עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיהעמוד הבית > אחר > טרור
מדינת ישראל


תקציר
מתי מתחילה הפגיעה במשטר הדמוקרטי, בשם הביטחון, לאיים על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי. מתי הן מוצדקות מן הבחינה הביטחונית, ומהו האיזון הנכון בין ערכי הקיום והביטחון לערכי החירות והדמוקרטיה. מאמר זה דן בסוגיות ובוחן אותן באמצעות דוגמאות מן המציאות הישראלית.



דמוקרטיה בעתות מלחמה
מחברת: רחל מלול


בעיית ביטחון לאומי קיימת בכל המדינות והמשטרים, אך בדמוקרטיה מתעוררת בעיה מיוחדת בשל ההתנגשות בין ערכי יסוד דמוקרטיים לבין פעולות הנגזרות מהרצון לחזק את הביטחון הלאומי. לא מן הנמנע שבשם "קדושת הביטחון" יפגע השלטון בהליכים הדמוקרטיים ויגביל את חירויות האזרח.
השאלה היא, מתי מתחילות הפגיעות במשטר הדמוקרטי, בשם הביטחון, לאיים על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי. מתי הן מוצדקות מן הבחינה הביטחונית, ומהו האיזון הנכון בין ערכי הקיום והביטחון לערכי החירות והדמוקרטיה.

ביטחון לאומי - מהו?

ההגדרה הצרה של ביטחון לאומי כוללת את כל הדרוש והחיוני להבטחת קיומה, הישרדותה והגנתה של המדינה. כל פעילות שנועדה לנצח במלחמה, למנוע פלישה מבחוץ ולסכל פעולות ריגול וחבלה של מדינות זרות, תחשב פעילות למען הביטחון הלאומי. ביטחון לאומי אף נבחן ביחסי החוץ של המדינה בעיקר במישור הפוליטי-ביטחוני. הגדרות אלו של ביטחון לאומי כוללות אך ורק פעילויות הקשורות במעשים ובאיומים מבחוץ, אך בהגדרה רחבה יותר מקובל לכלול בביטחון לאומי גם את כל הכרוך בסיכול כל ניסיון להפיכה בכוח של המשטר, הקיים ע"י גורמים עוינים מבפנים, בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור.
השאלה המרכזית היא, למי נתונה הסמכות להגדיר ביטחון לאומי, שהרי בעניין זה יהיו מן הסתם הבדלים בולטים בין שלטון לאופוזיציה, בין שמאל לימין וכו'. הביטחון הלאומי מזוהה לעיתים עם ה"אינטרס הלאומי". אך ברור שהביטחון הלאומי, בהגדרתו הרחבה או הצרה, הוא רק חלק מה"אינטרס הלאומי". שכן, גם את המשטר הדמוקרטי, את שלטון החוק ואת חירויות הפרט אפשר להגדיר כ"אינטרס לאומי".
גם במדינת ישראל התעוררה שוב ושוב השאלה, מהו ביטחון לאומי (או מהו "ביטחון המדינה"). למשל, האם הייתה הצדקה לפסול דיווחים על מנוסת אלפים מקרית שמונה בעת ההפגזות, בראשית שנות השמונים, כדי לשמור על "מוראל העם" בשם ה"ביטחון הלאומי"?
האם ה"ביטחון הלאומי" - כולל מתן היתר לחוקרי השב"כ- לחקור עצירים גם בשיטות שיש בהן משום הפרת החוק כדי למנוע טרור, או שהוא כולל שמירה קפדנית על החוק?
האם היה מוצדק במרס ‎1990 להפעיל את הצנזורה הצבאית, כדי למנוע פרסום ידיעות על עליית יהודי ברה"מ, במטרה למתן את תגובת העולם על הצהרתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ש"עלייה גדולה דורשת ישראל גדולה". האם ביטחון לאומי עניינו בצבא ובסודות הגרעין בלבד?
כאשר לא קיימים כללים מנחים לשיקולי הדעת בנושאי ביטחון המדינה, נפתח פתח לשרירות לב ושימוש לרעה בתחום זה. הצבת קני מידה לשיקולי הביטחון מאפשרת בקורת חיצונית שיפוטית וציבורית על שיקולי ביטחון.

