עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שלישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ בין שתי מלחמות עולםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שלישית
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
בעקבות הפילוג בגדוד העבודה בימי העלייה השלישית, ירדו מנחם אלקינד, מנהיג הגדוד, וכמה עשרות מחבריו, לברית המועצות. המאמר מתאר את ההתיישבות שהקימו בקרים, את מניעי השלטונות הסובייטיים בתמיכתם בה ואת החלטתם לחסלה.



אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה
מחברת: אניטה שפירא


ב- 1927 ירדו כמה עשרות מחברי גדוד-העבודה שנואשו מהארץ והקימו ישוב בקרים – מסע שנגמר באסון

גדוד-העבודה קם בימי העליה-השלישית, בראשית שנות העשרים, ושאיפתו: בניין הארץ והקמת קומונה כללית של העובדים בארץ-ישראל. בגדוד היו קיבוצים, פלוגות סוללים, חוצבים ופועלי בניין במקומות שונים בארץ והוא מנה כמה מאות חברים. כאשר נראה היה בבירור שהארץ עתידה להיבנות על יסודות רכושניים-קפיטליסטיים – ולא כפי שהאמינו בימי העליה-השלישית ב"קפיצת הדרך" הישר לסוציאליזם – החלו מריבות בין חברי הגדוד, אנשי "הימין" דגלו ברעיון שהגדוד ישמש מעתה כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר – הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית; אנשי "השמאל" אמרו, כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ. בקרב אנשי "השמאל" היו כמה קומוניסטים ו"הימין" דרש להוציאם מהגדוד. מנהיגי "השמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד, סירבו לעשות כן בחוששם לאובדן עמדת הרוב שלהם בגדוד. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה- 26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי".

על מנחם אלקינד, מנהיג הגדוד, עבר משבר רעיוני. נתערערה אמונתו באפשרות בנייתו של סוציאליזם בארץ. באפריל 1926 ביקר אלקינד כנציג הגדוד בברית-המועצות, הוא ביקש לשכנע את שליטי רוסיה לתמוך ב"קומוניזם ציוני" – ב"שמאל" של הגדוד, במקום תמיכתם בפ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית בארץ, האנטי-ציונית. נסיון זה נכשל. תוך כדי השיחות נזרקה לחלל הצעה: במקום לבקש את תמיכת ברית-המועצות בגדוד ה"שמאל" בארץ, מוטב שאותו "שמאל" יירד לברית-המועצות וכאן תהיה הממשלה הסובייטית מוכנה לסייע לו. נראה שאלקינד לא החליט בו במקום, אלא החל במשא-ומתן שנמשך עד קיץ 1927.

60 - 80 יורדים

בינתיים חל הפילוג בגדוד העבודה, "הגדוד השמאלי" נושל ממשק תל-יוסף והיה נתון בחוסר-עבודה. כחשוד בקומוניזם היה מנודה מתנועת הפועלים הארצישראלית, וזאת בזמן שפל כלכלי ואבטלה. במצב זה גבר פיתויו של רעיון הירידה לברית-המועצות, אבל רוב חברי "הגדוד השמאלי" לא נמשכו לרעיון, הם העדיפו לוותר על "הקומונה" ולהישאר בארץ כבודדים. מיעוט ב"שמאל", שמספר אנשיו הגיע, כנראה ל- 60 - 80, החליטו לרדת עם אלקינד לברית-המועצות.

רובם של היורדים לא היו קומוניסטים במובן הפוליטי של המושג, הם שאפו לחיי-שיתוף מלאים נוסח הקיבוץ בארץ. משנואשו מאפשרויותיה הכלכליות והפוליטיות של הקומונה בארץ, נואשו אף מהציונות. מכאן הוליכה דרכם לירידה לרוסיה.

באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית-המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ. הרצון להשיג הצהרה פומבית זו היה אחת הסיבות שהניעו את ממשל ברית-המועצות לאפשר את התיישבותם של אנשי הגדוד בקרים. בברית-המועצות היתה חזקה בין היהודים השאיפה לעלות לארץ-ישראל ותנועת "החלוץ" משכה צעירים רבים. ב- 1928 אסרו השלטונות על קיומו של "החלוץ" ברוסיה. נקל להבין את הסיבות להתנכלויות: הציונות היתה המתחרה על נפשו של מיטב הנוער היהודי בברית-המועצות, יש איפוא להלום בציונות החלוצית בשני אופנים: באיסורים וברדיפות מצד אחד ובזילזול במפעל הציוני-סוציאליסטי מצד שני.

