המחתרת היהודית בביאליסטוק והפתרון הסופי

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

התארגנות מחתרתית בגטו

ביאליסטוק היתה מוקד חשוב של פעילות מחתרתית אנטי-נאצית. ראשונים התארגנו הקומוניסטים הפולנים בעיר. הם פנו לפעילה קומוניסטית בגטו, ובמפגש של פעילים יהודים בבית-החולים לילדים בגטו, שהשתתף בה נציג של הקומוניסטים הפולנים, הוחלט להקים ארגון מחתרת לוחם, שמאביב 1942 נקרא "הוועד האנטי-פשיסטי" והיה לו סניף בין חומות הגטו. עיקר עיסוקו של הוועד היה סיוע לשבויי מלחמה סובייטים שנכלאו במחנה של "גדוד הפרשים העשירי" (הפולני), במרחק כ-5 ק"מ מן העיר.

גם תנועות הנוער היהודיות והציוניות, שקיומן נאסר בימי השלטון הסובייטי, חזרו לפעילות והתארגנו בתאים מחתרתיים. בסוף דצמבר 1941 העביר מרדכי טננבוים, מנהיג החלוץ-הצעיר-דרור בווילנה, את אנשיו לביאליסטוק בעזרתו של אנטון שמידט, סמל ורמאכט מווילנה שהיה ממונה על איסוף חיילים גרמנים שאיבדו את יחידותיהם. קבוצה ראשונה של 14 חברי דרור הגיעה לביאליסטוק בתחילת ינואר 1942. הם התארגנו בקיבוץ משלהם והחלו לאסוף סביבם את בני הנוער. בין הפעילים היו צבי מרסיק, הרשל רוזנטל, חנוך זיילונוגורה, ציפורה בירמן וטמה (תמרה) שניידרמן. במשך חודשים ארוכים נמנעו חברי דרור מלעסוק בהכנות למאבק מזוין והתמקדו בארגון עבודות גינון ובמציאת דיור וסיוע אחר לפליטים. טננבוים, שהחזיק בתעודה ארית מזויפת על שם יוזף תמרוף, ביקר גם בגרודנה, נפגש שם עם חברי דרור שם ודיווח להם על המתרחש בווילנה. ב-24 במרס 1942 יצא בדרכו חזרה לוורשה.

ימים מעטים אחרי בואם של חברי "דרור" לביאליסטוק, בינואר 1942, באו גם שלושה חברי "השומר הצעיר" מווילנה וביניהם חייקה גרוסמן, ילידת ביאליסטוק ופעילה מרכזית בווילנה. המשימה שהוטלה עליהם היתה להקים בביאליסטוק מחתרת מאוחדת של כל התנועות, דוגמת ארגון פפ"א בווילנה. חייקה גרוסמן נפגשה עם אפרים ברש, שהבטיח לה למצוא סידור נאות בעבור החברים מווילנה ולהנפיק להם רישיונות לנוע בגטו אחרי שעת העוצר. כמו-כן יצרה קשר עם נציגי תנועות חלוציות אחרות.

מלבד חברי דרור והשומר הצעיר היו בגטו כמה קבוצות קטנות נוספות שמילאו תפקיד שולי במחתרת היהודית: חברי הנוער הציוני, קבוצה קטנה ולא מאורגנת שפעלה בעיקר בתחום החינוך, וגם זאת לא בצורה שיטתית; חברי הבונד שנשארו בעיר, שהיו מפולגים לצעירים ולהנהגה הוותיקה. צעירי הבונד ראו עצמם כאופוזיציה ליודנראט והתקשרו עם הוועד האנטי-פשיסטי של הקומוניסטים. הוותיקים לעומתם לא ראו טעם בהתקוממות מזוינת (אחד מהם אף היה חבר היודנראט); וקבוצה קטנה של חברי בית"ר, שהיססו להצטרף אל תנועות השמאל, אף שהבינו כי מספרם קטן מכדי לקיים ארגון מחתרת נפרד (מאוחר יותר קיימו מגעים עם אנשי דרור אך לא מיהרו להצטרף אליהם).

ניסיונותיה של חייקה גרוסמן להקים בביאליסטוק ארגון גג דוגמת פפ"א בווילנה נכשלו בתחילה, כי הקומוניסטים המקומיים דבקו בעמדתם המסורתית של אי שיתוף פעולה עם הציונים. גם טננבוים, שניסה ליצור מסגרת משותפת של דרור, השומר הצעיר והקומוניסטים, עלה על שרטון מסיבה זו. לגבי המטרה - התארגנות למאבק מזוין עם הגרמנים - לא היו חילוקי דעות. ואולם נוסף למכשול שנבע מן היריבות המסורתית בין התנועות (בעיקר בין הקומוניסטים לבין האחרים), התעוררו כמה שאלות מהותיות: התנועות נדרשו להחליט אם לצאת ליער ולפעול שם כפרטיזנים או להתארגן ללחימה בתוך הגטו, ואם להישאר בגטו - באיזה שלב ובאלו נסיבות יפתחו במאבק מזוין.

באוגוסט 1942, אחרי מאמצים מרובים של הפעילים חייקה גרוסמן ואדק בורקס מהשומר הצעיר, עלה בידיהם ליצור גרעין שהיה המפקדה לאיחוד המחתרתי הראשון בגטו. כינויו היה "חזית א" והוא כלל את הקומוניסטים, השומר הצעיר וצעירי הבונד. בנובמבר 1942 בא מוורשה טננבוים. הוא המשיך במגעים שקיימו אנשי דרור עם נציגי בית"ר, הנוער הציוני וצעירי הבונד, ובינואר 1943 קמה מסגרת משותפת של כל התנועות הללו ("חזית ב"), שבראשה עמדו מרדכי טננבוים וסגנו היה דניאל מושקוביץ מן הקומוניסטים. אנשי השומר הצעיר היו פעילים בו-זמנית בשני הארגונים.

חברי "חזית ב" התארגנו לתאים קטנים (חמישיות) ועסקו בייצור נשק בתוך הגטו ובניסיונות לרכוש נשק בחוץ. ביזמת טננבוים הקימו גם ארכיון מחתרתי על-פי הדוגמה של ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. הארכיון, שניהל אותו צבי מרסיק, התקיים עד אפריל 1943. נשמרו בו עדויות, חיבורים, והודעות ודינים וחשבונות מישיבות היודנראט שנמסרו לארכיון בידי ברש. המסמכים, שהוסתרו בחלק הפולני של ביאליסטוק, שרדו והם משמשים מקור מידע יקר ערך. נוסף למסמכים העביר ברש לטננבוים גם סכומי כסף גדולים.

האקציה הראשונה חורף 1943

מנובמבר 1942 עד ינואר 1943 שולחו למחנות המוות טרבלינקה ואושוויץ 100,000-120,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק, בהם 10,000 יהודים מגטו ביאליסטוק שגורשו ב-5-12 בפברואר 1943. במרס 1943 נותרו במחוז כולו רק 30,000 יהודים שישבו כולם בגטו ביאליסטוק. בצו כללי מ-14 בדצמבר 1942 הורה הימלר על גירוש כ-35,000 אסירים כשירים לעבודה למחנות ריכוז עד סוף ינואר 1943. על-פי התכנית יועדו גם 10,000 יהודים מגטו ביאליסטוק להיכלל בגירושים האלה. ראש המינהל הגרמני של הגטו, אלטנלוה, טען שיהודי ביאליסטוק הם עובדים חיוניים במפעלים העוסקים בייצור למען הצבא, והצליח לדחות זמנית את ביצוע הגזרה. ואולם בברלין לא ויתרו. הם שלחו את רולף גינטר, עוזרו של אייכמן, שהגיע לביאליסטוק ב-2 בפברואר (ואולי קודם לכן). דבר האקציה הצפויה נודע ליושבי הגטו והם נערכו לקראתה בכל דרך אפשרית. רבים מהם עסקו בהכנות אחרונות לסידור מקומות מסתור שהיו בהם מים ואפילו חשמל. כמה מן המקלטים האלה היו ערוכים לקלוט 100 נפשות ויותר.

ב-4 בפברואר לא הורשה אף יהודי אחד לצאת לעבודה מחוץ לגטו, והכול ציפו בחרדה לבאות. בבוקר היום ההוא נפגש טננבוים עם ברש ושמע מפיו כי תחילה תבעו הגרמנים לפנות מהגטו 17,600 יהודים אבל לבסוף ניאותו להסתפק בשלושה טרנספורטים שבכל אחד מהם 2,100 איש ובסך הכל 6,300 יהודים. ברש ציין שבכוונת הגרמנים לפנות את המובטלים מעבודה ולפסוח על העובדים במפעלי חרושת ועל עובדי היודנראט. על-פי המידע הזה נאלץ טננבוים לשקול ולהחליט בו במקום על דרכי התגובה של המחתרת. לנוכח הפילוג בשורות המחתרת והמחסור בנשק ובתחמושת הוא הגיע למסקנה שכל ניסיון להתארגן להתנגדות לאלתר פירושו התאבדות חסרת תכלית. באותה העת כבר נודע להנהגה היהודית דבר המפלה הגרמנית בחזית סטלינגרד. בלב כבד החליט אפוא טננבוים שהברירה הריאלית היחידה היא להקריב עתה 6,300 יהודים כדי שהאחרים, הרוב, יינצלו לפי שעה, ולהיערך ללחימה אם האקציות יחודשו. בישיבה כללית של נציגי המחתרת והיודנראט, שהתקיימה מיד לאחר השיחה עם ברש, הכריז טננבוים שמן ההכרח עתה להקריב 6,300 יהודים כדי להציל את 35,000 הנותרים. רק אם הגרמנים יחליטו להרחיב את האקציה, או אם הרחוב יקום ויתגונן באופן ספונטני, תיאלץ המחתרת לקחת את היזמה לידיה.

אור ליום שישי, 5 בפברואר 1943, נכנסו לגטו 80 אנשי גסטאפו ושוטרים גרמנים חמושים וצעדו לעבר בניין היודנראט. שם גייסו את השוטרים היהודים ופיזרו אותם ברובע המיועד לגירוש. הגרמנים הקפידו להישאר מאחור והורו לשוטרים היהודים להוציא את המיועדים לגירוש מן הבתים. כמה שוטרים שלא צייתו להוראה זו כלשונה ואף הזהירו את היהודים הוכו באכזריות. בעת שהמגורשים הובאו אל נקודת האיסוף התיז פליט מסלונים, יצחק מלמד, חומצת גופריתנית לעבר הנאצים. אחד הגרמנים נכווה בעיניו, פתח באש ופגע בשני גרמנים אחרים. בתגובה בחרו הנאצים ב-100 איש מבין המגורשים וירו בהם למוות לעיני כל הנאספים.

ביום הראשון לאקציה גורשו כ-2,000 יהודים ומאות הרוגים נותרו ברחובות הגטו ובחצרות. ב-6 בפברואר, היום השני לאקציה, נהרו בעלי תעודות עובד לבתי-החרושת, שכן על-פי השמועה פועלי בתי-החרושת היו פטורים מגירוש. משנודע כי ברש קיבל מהנאצים אישור לצרף אל הפועלים בעלי תעודות עובד גם את נשותיהם וילדיהם התחזקה הנהירה אל בתי-חרושת. האקציה נכנסה לשגרה: בשעות היום נערך מצוד ברחובות הגטו והנלכדים נלקחו מיד אל הטרנספורט. בהדרגה הלך ופחת מספר האנשים שהנאצים הצליחו ללכוד, ולפיכך הבטיחו לאלה שנתפסו כי עם יצביעו על מקומות מסתור של יהודים ישוחררו מן הטרנספורט. לא מעטים אכן בחרו להינצל בדרך של הלשנות, ובעטיים נחשפו מאות מסתתרים.

ב-12 בפברואר, שבוע לאחר תחילת האקציה, היא הופסקה. במהלך האקציה יצאו מביאליסטוק חמישה טרנספורטים כמתוכנן, שניים לאושוויץ ושלושה לטרבלינקה. מספרם הכולל של המגורשים נאמד ב-10,000 נפש, ועוד כאלפיים יהודים נורו במקום. "חזית א", שבניגוד ל"חזית ב" ניסתה את כוחה בלחימה בשטח אף שלא היתה ערוכה לכך, סבלה אבדות כבדות. רבים מן הלוחמים נהרגו בקרבות ואחרים, ביניהם המפקד אדק בורקס, גורשו לטרבלינקה.

תקופת הביניים שבין אקציה לאקציה

בתום האקציה צמצמו הנאצים את שטח הגטו. בינתיים נודע ליהודים ניצולי האקציה של פברואר שהגירושים מגטו גרודנה נמשכים. לביאליסטוק הגיעו 12 פליטים מגטו גרודנה שסיפרו על הגירוש האכזרי של היהודים האחרונים בגטו ועל רצח ראש היודנראט ד"ר בראוור. הופצה גם שמועה שהאקציות בביאליסטוק יתחדשו כבר בסוף אותו החודש, ב-28 בפברואר 1943. ואולם פברואר חלף והחיים בגטו ביאליסטוק נמשכו. ב-13 במארס הובאו לגטו ביאליסטוק 1,148 היהודים האחרונים מגרודנה. הם חויבו להירשם בתחנות משטרה בגטו, ומחלקת הסעד של היודנראט סייעה בקליטתם.

במרווח הזמן שבין אקציה לאקציה השתררה בגטו מעין רגיעה מדומה. הכול ביקשו למצוא דרכים להינצל, ולפיכך נאחזו בתיאוריית ההצלה באמצעות עבודה כבקרש הצלה. בתי-החרושת נתפסו בעיני כול כמחסה בטוח יחסית בעת צרה והייצור למען הצבא הגרמני הוגבר ככל האפשר. המפעלים נתמלאו גם בילדים צעירים ובקשישים בני 60 ויותר. הספקת המזון לגטו השתפרה, המטבחים הציבוריים הגדילו את מנות המזון ואת כמותן, ומחלקת האספקה של היודנראט פתחה כמה חנויות שבהן חולקו מוצרי מזון באמצעות תלושים. לצדן נפתחו בגטו, באופן בלתי רשמי, מסעדות אחדות וגם עשרות חנויות פרטיות, שבהן יכלו היהודים לרכוש סחורות נדרשות במחיר סביר. מעמדו של ברש התחזק בעיני יושבי הגטו.

גם בשלב זה דבק ברש באמונתו שאלפי היהודים שגורשו מן הגטו יהיו מעין דמי כופר, קורבנם יציל את שאר יהודי ביאליסטוק והגטו יוסיף להתקיים. בששת החודשים שאחרי אותה האקציה עד לחיסול הסופי של הגטו, עשה מאמצים בלתי נלאים לקיים את הסטטוס קוו, תוך ניצול הבדלי העמדות בין השלטונות המקומיים לבין אלה שבקניגסברג ובברלין. הזמנות חדשות שהתקבלו מן הוורמאכט חיזקו את התקווה שגטו ביאליסטוק, שהפך למעשה למחנה עבודה חיוני לגרמנים, לא יחוסל.

בעקבות האקציה של פברואר התחדשו הלבטים והוויכוחים בתוך המחתרת של "חזית ב". היו שצידדו בלחימה בתוך הגטו, ואחרים לעומתם קראו לחבריהם לברוח ליערות ולהצטרף ליחידות פרטיזנים. פרוטוקול של אספת קיבוץ "דרור" בגטו ביאליסטוק מ-27 בפברואר 1943 משקף נאמנה לבטים קשים אלה. ויכוח דומה התנהל גם בקרב חברי "השומר הצעיר", אבל העובדה שהם פעלו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים, שהוציאו את אנשיהם ליערות, הכריעה את הכף. כבר שבוע ימים לאחר האקציה יצאו אל היער רבים מאנשי "השומר הצעיר", ביניהם גם שניים מחברי ההנהגה. בימים אלה החלה המחתרת להשתקם מן המשבר בעת האקציה של פברואר 1943 וחברים חדשים הצטרפו לשורותיה. חברי המחתרות ביקשו לנצל את תקופת הרגיעה להכנות נמרצות לקראת התנגדות מזוינת אם יחודשו הגירושים. שתי החזיתות עשו מאמצים גדולים להשיג נשק מבחוץ ולייצר נשק בתוך הגטו. לחזית ביאליסטוק הצטרפו אנשי ה"בונד". הם עסקו בעיקר ברכישת נשק ובייצורו בגטו. היציאה ליערות התנהלה בקבוצות קטנות. הגרמנים גייסו את כוחותיהם ועלה בידם לחסל כמה מן הקבוצות הללו. בגלל עניין הנשק נגרמו תקלות חמורות, והגרמנים החלו לבדוק ולחפש אחריו בגטו. ברש ראה בכך איום על הגטו והחל להתרחק מטננבוים וחבריו.

בסביבתה של ביאליסטוק פעלו יחידות של פרטיזנים סובייטיים ויחידה של "ארמייה קריובה" (לאומנים פולנים שנודעו כאנטישמים ולעתים אף רצחו יהודים). ב-2 באפריל 1943 פנה טננבוים אל הנהגת המחתרת הפולנית באמצעות הוועד הלאומי היהודי בוורשה וביקש סיוע בנשק, אך לא זכה לתגובה. לעומת זאת זכתה המחתרת היהודית לסיוע נרחב מידי קבוצה גרמנית אנטי-פשיסטית שסיפקה לגטו נשק, מפות, תרופות ומידע מודיעיני. בזכותם שרדו כמה יהודים מגטו ביאליסטוק. מפעם לפעם זכו פרטיזנים יהודים מביאליסטוק לסיוע גם מפולנים וביילורוסים תושבי האזור.

במרס 1943, בפגישה בין טננבוים לבין הקומוניסטים שכונסה ביזמתם, הם הציעו לכונן גוף מתאם שיקים תנועה פרטיזנית יהודית המונית. טננבוים יצא מן הפגישה בתחושה שהאחריות למרי המזוין כולו הוטלה עליו. ואולם הקומוניסטים הוסיפו לקיים את המסגרות שלהם והמשיכו ברכישת נשק כמקודם, ובסופו של דבר לא קמה תנועת מחתרת מאוחדת אלא ערב חיסולו הסופי של הגטו. המחתרות התאחדו בסוף יולי 1943. טננבוים נתמנה למפקד המחתרת המאוחדת ודניאל מושקוביץ, נציג הקומוניסטים, לסגנו. מספר המצטרפים לפרטיזנים מקרב יהודי ביאליסטוק הגיע בקיץ 1943 ל-150.

חיסולו הסופי של גטו ביאליסטוק

באמצע יולי 1943 התקבלה בברלין ההחלטה הסופית והמכרעת - לחסל את גטו ביאליסטוק ולהעביר את אמצעי הייצור שבתוכו למחוז לובלין. על-פי התכנית נועדה האקציה להתבצע ב-16 באוגוסט 1943 ואודילו גלובוצ'ניק הועמד בראשה. המבצע הוכן בסודיות רבה וגויסו אליו כוחות גרמניים גדולים ממחוז לובלין ובראשם כאמור, אודילו גלובוצ'ניק. בלילה, אור ליום 16 באוגוסט, כותר הגטו בשלוש טבעות הדוקות של חיילים גרמנים ואנשי ס"ס חמושים בנשק כבד וקל, ארטילריה וכוחות עזר אוקראינים. הכניסות לגטו נחסמו וכוח ס"ס הציב משמרות ליד בתי-החרושת. ערב לפני כן נקרא ברש אל מפקד הגסטאפו ושמע מפיו כי היהודים ואמצעי הייצור עתידים להישלח למחוז לובלין. כל ניסיונותיו לדחות את רוע הגזרה עלו בתוהו, והגירוש החל ב-16 באוגוסט 1943, כמתוכנן. עם בוקר הודבקו ברחובות הגטו כרזות ובהן קרא היודנראט ליהודים להתייצב לאלתר לפני שער הגטו שברחוב יורובייצקה לקראת גירוש. רוב היהודים נשמעו לקריאת היודנראט והתייצבו, אבל היו שהסתתרו בבונקרים ובמחבואים אחרים שהכינו לעצמם מבעוד מועד.

ב-16 באוגוסט, היום הראשון לאקציה, היו בגטו ביאליסטוק קרוב ל-30,000 יהודים. בערך 20,000 מתוכם התייצבו עד הצוהריים במקום האיסוף, בשער המזרחי שברחוב יורובייצקה. אחרי-הצוהריים הובלו משם, תחת משמר כבד של אנשי הס"ס, אל השדה בפייטרשה שהיה קרוב לתחנת הרכבת פולסקה, ושם נערכה סלקציה שבמהלכה הופרדו הכשירים לעבודה. הוזמנו רכבות כדי להוביל את המגורשים לשלושה יעדים: הרוב נועדו להישלח למחנות המוות טרבלינקה ואושוויץ, ואילו העובדים שנבחרו בסלקציה יועדו להישלח ללובלין. עם רדת החשכה נצטוו אנשי הסיור הגרמנים והאוקראינים ללכוד את אלפי המסתתרים במקומות המסתור.

בלילה שבו הוקף הגטו התכנסו מנהיגי המחתרת כדי לדון בעניינים שוטפים, מבלי שידעו דבר על העומד להתרחש. משנודע דבר הגירוש ניתנה פקודת היכון. מצבת הלוחמים מנתה כ-200 איש ולהם 130 כלי נשק - רובים, אקדחים, כמה מקלעים, מקלע כבד אחד ורימונים מתוצרת עצמית. חלק מן הנשק לא היה תקין. כמו-כן היו למחתרת חומרי נפץ, חומצה ונשק קר - גרזנים, מגלים וכיוצא באלה. עם שחר התכנס מטה המחתרת בפיקודם של טננבוים ומושקוביץ ועסק בקדחתנות בתכנון המרד. תכניתם הראשונית התבססה על ההשערה שלא מעטים מבין היהודים הלא מאורגנים יצטרפו אף הם אל הלוחמים ברגע האחרון. כמה בחורות נשלחו להפיץ בגטו כרוזים, מעין קול קורא שחיבר טננבוים חיבר עוד בינואר 1943, ובו קרא ליהודים ("אחים יהודים", ביידיש: ברידער יידן) שלא להיכנע ולא למלא אחר פקודות הנאצים מרצונם החופשי, מפני שאין עוד מה להפסיד. הכרוזים הופצו במהירות, ובמטה המחתרת היו בטוחים שיצליחו לשכנע ולסחוף יהודים רבים. ואולם משהתברר שההמונים אינם תומכים בלוחמים נאלצו לשנות את תכנית הפעולה.

ב-10 בבוקר, שעה שרבבות יהודים המומים, תשושים ועמוסים בחבילות עשו דרכם אל מקום האיסוף ליד השער שברחוב יורובייצקה, פרץ המרד. בקבוצות קטנות יצאו חברי המחתרת למקומות שהוקצו להם על-פי התכנית, ושם המתינו לנשק שיחולק להם. הכוח העיקרי נשלח לפרוץ את הגדר ברחוב סמולנה כדי לשבור את קווי הגרמנים ולפתוח דרך לבריחה אל היער. כדי להטעות את כוחות האויב נשלחו הקבוצות האחרות לתקוף בארבעה מקומות אחרים לאורך הדרך אל מקום האיסוף - ברחובות פבריצ'נה, נובוגרודסקה, כמיילנה וצ'ייפלה. הלחימה נועדה להיערך בחלק המזרחי של הגטו שבו שכנו מטה המחתרת (ברחוב צ'ייפלה) וגם מחסן הנשק והבונקר של הלוחמים (בכמיילנה 7). בדרך מזרחה אל המטה שלהם הבחינו הלוחמים בדלקות רבות. הם הבינו כי בתי העץ ברחובות הסמוכים ליורובייצקה עולים באש. הנאצים פירשו את הדלקות כאות לתחילתו של מרד ותוך דקות הוצף חלקו המזרחי של הגטו בגרמנים ואוקראינים. ההתקוממות החלה בדרך אל מקום האיסוף לקראת הגירוש, כמתוכנן. בערב היום הראשון הלכה והתהדקה טבעת הכיתור הגרמנית והקשר בין קבוצת הלוחמים שנותרו בגטו לבין מפקדת המרד ברחוב צ'ייפלה נותק. כוח גדול נשלח לפרוץ את טבעת הכיתור ברחוב סמולנה, שממנו הדרך ליער היתה הקצרה ביותר, ולאפשר לפחות לחלק מן הלוחמים וההמון להימלט. למרות הנחיתות בכוח האדם ובנשק הצליחו המתקוממים לגרום לגרמנים אבדות בנפש, ובעיקר פגעו בכוח הגרמני שלחם סמוך לרחוב סמולנה. כשהלחימה היתה בעיצומה קיבלו הגרמנים תגבורת גדולה שכללה גם טנקים ושיריוניות. ליד הגדר בסמולנה נפלו חלל מורדים רבים, ואף שהיה זה רק הבוקר הראשון להתנגדות ידעו הלוחמים כי המערכה המרכזית תסתיים בקרוב. במקביל נמשכה הלחימה במוקדים האחרים. גם הגרמנים שיצאו אל גני הירק של היודנראט שברחוב נובוגרודסקה נתקלו בהתנגדות. כשהמתקוממים הבינו שהמלחמה בתוך הגטו אבודה נסוגה קבוצה של לוחמים אל הבונקר המרכזי, ברחוב כמיילנה, שאותו חפרו חברי "דרור" עוד בינואר 1943. תקוותם היתה שמשם ייקל עליהם אחר-כך לברוח אל היער. ביום השני ללחימה התאספו בבונקר הזה 72 לוחמים מכל התנועות שהשתייכו למחתרת המאוחדת. ביום הרביעי לאקציה, 19 באוגוסט, כותר הבונקר המרכזי ו-72 הלוחמים שהסתתרו בו (למעט אחד) נורו ליד קיר ברח' יורובייצקה 82. למחרת, ב-20 באוגוסט, נפלו עמדות ההגנה האחרונות ברחובות צ'ייפלה ופבריצ'נה. מפקדי המרד מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ נסוגו למעוזם האחרון של המורדים, לבניין בית-החולים היהודי שברחוב פבריצ'נה. לא ידוע לנו כיצד מצאו את מותם אך משערים ששניהם שמו קץ לחייהם.

מבין חברי המחתרת שלחמו ביומה הראשון של ההתקוממות לא נותר איש, כולם נפלו בקרב. אלה ששרדו והצליחו בכל זאת להגיע ליערות עשו זאת בשלב מאוחר יותר; היו שקפצו מן הרכבות, ויחידים הסתתרו בגטו ולאחר שנפסק המצוד, יצאו ממחבואיהם. כמה וכמה חברי מחתרת שהתגוררו בחלק העיר הפולני הצטרפו גם הם לפרטיזנים ביערות לאחר אקציית החיסול.

הטרנספורטים מביאליסטוק נמשכו שבוע ימים, מ-17 עד 23 באוגוסט 1943. יותר מ-25,000 יהודים גורשו ב-14 רכבות, 12 מהן נסעו לטרבלינקה ושתיים לאושוויץ. היהודים שעברו את הסלקציה בפייטרשה ונמצאו כשירים לעבודה רוכזו בקרונות נפרדים, ונסעו עם כולם דרך תחנת מלקיניה הסמוכה לטרבלינקה. 7,600 מיהודי ביאליסטוק גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה, כ-4,000 שולחו לאושוויץ וכ-15,000 המשיכו ממלקיניה למחוז לובלין. רובם הועברו למחנות העבודה בבליז'ין ובפוניאטובה.

בתום האקציה השאירו הנאצים בעיר כ-1,000 יהודים עם בני משפחותיהם וגם כמה מראשי היודנראט ומנהלי מפעלים וסדנאות ייצור. הם שוכנו ב"גטו קטן" והועסקו בניקוי הגטו ובאיסוף רכושם הנטוש של המגורשים. כעבור שלושה שבועות, ב-8 בספטמבר, חוסל גם "הגטו הקטן". יושביו, ביניהם גם אפרים ברש, הרב ד"ר גדליה רוזנמן וראש המשטרה היהודית מרקוס, גורשו גם הם למחוז לובלין ופוזרו בין מחנות מיידאנק, פוניאטובה, בלז'ץ וטרווניקי. יחד עמם שולחו לשם גם כמה מאות עצירים יהודים מן הכלא העירוני. ב-3 בנובמבר 1943, באקציה גדולה שכונתה בז'רגון הנאצי "חג הקציר" (Erntefest) ושנמשכה שלושה ימים, נרצחו כ-42,000 יהודים, 11,000-15,000 מהם מביאליסטוק. ברש הגיע ללובלין בטרנספורט האחרון שיצא מביאליסטוק בספטמבר 1943. לא ידוע לנו לאן הועברו הוא ושאר חברי היודנראט שהיו עמו, ידוע רק שאיש מהם לא שרד.

ב-17 באוגוסט הופרדו כ-1,200 ילדים בני 4-10 מהוריהם בשדה בפייטרשה (על-פי מסמכים גרמניים היה מספרם 1,260, והם יועדו להחלפה בחיילים גרמנים שבויים). טרנספורט ובו הילדים וכמה מלווים מבוגרים יצא ב-24 באוגוסט מפייטרשה לטרזיינשטאט. המלווים המבוגרים שולחו משם עוד באותו לילה לאושוויץ וכ-20 מהם נבחרו במהלך הסלקציה לעבודה במחנה. כעבור שישה שבועות לערך, ב-7 באוקטובר 1943, צורפו 1,260 הילדים לטרנספורט מטרזיינשטאט לאושוויץ והומתו בתאי הגז שבמחנה בירקנאו מיד עם הגיעם.

עוד עשרות יהודים נותרו בגטו במקומות מסתור ובחלק הפולני של העיר. בעזרת קשריות המחתרת שנשארו בחלק הפולני של העיר והתחזו ללא-יהודיות הצליחו רובם להימלט ליערות. מספר הלוחמים מביאליסטוק שהגיעו אל הפרטיזנים נאמד ב-150 איש לערך. לעתים זכו הפרטיזנים היהודים מביאליסטוק לסיוע מן האוכלוסייה הפולנית והביילורוסית. בחורף 1943/4 התארגנה ביערות ביאליסטוק קבוצה של פרטיזנים יהודים בת כ-80 לוחמים, "פארהויז" (קדימה) שמה. במרס 1944 הגיעה לאזור בריגדה של פרטיזנים סובייטים בפיקודו של הגנרל וייצ'יירובסקי, והיהודים הצטרפו אליה ולחמו בשורותיה עד לשחרור.

אחרי המלחמה

עם שחרורה בידי הצבא הסובייטי ב-27 ביולי 1944 נותרו בביאליסטוק כמה עשרות יהודים שהתגוררו בצד הארי של העיר בזהות בדויה או יצאו ממקומות המחבוא שלהם. עוד כ-200 יהודים שרדו במחנות עבודה גרמניים, וכ-60 יהודים שלחמו בשורות הפרטיזנים נותרו גם הם בחיים. תוך זמן קצר נאספו בביאליסטוק 1,085 ניצולים, 900 מהם תושבי העיר לפני המלחמה והיתר מיישובים סמוכים.

ביבליוגרפיה, מקורות וקריאה נוספת

אייזנבעך א', די היטלריסטישע פוליטיק פון יידען פארניכטונג ב, ורשה 1955.
גרוסמן חייקה, אנשי המחתרת, מרחביה 1950.
די געשיכטע פון בונד א-ב, ניו יורק 1962 ,1960.
הגימנסיה העברית בביאליסטוק בתמונות ובמספרים, ביאליסטוק 1936/7.
הגימנסיון הקואדוקציוני בביאליסטוק, תכנית הלימודים, ביאליסטוק תרפ"ה.
פנקס ביאליסטוק א-ב, עורך: א"ש הערשבערג, ניו יורק 1950 ,1949.
ורד א', לחיות בצל השואה, רמות-מנשה 1988.
טננבוים-בקר נ', גיבור הגטאות, תל-אביב 1980.
טננבוים-תמרוף מ', דפים מן הדלקה, תל-אביב 1947.
לידער פון ביאליסטוקער געטא, פריס 1947.
סאמיד י', הגימנסיה העברית בביאליסטוק 1919-1939, ורשה 1991.
סהאן ד', ביאליסטאקער אלבום, ניו יורק 1951.
קאט ס', חורבן ביאליסטוק, בואנוס איירס 1947.
קלעמענטינאוסקי ד', לעבן און אומקום פון ביאלוסטאקער יידנטום 1939-1944, מלבורן 1948.
Datner Sz,. Las sprawiedliwych, Warsaw 1968.
Gnatowski M,. "Z dziejow Bialegostoku w latach drugiej wojny swiatowej 1939-1944", Studia do dziejow miasta Bialegostoku.
Monkiewicz W.& Kowalczyk J,. Zaglada ludnosci zydowskiej w Bialymstoku, Bialystok 1983.
Nowak F,. Moja Gwiazda, Bialystok 1991.
Wrobel P,. "Na rowni pochylej, Zydzi Bialegostoku w Latach 1918-1919, demografia, ekonomika, dezintegracja koflikty z Polakami", Studia podlaskie, Bialystok 1989.

לקריאה נוספת:
מתוך פרוטוקול אסיפה כללית של הקיבוץ ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק ב – 27 בפברואר 1943
התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
מחקרים נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא התנגדות יהודית