מעדותו של אברהם פסל על חסיד אומות העולם פרופסור צ'ז'ובסקי

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אברהם פסל, יליד רופשיץ (ROPCZYCE) שבפולין, בשנת 1897.
גר בוילנה נעזר בפולנים ונאסר בבית הסוהר. הועבר לגטו והיה שותף לתנועת התנגדות. הצליח לברוח מהגטו ועסק בהצלת יהודים.

הקשרים שלי עם פרופ' צ'ז'ובסקי היו רשמיים בעיקר: למדתי אצלו פילוסופיה, לוגיקה ומתודולוגיה, עברתי את בחינת ההוראה, והשתתפתי במשך כמה שנים בעבודות סמינר שהוא ארגן ביוזמתו, עבור מורי פילוסופיה מתחילים. הוא זכה להכרה גדולה בשיעוריו, בגלל ידיעותיו הרחבות והעמוקות, ובגלל נכונותו לעזור לכל אלה שעסקו בבעיות פילוסופיות. הסטודנטים היהודיים העריכו אצלו את אופיו העקבי והאמיץ, שגילה בזמן התפרעויות אנטישמיות גסות של חלק ניכר מהסטודנטים הפולנים, למרות ההשפעה השלילית עליו.

כל זה לא הצדיק את התקווה לעזרתו של הפרופסור בזמנים העצובים של הכיבוש הנאצי, על אחת כמה וכמה הצדקה לפנות אליו לעזרה, ביודעין כי עזרה כזאת יכולה לסכן את חיי הפרופסור ובני משפחתו. על כן היתה זו הפתעה, כשהופיע בדירתי, כמה ימים אחרי כניסת צבאות היטלר ב-22.6.41, ומחוץ למילות תנחומים, הביא איתו לחם ומצרכים אחרים, שיהודים לא יכלו להשיג, וגילה נכונות לקחת אליו למשמרת חפצים יקרי ערך. הביקורים האלה חזרו על עצמם. מאחר והיחסים שלי אתו לא היו שונים מיחסיו אל מורים אחרים, יש להניח, שהוא עשה ביקורים דומים גם אצל מורים אחרים.

אחרי שנסגרנו בגטו וצורפתי לעבודות כפייה ביחידה צבאית, הוא המשיך בביקוריו היום-יומיים, כמעט, עם חבילות מזון, שאפשרי היה רק ע"י הקטנת הקצבה שניתנה למשפחתו, כי האוניברסיטה נסגרה ומקור ההכנסה היחיד היה מכירת ריהוט וציוד ביתי אחר. היחסים העוינים של אנשי המשמר וקריאות הגנאי שלהם כמו: "פרופסור היהודים" וכדומה – לא השפיעו על פעולותיו, היתה לי אפילו ההרגשה, שהוא לא רוצה לשים אליהם לב.

פעם קרה, שלא מצא אותי בבית, כי נתפסתי באחת האקציות בגטו, אחי לצרה הסבירו לו שמן האקציה אף אחד לא חוזר, והוא יכול כבר להפסיק את ביקוריו. למחרת, הוא שוב בא עם חבילות המזון שלו ו... מצא אותי, כי הצלחתי לברוח מן הצעדה לפונארי, למקום ההשמדה. זה חזר על עצמו 3 פעמים. אחרי הפעם השלישית הודיע הפרופסור, שהוא ואשתו לא יכולים לעמוד בזה, והחליטו שאני צריך לעזוב את הגטו עם אשתי ובתי. כשהערתי, שבריחה מן הגטו תלויה במקום מסתור מחוץ לגטו, הצהיר הפרופסור: "כל זה הבאנו בחשבון, אתם באים אתי". וכשהערתי שאנחנו לא יכולים להיפרד ממשפחת ואלאך המיודדת, שכללה אישה זקנה, שלוש בנות ונכדה, קבלתי תשובה: "בואו אתם ביחד".

למחרת ברחנו כולנו (7 נפשות) מן הגטו, והגענו אל הפרופסור ללא בעיות, שם חיכה לנו כבר חדר, שגבל בחדר שהושכר לפקיד מסילת הברזל, בפניו היו צריכים להסוות את נוכחותנו. האסטרטגיה והטקטיקה של הפעולה היו נתונים בידי הגברת אנטוניה ותרזה הקטנה. הן היו מלאות המצאות בנוגע לקניות, הכנת אוכל והגשתו ללא עורר חשד, שמספר דיירי הדירה גדול יותר מפי שניים. זהירות יתרה היתה דרושה בשימוש בשירותים. כשהמצב היה מאוד מסוכן – הוכנסו והוצאו סירי לילה.

הפרופסור דאג להשגת כסף עבור קיומנו, ארגן מסמכים מזויפים וכלי תחבורה להעביר אותנו מחוץ לגבולות ליטא. בפעולה זו עזר הרבה המורה בתיכון אלכסנדר ספקו, שהיה לו בית עצמאי בפרוור העיר סניפיסקי. כולנו עברנו אליו, ושם הצטרפו אלינו עוד שני אנשים (אישה ובנה בן ה-4). ההגירה החלה, כשספקו השיג מידיד עגלה רתומה לסוסים. על שלוש המשפחות היה לנסוע ביחד עם ספקו עד לגבול הליטאי. עם השגת המטרה הזאת, היה ספקו חוזר לווילנה ושלוש המשפחות היו בוחרות כל אחת חלק אחר של רוסיה הלבנה. להמשכת הדרך, קבלנו מכתבי המלצה מן הפרופסור ותפילות של הגברת אנטוניה ותרזה. מן הקטע הראשון של המסע תוזכר האפיזודה הבאה: מתוך 9 הנפשות היו 5 (3 נשים זקנות ושני ילדים) בעגלה. האחרים (שתי הבנות של גברת וואלק, נכדתה בת ה-14 ואני) צעדנו ברגל, כמה מאות מטרים לפני העגלה. ספקו בחר בדרכים צדדיות, כדי למנוע פגישות עם המשטרה הגרמנית והליטאית. למרות זאת אירעו כמה פגישות כאלה. התנהגותו השקטה והנבונה הצליחה בכל המקרים. אחד המקרים היה מסוכן ביותר. היה זה בדרך היער. ממולנו בא שוטר על עגלה, והתחיל בבדיקת המסמכים של קבוצת הולכי הרגל. השוטר התחיל לחשוד והביקורת היתה עלולה להיגמר ברע, כי ממחסור בכסף, לא הוכנו המסמכים ע"י בעלי מקצוע מדרגה ראשונה. ספקו התקרב בדהרה ופגע בכוונה בעגלת השוטר. התחילו קללות ואפילו מכות, ובינתיים אנחנו הסתלקנו מבלי שישים אלינו לב.

על הקטע השני של המסע לא אספר, כי בו לא השתתף אף אחד מן המוזכרים. אני ומשפחתי הגענו ליעד שלנו גריגורוביצ'ה III, קהילת מיקוליאבו, מחוז דיסנה, והתייצבנו אצל יוזף איוונובסקי מנהל האחוזה לשעבר, שנמסרה בינתיים לחברת נאמנות גרמנית. איוונובסקי קיבל אותנו בלבביות ואמר שאנחנו לא הראשונים שנתקבלו בהמלצת הפרופסור. הוא דאג לנו לדירה ולעבודה, שעשה בהתחלה במקומנו, עד שלמדנו אותה. היה זה קשה אך לא מסוכן.

רישום ובדיקת מסמכים, סיורים משטרתיים שחיפשו יהודים וקומוניסטים גרמו למתח עצבים מתמיד. אבל אף פעם הוא לא הראה סימנים של פחד לביטחונו שלו, אך חוסר שביעות רצון עקב הדאגות הרבות שגרמנו לו. אחרי כל אקציה הוא ביקר אצלנו והביע את שביעות רצונו ושמחתו, כאילו משפחתו שלו ניצלה מן המוות, עודד אותנו להחזיק מעמד, וחיזק בנו את התקווה להישאר בחיים. הוא התמוטט כשבעיירה שכנה חיסלו את הגטו וניספו המכרים שלו.

השמועות על רצח ההמונים עוררו בקרב הכפריים רשמים שונים. היו כאלה, שברצון נהנו מחפצי רכוש הנרצחים, וגם כאלה שלא עשו זאת, אבל היו ביניהם גם כאלה, שדנו זאת לכף חובה. כזה היה אלכסנדר קוראס, איכר שלא ידע קרוא וכתוב. היינו בדיוק אצלו, בביקור של יום א', כשפרצה פנימה אשתו ובפיה הידיעה, שבדיסנה מוכרים חפצים יהודיים כמעט בחינם, ושירתום את הסוס ויסע לשם פן יחמיץ את ההזדמנות. אלכסנדר הסמיק, קם והתחיל לצעוק בצורה היסטרית: "שתקי, אחרת ארביץ לך. גם אם ישלמו לי כסף – לא אקח את החפצים האלה שדם דבק בהם".

כדי להשלים את פעולת משפחת צ'ז'ובסקי, עוד אוסיף, שכשהגענו לגריגורוביצ'ה, כבר היו שם רחל גורביץ', יוזף מאיין ומיכאל קוזלובסקי. כמה זמן מאוחר הגיעו חיים אפשטיין עם אשתו פאני ושני ילדיהם, ואחריהם תמרה וולפזון. לאחר סיום המלחמה נודע לי שגם אילטה קאצ'רגינסקה... וצביה וידלשטיין... ניצלו ע"י משפחת צ'ז'ובסקי. ספק, אם בזה תמה הרשימה של היהודים שניצלו בעזרת הפרופסור, כי הפרופסור לא דיבר אף פעם על פעולה זו.

אופייני לפעולות ההצלה הזו הוא, שלא התייחסו רק לאנשים שהיו במגע אישי עם הפרופסור. וולפסון וקאצרגינסקה היו זרים לו לגמרי. ולמרות זאת עשה מאמצים לעזור להם.

לקריאה נוספת:
חסידי אומות העולם
מעדותן של רחל שיץ ואסתר קיכלמכר על כומר שהסתירן במנזר
מעדותו של צבי גולדגמר על מסתור בגורן בעזרת משפחה צ'כית

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא הצלה
אתר יד ושם: חסידי אומות העולם
"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – הצעה לפעילות בנושא חסידי אומות העולם