ירידתה של קבוצת אלקינד היתה צריכה לשמש תפקיד מרכזי בתכנית זו: הנה קבוצה של יהודים רוסים, סוציאליסטים, חלוצים ידועים ומפורסמים בקרב "החלוץ", אנשים שאין להטיל ספק במהימנותם – והם נואשו מהסוציאליזם הציוני ומעדיפים לבנות את ביתם בקרים שברוסיה! מכאן הדרישה שהירידה תיעשה בפומבי רב ותוך הצהרות אנטי-ציוניות. הפגיעה בתנועה הציונית-חלוצית לבשה אופי חיובי כביכול: הקמת משק לדוגמה בקרים – משק העשוי להיות אבן-שואבת לנוער היהודי בברית-המועצות וייתכן אף מוקד לתרומות ולתעמולה בקרב היהודים מחוץ לרוסיה.

ואמנם, השלטונות הרוסים לא קמצו ידם בפני המתנחלים החדשים, בהשוואה למקובל ברוסיה באותם הימים. הוקצבו להם כ- 1300 הקטר (13 אלף דונם) אדמה באיזור יבפטוריה שבקרים, רובה – אדמת מרעה שלא עובדה זה דורות. עמדו עליה בניינים רעועים של אחוזה-נטושה, ובתוכם השתכנה חבורת אלקינד. למתיישבים ניתן אשראי גדול, 500 כבשים, רפת, לול, מכשירי עבודה, בהמות עבודה ואפילו טרקטור.

קיבוץ בקרים

השנה הראשונה להתיישבות היתה קשה, אולם נראה שלאחריה חל שיפור במצב. יתכן אמנם שהמשק היה מצליח והיה הופך למקור תעמולה להתיישבות היהודית בקרים, כפי שרצו הרוסים, אולם הוא נחשד במהרה בעיני השלטונות. הסתבר, שלקיבוצניקים מעין-חרוד ותל-יוסף, האידיאליסטים הנכונים להקרבה חלוצית – אין להם מקום בחברה הסובייטית.

ירידתם של אלקינד וחבריו באה מתוך שאיפה לחיי-שיתוף בנוסח הארצישראלי, או "הקבוצה הגדולה", הם ביקשו להעתיק פיסת-ארץ-ישראל מתחת שמי העמק אל ערבות יבפטוריה בקרים. השאיפה הזו מתבלטת באורח-חייהם בזמן הראשון שלאחר הירידה, וקודם כל בשם שבחרו ליישוב – "וֹויונובה", שהוא שם בשפת האספרנטו ופירושו "דרך חדשה". הסופר היידי דוד פינסקי ביקר במקום וכתב כיצד בא השם לעולם:

"כולם באו מארץ-ישראל ודיברו ביניהם עברית, דיברו ואהבו עברית. הם אמרו בעברית 'דרך חדשה'. בשמחה היו קוראים לקולקטיב שלהם 'דרך חדשה', אבל...

ומדוע לא נתנו הקיבוצניקים לשעבר את השם שבו כל-כך חשקו? כי פה הדבר הוא אחר: כאן עולה מעברית רוח ארץ-ישראל, ציונות... ומדוע לא נתנו את השם הפשוט ביידיש 'נייער וועג'? מעשה שטן, הם היו הבראיסטים שרופים ושנאו יידיש. אם כך – למה לא ברוסית? זה היה מדיף ריח של התבוללות. כל המושבות היהודיות מסביב נושאות שמות ביידיש חוץ מאלה על שם שליטים קומוניסטים. אך הארצישראלים לא רצו בשם של אדם. הם חשקו בשם של אידיאה: דווקא 'דרך חדשה' – רעיון, סמל, קריאה. אם לא עברית, לא יידיש, לא רוסית, נשארה רק אספרנטו – "וֹויוֹ נובה".

חוסר הנכונות של המתיישבים לאמץ לעצמם שם ביידיש והדבקות בעברית כשפת היום-יום היו חלק מאותה אמונה תמימה שלהם, שהמעבר לקרים אינו מציין שינוי מהותי באורח-חייהם ובשאיפותיהם. ואכן, המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דומים להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אוכל משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בולטת הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנים תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו יש משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאיפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה.

ותכונה נוספת הביאו עמם היורדים מארץ-ישראל, על-פי תיאורו של הסופר פרץ הירשביין, שביקר אף הוא במקום: "אהבת העבודה אשר אין לראותה בשום מקום כמו בין החלוצים בארץ ישראל". וכדי שתישמר רוח הצוותא ויישמר העקרון של "כיס אחד לכולם", חייבת היתה הקומונה להיות סגורה ומסוגרת בפני השפעות זרים, בפני אנשים שלא חיו יחד עם חבריה בארץ-ישראל ושאינם מכירים את ההווי.

כלום היה מקום בחברה הסובייטית למין קבוצה כזאת, עצמאית בניהול חייה החברתיים והכלכליים, שמנהיגותה נובעת מתוכה? האם היה סיכוי לקומונה כזו להתקיים במסגרת משטר ריכוזי ובירוקרטי, כפי שקם ברוסיה בשנות השלושים, משטר החושד בכל יוצא דופן? לכך יש להוסיף את הנסיבות המיוחדות של וויו נובה: אנשים שבאו מרחוק, שהיו ציונים ושלא נחפזו להכות על חטא; ויתרה מזאת – הוסיפו לדבר עברית ולימדו את ילדיהם עברית.

כך התחיל המאבק לחיסול וֹויוֹ נוֹבה. הקומונה היתה קטנה במספר אנשיה. מספרם של המיישבים, יחד עם כמה יהודים מתושבי המקום (ובהם "יורדים" קודמים מן הארץ) שנצטרפו אליהם לא עלה על מאה. על-כן נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר בקולחוז "מולוטוב" הסמוך, שם ישבו יהודים ושפת הלימוד בבית-הספר היתה יידיש. הם היו זקוקים למתיישבים נוספים. מחוסר כוח אדם יהודי (בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מחמת "תחרות" של בירובדז'אן ובגלל ההתנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקרים) הצטרפו לקומונה משפחות בולגריות ורוסיות.

קולחוז במקום קיבוץ

הקומונה נועדה על-ידי הרוסים לשמש הוכחה לכשלון הציונות ולהצלחת ההתיישבות היהודית בקרים, כן נועדה לשמש דוגמה לישובים היהודיים האחרים בסביבה. אלא ששוב לא היה צורך בדוגמה כזו: "החלוץ" חוסל בברית-המועצות וההתיישבות בקרים לא עמדה יותר על הפרק. אמנם אנשי הקומונה עבדו היטב, אך הרווח שבחריצותם לא היה שווה בעיני השלטונות בנזק שבצורת חייהם העצמאית והקורצת לכל הסביבה. היה איפוא צורך להכניס את הישוב ל"תלם".

התהליך אמנם הגיע לוֹויוֹ נוֹבה במאוחר, אך לא פסח עליה. בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. המוסדות האופייניים לקבוצה – המטבח ובית הילדים – בוטלו. שם הקומונה הוחלף לשם רוסי טהור: "דרוזבה נארודוב" – אחוות עמים. בעת ביקורה של משפחת פינסקי במקום תירצו החברים הנבוכים את העזובה בבית-הילדים בכך שהוא עומד להיסגר והילדים יעברו לבית הוריהם. הם כבר דיברו בלעג על ארץ-ישראל. "האנשים הנושאים מרירות בליבם – אומר פינסקי – מסוגלים לדבר באופן כה עוקצני על הקבוצה בארץ-ישראל 'הם עוד משנוררים שם, חיים על קצבה?' – שאלו". משסיפרו להם בני הזוג פינסקי על התבססותן הכלכלית של הקבוצות, היו מופתעים. "אך שם הורגים יהודים, יורים" – קראה אשה צעירה בכעס.

ומסיים פינסקי את התרשמותו מן הביקור: "את ההתלהבות הרבה ביותר של הקיבוצניקים לשעבר בוֹויוֹ נובה עוררו, מלבד, כמובן, סטאלין וממשלתו – הכבשים שלהם". אכן, על אף השיפור החומרי לא היו הקולחוזניקים האלה משנת 1935 אלא רוחות רפאים של המתיישבים מ- 1929.

מן העדויות והידיעות שהגיעו לארץ מסתבר, כי חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז התפזרו על פני ברית המועצות. מהם שפנו למוסקבה ולנינגרד והשתלמו בבתי-ספר טכניים. לאלה היו סיכויים להינצל מן הטיהורים הסטאליניסטיים של שנות השלושים, שלא פסחו על וֹויוֹ נוֹבה. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לארץ-גזירה או נמקו בבית-הסוהר.

גורלו של אלקינד

גורלו של מייסד הקבוצה ומנהיגה מנחם אלקינד היה טרגי. הוא היה בן למשפחה מסורתית מפטרוגרד (לנינגרד). סבו היה רב, אביו היה שוחט. השכלה פורמלית לא היתה לו, כנראה, אך עברית ידע כהלכה, ראיה לכך: נאומיו ומאמריו בשנים הראשונות לאחר בואו ארצה. הוא היה אדם מוכשר מאוד והשאיר רושם עמוק על האנשים שפגשוהו בארץ. יש מהם הטוענים עד היום, כי אילו היה מקבל מרות ומוסיף לצעוד עם מפלגת "אחדות העבודה" – עתיד היה לתפוס "עמדה בכירה בארץ". נראה כי בצד כושר הניתוח המבריק שלו היה אלקינד איש רעים נלבב ומנהיג כובש-לב. הוא עזב את הארץ עם אשתו מניה ושני בניו – ילידי תל-יוסף.

נקל לשער את רגשותיו של אותו איש פעלתן ומוכשר, כאשר נדרש לכוף ראשו, לקלוט מלשינים לקבוצה ולבסוף לוותר אף על משרת היושב-ראש של וֹויוֹ נובה. קשה מאוד לעקוב אחרי תנועותיו של אלקינד במשך שנות השלושים. יש להניח שאלקינד עזב את וֹויו נובה ב- 1934 לערך. לפי ידיעות שהגיעו למשפחתו בארץ, הוא נסע עם בני-ביתו אל הוריו שבלנינגרד. שם למדה אשתו רפואת ילדים. אלקינד למד אף הוא באוניברסיטה, לפי גרסה אחת, הנדסה, אך לא סיים כנראה את לימודיו. לאחר ששהו כשנתיים בבית ההורים, עברה משפחת אלקינד למוסקבה, בשנת 1936 לערך. אלקינד נתקבל לעבודה במערכת "עמעס", העתון הקומוניסטי היידי. לפי המקובל בארץ על חבריו לשעבר, היה אלקינד אחד מעורכי העיתון. אולם יש להניח, כי לנוכח עברו הפוליטי היה מעמדו במערכת נמוך.

בשנת 1937 נולד הילד השלישי במשפחה. בהיותו בן חצי שנה בא הסב השוחט להכניס את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. חודשיים לאחר ברית-המילה, באמצע 1938, נאסר האב אלקינד. אין לדעת אם בא מאסרו משום עברו הציוני, משום התיישבותו בקרים, או משום שייכותו למערכת "עמעס" שנעשתה פתאום טריפה, או משום הלשנה על ברית-המילה שערך לבנו. כך או כך, מאז אותם ימים לא ראתה אותו אשתו יותר, ולא היתה כל ידיעה בדוקה עליו. גורלו לוט בערפל, אם-כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות, כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת-ריאות בבית-חולים במחנה בסיביר.

משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.

רוסי מלשין בגסטפו

בוֹויו נובה, גם לאחר שעזבוה רבים ממייסדיה ולאחר ש"טוהרו" אחרים, נותרו כמה ארצישראלים מן המייסדים. במלחמת-העולם השניה התגייסו הגברים לצבא ובמקום נשארו הנשים והילדים. חברת הקבוצה שירע גארשמאן, שירדה עם הקבוצה לקרים, פירסמה בשנת 1961 ספר בוורשה על וֹויו נובה. היא מתארת מה עלה בגורלם של הנותרים במקום.

לישוב נוספו משפחות רוסיות ואוקראיניות והן השתלטו על המקום, בעת ביקורה בישוב לאחר המלחמה היא פגשה יהודי זקן מחברי הקולחוז, יאשה גרינפלד, והוא סיפר לה, כי בזמן הכיבוש הגרמני הלשין אחד מחברי הקולוז הרוסים בגסטפו, כי בקולחוז "אחוות עמים" מצויות נשים יהודיות עם ילדיהן. הנאצים אספו את הנשים והילדים וקברו אותם חיים בבאר הישנה של וֹויוֹ נובה. כאשר חזר יאשה גרינפלד מן המלחמה הביתה, מצא במקום משפחה יהודית אחת שנותרה לפליטה. גארשמאן מתארת גם את עלייתם-לרגל מדי שנה של אב ובנו לבאר הישנה של וֹויו נובה, שם קבורה אם המשפחה. הם יושבים בקרים, אך לא נותר כאן איש מן המתיישבים הוותיקים.

מחברי הגדוד לשעבר נותרו בחיים בודדים. תיירים מן הארץ שביקרו ברוסיה בשנות הששים נפגשו עם כמה מהם, אך הללו חששו לשוחח עם איש זר ונרתעו מלספר על גורלם.

זה סופם של קבוצת חלוצים ארצישראלים, מן המסורים והנלהבים, שבמו ידיהם, בתומתם הפוליטית, הביאו על ראשם את מכות הגורל.

לעיון נוסף: גדוד העבודה על שם יוסף טרמפלדור בארץ-ישראל - אלקנה מרגלית, השמאל בגדוד העבודה והפ.ק.פ. - א. שפירא ב"ציונות" ב', גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה - א. שפירא ב"שבות" 1.

ביבליוגרפיה:
כותר: אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה
מחברת: שפירא, אניטה
תאריך: יולי 1982 , גליון 6 (44)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הערות לפריט זה: 1. בעל הזכויות למאמר זה הוא אוניברסיטת תל-אביב. המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית