|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמת |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
…רעיון איום. איום, ואיום ממנו ביצועו. גיהינום ושדים. כבר היה פעם כדבר הזה. עיר בוערת וקיסר פורט על נֵבֶל. הסיפור השרה עלינו חרדה. אלא שאז היה לאנשים לאן לברוח. לנו לא היו מים, לא היתה לנו אפשרות לנטוש את הגטו הבוער. אינני מדברת על יחידים. בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, היו למאכולת אש. בוער!!! בני אדם נחנקים ועוד נלחמים. בני אדם נשרפים ועוד מתגוננים. חומות מתמוטטות. מוטב שהקיר יקבור אותי תחת הריסותיו ובלבד שלא אתפס חי. מוטב לקפוץ חנוק למחצה מבעד לחלון של בית בוער וליפול מת על המדרכה מאשר ליפול בידיהם. יש אף מאושרים שהצליחו להצטייד בציאנקלי, במורפיום או בלומינל. ברגע האחרון יבלעו בלית ברֵרה את מנת הרעל. ברחובות גוויות, גוויות מפוחמות תלויות בחלונות ובגזוזטראות. זה מן הסתם גרוע מהגיהינום, גרוע מכל מה שהדמיון האנושי מסוגל לתאר לעצמו. עוד מפעל אחד של היטלר, עוד מעשה גבורה אחד שלו, עוד דף אחד שנרשם בתולדות מעשי הרצח המתוחכמים ומלאי הדמים של הפשיסטים. יבול האנשים החיים היה דל – ולמרות הכול הצליחו הגרמנים להוציא מקצת מהאנשים ולמלא את המקומות הריקים בטרבלינקה, במיידנק, בפוניאטובה ובטרווניקי. הגטו בער יומם ולילה, בערו קירות ובני אדם בתוכם, אבל הלהבות שהתנשאו אל על האירו את ורשה. עמוד אש אדום כדם על פני השמים, כל גץ וכל מטח קראו: "מוות לגרמנים!!!" בניתם את תאי הגזים והכבשנים שלכם בהסתר מעין העולם, עיניתם בני אדם מאחורי חומות שלזרים לא היתה גישה אליהן, רציתם שאיש לא ידע על מעשי האכזריות שלכם. ועתה רואים את עמוד האש ברדיוס של אלף קילומטר. עשן, אש – אי אפשר להסתיר אותם עוד, חלק שלם של העיר בוער, ורשה בוערת! אתם מביטים בלשונות האש, חשים את העשן הצורב, שומעים את רעש החומות הנופלות? רק אנחותיהם של הגוססים לא מגיעות לאוזניכם. אנשים גדולים וקטנים! זקנים וילדים, כל מי אשר עיניים, אוזניים ולב לו! כל מי שהפשיזם הארור עוד לא חיבל בנפשו, הישבעו כולכם למען אלה הגוועים בעינויים, למען האנושות, האמת והאלוהים, הישבעו שתהיו הנוקמים ותספרו הכול לבניכם אחריכם ולכל אלה שהיו רחוקים. ואחר כך, כאשר שככה האש מאליה ורק קירות בודדים בערו, התהלכו היחידות הגרמניות המנצחות על פני עיי החורבות וחיפשו בונקרים. מצאו בהם בני אדם חיים ומתים. את החיים הוציאו כמובן לגירוש. חבל היה להם על התחמושת, שהרי לשם מה היו להם תאי גזים? כיצד, תשאלו, ניצל בכל זאת אחוז מסוים מהיהודים? היה מי שברח מהרכבות הנוסעות, אף-על-פי שנסעו תחת משמר וליד כל קרון עמדו ליטאים וירו בלי הפוגה. היה מי שברח דרך מנהרות ומעל לחומות שהיו שמורות כל הזמן בידי אנשי ס"ס; דרך תעלות ביוב מלאות נוזל מצחין, שחור כלילה, שיכולת לשוטט בהן שלוש יממות, ואחר כך, כשאתה מת למחצה או חנוק למחצה, להיקלע חזרה לאותו מקום או לצאת העירה כדי לפגוש את האויב פנים אל פנים. כאלה היו אפשרויות המפלט למעטים בלבד. אוכל לקבוע בקירוב שבדרך הזאת הצליחו להימלט אחוז אחד מיהודים. הכול נגמר. הלהבות האחרונות דעכו. את ענני העשן האחרונים נשאה הרוח. החורבות האלה היו הגטו של ורשה... לפי שעה אין גישה אליהן, כי הגרמנים עדיין שומרים עליהן, עדיין מחפשים בני אדם, עדיין שיכורים מרוב אושר למראה עצמותינו השרופות; אבל פעם עליהם יצביעו ככה, אלא שאני לא אהיה שם. […] עתה אני חושבת על ימיו האחרונים של הגטו, על חוויותינו האחרונות. לנגד עיני עומדות כל הזמן תמונות של דנטה, פניהם היקרות ביותר של הורי ודודי, אינני יכולה לתאר לעצמי אותם מתים. אינני יכולה. בעיני הם עדיין חיים כל הזמן, אם כי אני יודעת בוודאות שהדוד נמצא שרוף במפעלו של גרלך, והורי... אני רוצה להגות רק בכך שאמי הקטנה, האהובה, שחששה משבר קליפה בחביתה, שפחדה מכלבים, ממראה של נשק; שלפנים היתה מזהירה אותי עשר פעמים בצאתי מהבית: היזהרי ממכוניות, מחשמליות; שבכל איחור של אבא ושלי היתה משוכנעת שאירעה לנו תאונה – אותה אמא הושיטה ראשונה את ידה לקחת רימון, אותה אמא עצמה אמרה: עבוד למען העניין, מוטב שתיפול מכדור מאשר תמות לשווא בתא הגזים! ואני יודעת גם שאבא מת בגבורה, כשם שחי חיי יושר ואצילות. אני יודעת שלא יכול היה לשאת את הישיבה בבונקר, שקם ועמד על רגליו הנפוחות ונאבק עד הסוף. וגם זאת אני יודעת, שהדוד היקר שלי, שאהבתיו כמו את אבי, היה אחד ממנהיגי התנועה. אני מודה לך, ההשגחה, שהנחת ליקירי ליפול כגיבורים במאבק.
לקריאה נוספת:
באתר יד ושם: אל האסופה ההתנגדות הלוחמת3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
