הלמון רפאל, יליד ליפציג (Leipzig), גרמניה, 1924. אביו של העד ניהל בית יתומים יהודי. עם עליית הנאצים לשלטון, משנת 1933 ניסה אביו של העד להעביר את בית היתומים היהודי שבניהולו, ואת רכושו לארץ-ישראל, אך ניתקל בסירוב חבר הנאמנים. משפחת העד , מלבד דודיו לא הצליחה לצאת מגרמניה ונספתה. העד עצמו היה פעיל בתנועת הנוער "עזרא", ובשנת 1939 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער.
ש. אתה כאן בארץ, לפחות בשנים הראשונות, מאוד שקוע בעשייה במה שמתרחש בארץ וכולי, איך הקשר עם המשפחה בגרמניה בשנים האלה?
ת. עד פרוץ המלחמה, בראשון בספטמבר 1939, היו התכתבויות רגילות, כל שבוע קיבלתי לפחות מכתב אחד, וגם עד כמה שהיה לי קשה, הייתי חייב לכתוב גם להם - היה לי עדיין קשר עם חברים גם כן, פה ושם שלחו מכתבים. קשר עם המשפחה היותר רחבה, עם הדודים, עם הדודות, הסבים והסבתות. בראשון בספטמבר נפסק הכל, אבל מגיעים עוד מכתבים דרך כל מיני מכרים בארצות נייטרליות. פה יש מישהו בהולנד, שעדיין לא נכנסו, פה יש מישהו בבלגיה, ואפילו דרך ארצות הברית עוד הגיעו מכתבים, וזה נמשך כך - אבל זה כל פעם נהיה יותר קשה, וגם כן הצנזורה בארץ, זאת אומרת הצנזורה הבריטית, אסרה על כל קשר עם ארצות האויב. באותו הרגע שהרגישו - כל מכתב עבר צנזורה, וכל פעם שלחו הודעות: בשום אופן לא לענות על המכתבים האלה. אז הידיעות האחרונות הגיעו רק דרך הצלב האדום, דרך הצלב האדום היה אפשר לקבל מכתב של עשרים וחמש מילים, שלקח כמה חודשים עד שהגיע, ועוד כמה חודשים עד שהוא חזר. אותו המכתב היו צריכים להחזיר ולכתוב. עד שנפסק הקשר.
ש. מה אתה מצליח להבין מהמכתבים האלה?
ת. כל זמן שהמכתבים מגיעים, אני לא מצליח להבין הרבה, כי לא כותבים לי על מה שקורה, כותבים לי רק שזה בסדר, וההוא בסדר, וזה עבר, זה יצא, גם אסור לכתוב דברים כאלה, וגם לא יכולים להבין - מה שמבינים יותר מהקריאה מהעיתונות בארץ, לא מהמכתבים שבאים מהמשפחה. מהמכתבים שבאים מהמשפחה, לא יכולים להבין כלום, רק שהם חיים, והם פחות או יותר בסדר. אבל לא כותבים על הגזירות שעברו עליהם, על המחסור הגדול, שלא נתנו ליהודים לצאת מהבתים, אלא רק בשעות מסוימות, אחרי שבחנויות כבר לא היה מה לקנות. או על מה שהם עברו כשהם היו צריכים לענוד את הטלאי הצהוב, גזירות מפה ומשם - שהיו צריכים למסור כל מה שהיה להם - קודם לקחו מהם את הכסף, אחר כך לקחו מהם את המעילים, ואחר כך לקחו מהם כל דברי הצמר, אחר כך לקחו - לקחו - כל הזמן לוקחים.
ש. כשפורצת המלחמה, אז למעשה, כבר ברור לך, שהזמניות של הפרידה שלכם, זה משהו יותר ממושך, אבל עדיין אתה לא מבין את חומרת המצב?
ת. ודאי שאני לא מביא בחשבון שיבוא הפתרון הסופי, שיבוא הדבר האכזרי הזה, מה שעשו הנאצים, עדיין חושבים שהמלחמה פעם תיגמר, ואנחנו נפגש. אבל לא יכולנו להעלות על הדעת, שהם יעשו את מה שהם עשו.
ש. כל התקופה, מ- 1939, כלומר מפרוץ המלחמה, עד שנותק הקשר, ואחר כך, אתה עוקב בצורה מאוד אינטנסיבית אחרי מה שקורה מהעיתונות, או שזה איכשהו נדחק למקום שני, מפני כל העשייה בארץ?
ת. כל זמן המלחמה, אני עוקב מאוד אחרי מה שקורה, ומה ששומעים, ובאים כל הזמן, פה ושם, באים פליטים - באים עוד פליטים לארץ, ומנסים להוציא מהם איזשהן ידיעות, מה קורה באמת, מה הולך פה ומה הולך שם - אבל גם הם לא יודעים הרבה, כל אחד יודע על הדבר של עצמו, לא יודע מה קורה עם האחרים. פה ושם שומעים. אבל כמובן שמדברים על זה הרבה ודואגים הרבה ומוטרדים מהדבר הזה, אף פעם זה לא היה ברקע, אלא זה היה ממש בדאגה הראשונה - מה קורה עם ההורים? מה קורה עם המשפחה? מה קורה עם הקרובים? האחיות? מה קורה עם כל הידידים? מה קורה להם?
ש. יש איזו מחשבה אולי לנסות להתגייס לצבא הבריטי, כדי לנסות להגיע לשם?
ת. לא. אני הייתי חבר ב'הגנה', אבל להתגייס לצבא הבריטי לא היה במחשבה.
ש. מתי, למעשה, נודע לך מה קורה שם?
ת. את הידיעה הראשונה, שההורים גורשו, קיבלתי מדודה אחת, שהיתה עוד בלייפציג, היא היתה שם מזכירה של הקהילה, והיא שלחה לי גם כן מכתב, בסוף 1942, וכתבה במכתב הזה, מכתב של 'הצלב האדום', וכתבה במכתב הזה, שהאמא נפטרה והאבא, הילדים, האחיות - הם בסדר גמור, ושהם כבר לא בפירט, הם היו צריכים לעזוב, היו בטרנספורט - אני לא זוכר בדיוק איך היה המכתב, אבל ידענו שכל הזמן שולחים יהודים למחנות, עוד לא ידענו אז שכל המחנות הם מחנות השמדה, עדיין היה מדובר שאלה מחנות עבודה, ורוצים לחנך את היהודים לעבודת ידיים, ושהם בעצם עובדים ועובדים - ומי שעובד, הוא גם חי וקיים. אבל אחר כך כבר ידעו, שאלה מחנות השמדה, ושהסיכוי שמישהו יצא מזה חי, הוא קטן מאוד.
ש. כל האמת, נודעה לך, למעשה, ב- 1945?
ת. לא, כבר קודם, ב- 1944-1943 כבר ידעו הכל. כשהתחילו הגירושים מהונגריה, ואז כשהיה הנושא של...
ש. קסטנר.
ת. של קסטנר, אז כבר היה ידוע בארץ, כבר ידעו, העיתונים ידעו, אבל בכל אופן קיווינו עוד, שפה ושם היו ניצולים, פה הוצא מישהו - היו ילדי טהרן, היו אנשים שהביאו אותם לשוויצריה. ועדיין לא יודעים, שלמעשה, רוב היהודים כבר לא בחיים.
לקריאה נוספת:
מה ידע העולם ומתי
אסיפת הנבחרים ביישוב על רצח יהודי אירופה, 1942
תגובות על רצח היהודים, תל אביב 1942
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא העולם והשואה
ה- 27 בינואר – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה
תערוכה לציון שישים שנה למשפטי נירנברג (תערוכה מקוונת)
