לאוב יעקב, יליד ינוביצה (Janowice), פולין, 1925.
עם פרוץ המלחמה נלקח העד, עם עוד 20 צעירים לעבודה במחנה לייטמריץ ליד קרקוב, מרבית משפחתו הושמדה במחנה ההשמדה בלזץ' (Belzec). אמו של העד הצליחה להסתתר במשך שנתיים בכפר אצל איכר פולני. העד עבר בין מחנות עבודה שונים כמו פלוסנברג ולייטמריץ, עד שלפני תום המלחמה הועבר לטרזינשטט ושוחרר על ידי הצבא האדום במאי 1945.
אחרי כחודשיים בגטו טרזין אמרו לנו שכל אחד יכול להירשם ולחזור למדינה שלו, איפה שרוצים. חלק מהיהודים הפולנים לא רצו לחזור לפולין. נסעו לצרפת, ונרשמו גם לפלשתינה. אני ארגנתי לי שתי מזוודות עם בגדים אשר מצאתי בבתים מחוץ לגטו, התושבים הגרמנים ברחו. התחלתי לחזור לפולין מטרזינשטאט, טרזין, צ'כיה. ימים נסחבתי ברכבת משא עד שהגעתי בחזרה לטרנוב, כי ידעתי שבשלזיה איפה שגרנו אין לי מה לחפש. בתחנת הרכבת בטרנוב עם כמה יהודים הלכנו למצוא, לפגוש איזה סימן של יהודים. היה זה יום חג, שהפולנים הלכו לכנסיה. הסתכלו עלינו עם שנאה, איך יהודים חוזרים עם מזוודות. בטרנוב היתה מועצה יהודית והיה להם שמה מספר דירות בתקופה זו היו פליטים חוזרים ממחנות. וכך, בחדר על רצפה, עם שק קש, עם כמה אנשים, היה לנו איפה לשים את הראש מהתחלה. היה שם גם מטבח ציבורי לפליטים יהודים, וקיבלנו אוכל. גם היה משרד של חיפוש קרובים. חלק מהיהודים התחילו לעבוד, וחלק אחרי תקופה ראו שאין מה לחפש בפולין. התחילו לנסוע מערבה, לכיוון גרמניה, ושם למחנות מעבר לפליטים.
אחרי כמה ימים בטרנוב פגשתי ברחוב את חנק בלדט, הוא היה מהתחלה איתי, שתפסו אותנו למחנות ריכוז. הוא היה חי בכפר אשר קרוב למקום של משפחתי, ינוביצה. בשיחה שאלתי אותו אם ידוע לו משהו על הכפר ינוביצה, והוא אמר לי ששמע כי גרה שמה יהודיה. לא היה לי מושג מי זאת, ולמחרת התחלתי ללכת לינוביצה, מרחק כ- 20 ק"מ. התקרבתי לבית של סבי, פתחתי דלת מהבית, ורואה אשה קטנה ורזה, והכרתי את אמי. שנינו מסתכלים ולא מאמינים. אני מתקרב אליה והיא מתרחקת. לא מאמינים. והיא אומרת: "יענקל, ... (יידיש)" - זה אתה? אמי היתה בגיל 43. המלחמה בפולין נגמרה בחודש ינואר 1945, ואני הגעתי חצי שנה אחרי שחרורי מהמחנה, ולא האמינה כי אחרי חודשים אף אחד לא חוזר. דיברנו כל הלילה, סיפרה לי את כל השנים שעברה, ואיך אחרים, כל המשפחה, הושמדה. בכפר היא לא שמעה שיש עוד יהודים שנשארו בעולם. לקחתי אותה לעיר טרנוב, איפה גרנו עוד חמש שנים, עד לעלייה לישראל. אחרי שנה בטרנוב חזר אבי מרוסיה, מסיביר, כי בזמנו של סטלין גם לא נתנו אפשרות לחזור תיכף לפולין, ובשנת 1950, בחודש נובמבר, הגענו ארצה.
לקריאה נוספת:
מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו
מעדותה של הלפרין רות על חזרתה לשומסק, פולין, אחרי המלחמה
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש
