט חזרה למגרש החניה. ממגרש החניה צאו חזרה לכיוון הכביש, ואל תשכחו לעצור במוזיאון היפה שבבית אוסישקין.

יישובי האזור - דן, דפנה, שאר יישוב ובית הלל - נקראו בעבר "מצודות אוסישקין", על שם מנחם אוסישקין, שעמד בראש הקרן הקיימת לישראל.

מבנה המוזיאון תוכנן בידי הארכיטקט לֵאופולד קרקאור. מבנה האבן מרמז בשיפועיו על הר החרמון הנישא מעליו.

במוזיאון מוצג מופע אורקולי המספר את תולדות האזור ואת סיפור ייבוש ימת החולה. התצוגה כוללת שני חלקים: החלק ההיסטורי, המספר את תולדות התל ומציג כמה מן הממצאים במקור או בתמונות ובדגמים, והחלק העוסק בנוף, בחי ובצומח שבאזור, תוך שימת דגש על החי והצומח שהיו בעבר בביצת החולה. פוחלצי בעלי החיים מוצגים בדיוראמות המשחזרות את בתי הגידול הטבעיים.
הסיור במוזיאון משלים את הסיור שערכנו בתל ובשמורה.