הביטחון וחירויות האזרח

המתח בין "שלטון החוק" ו"שלטון הביטחון" מביא לעיתים קרובות לידי פגיעה בחירויות האדם והאזרח. מרדכי קרמניצר אומר, כי "תפיסות מסוימות שעניינן הגנה על הקיום יכולות להיות מסוכנות לערכים דמוקרטיים". לדעתו הן יכולות להכשיר פגיעות חמורות בחירויות האדם ובזכויותיו, כיוון שבני האדם נוטים להסכים לתת לשלטון כוח לפגוע בזכויות בסיסיות מתוך אמונה שהכוח הזה לא יופנה אליהם. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, פרופ' יצחק זמיר, סבור כי כדי למנוע פגיעה חמורה בזכויות האזרח בשם עליונות הביטחון וקדושתו, יש לראות את סוגיית הביטחון הלאומי בראייה רחבה. שכן, רק כך תינתן לשיקולי הביטחון עדיפות יחסית, אך לא עדיפות מוחלטת, מול שיקולים של חירויות האדם והאזרח. פרופ' זמיר שולל את העמדת הביטחון מעל הכול ואת השימוש בו להצדקת כל הפרה של זכויות וחירויות ליברליות.
גם מי שהיה נשיא בית משפט העליון, השופט שמעון אגרנט ז"ל, קרא לאזן בין שיקולי הביטחון ושיקולי זכויות הפרט. הוא כפר בכך שהביטחון מייצג אינטרס לאומי, ציבורי, כללי ואילו חירות הפרט היא ערך פרטיופרטיקולריסטי. לדעתו, הגנה על חירות הפרט אף היא אינטרס לאומי-ציבורי, ולכן אין לקבוע בפשטנות את עליונות האינטרס הציבורי על האינטרס הפרטי.
אגרנט, קרמניצר וזמיר, שמגוננים בדרך כלל על חירויות הפרט מפני העליונות המוחלטת של ביטחון המדינה, אינם כופרים בעצם קיומה של הדילמה הקיומית-ערכית. בחוקות ובאמנות דמוקרטיות למהדרין, יש בדרך כלל סעיפים המתירים פגיעה בחירויות היסוד כדי להגן על ביטחון המדינה. למשל, האמנה האירופית לזכויות האדם מאפשרת לפגוע בזכות לפרטיות אם הביטחון הלאומי דורש זאת.
בדמוקרטיות המשורשות ביותר היו פגיעות קשות בחירויות האדם והאזרח בעתות חירום ומלחמה. בעת מלחמת האזרחים בארה"ב פגע הנשיא לינקולן בעיקרון הפוסל מאסר שרירותי של אדם והורה לשים במעצר מנהלי, בלא משפט, עשרות אלפים שנחשדו ב"חוסר נאמנות". גם בבריטניה נרשמו במלחמת העולם השנייה פגיעות בחירויות הפרט בשם הביטחון, כמו מעצר מנהלי של אזרחים זרים וכן צנזורה על דברי דואר והאזנות סתר לשיחות טלפון בקנה מידה רחב, שפגעו בזכות האזרחים לפרטיות.

חופש הביטוי וצנזורה ביטחונית

צנזורה ביטחונית על עיתונים, סרטים וספרים וכן הגבלת הגישה למסמכים ממשלתיים בשם הביטחון הן סוגיות מרכזיות בקשרי הגומלין בין ביטחון לדמוקרטיה. חופש העיתונות הוא ממהות הדמוקרטיה, ולכן פגיעה בו היא פגיעה בה. פגיעה כזאת קיימת בצורה זו או אחרת בכל משטר דמוקרטי שיש בו צנזורה, המוגדרת כהפעלת מערכת ארגונית קבועה שנועדה למנוע פרסומים באמצעי התקשורת ההמוניים העלולים לפגוע באינטרסים לאומיים מוגדרים ובראשם ביטחון המדינה.
אין חילוקי דעות שביטחון לאומי כרוך בסודיות, ולכן צנזורה כלשהי מקובלת- במטרה למנוע הדלפת סודות ביטחוניים. המרשל וולסליי הבריטי אף קבע: "עיתונאים הם קללת הצבאות המודרניים".
ואולם שוב ושוב עולה השאלה, מה ראוי להישמר בסוד ומה ראוי להגדרה "סוד ביטחוני".
ב-1984 סווגו בארה"ב ‎19,607,736 מסמכים סודיים ביותר, סודיים ושמורים. אך אין שום אפשרות לבדוק אם כולם, מחיצתם או רק עשירית מהם, אם אכן היו ראויים לסיווג המונע את גילויים ואת פרסומם ברבים, או את גישת האזרח מן השורה אליהם.
בבריטניה נחקקו בשנות השמונים שני חוקים: החוק למניעת טרור וחוק צפון אירלנד (סמכויות חירום), שעל-פיהם נאסר על התקשורת לראיין את תומכי המחתרת האירית ואת אוהדיה, ולא רק את מנהיגי המחתרת וחבריה.
בישראל קיימת צנזורה מוקדמת מטעמי ביטחון על פרסומים מודפסים ומשודרים, וצנזורה זו מוטלת גם על דיווחים של כתבים זרים ועל פרסומים מיובאים. בישראל קיימת "צנזורה חיצונית", באמצעות חוקים, צווים ותקנות, "צנזורה מרצון", מכוח הסכם בין עורכי העיתונים ורשויות הביטחון, ו"צנזורה פנימית", שפירושה הגבלה עצמית בעקבות החלטות של מועצת העיתונות, מערכת העיתון או העיתונאי הבודד.
הצנזורה החיצונית-חוקית מתבססת למעשה על:

א. פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933, המאפשרת לשר הפנים למנוע מעיתון רישיון או להביא לסגירתו, או להשעות את הופעתו בגין פגיעה בשלום ובביטחון הציבור.
ב. תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת ‎1945 הקובעות שהצנזור רשאי לאסור בצו פרסום חומר העשוי לדעתו לפגוע בהגנתה של ישראל ובשלומו של הציבור או בסדר הציבורי.
הצנזורה מרצון מבוססת על הסכם בין ועדת העורכים והצנזור הראשי שלצה"ל, הקובע שתמורת הקפאתם למעשה של חוקי הצנזורה יגישו העיתונים המיוצגים בוועדת העורכים לצנזור כל ידיעה העוסקת ב"ענייני צבא וביטחון".
להלן שתי דוגמאות לבעייתיות שבהפעלת צנזורה ביטחונית מחמת חילוקי הדעות בעניין הגדרתו של ביטחון:
א. לאחר מלחמת ששת-הימים נאסר פרסום הקמתה של ועדת חקירה בפרשת גירוש הבדווים מאדמותיהם בפתחת רפיח. גם על הויכוח שהתנהל בצה"ל בדבר ערכו הצבאי של קו בר-לב לאורך תעלת סואץ הוטל איפול.
ב. לפני מלחמת יום-הכיפורים נפסלו לפרסום ידיעות על ההיערכות הצבאית הסורית והמצרית. כמו כן אסר הצנזור על "קול ישראל" לפרסם את דברי השר פינחס ספיר נגדהתערבותו של האלוף שרון בדיונים על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים.
אין חילוקי דעות של ממש כי הזכות החשובה של חופש הביטוי נדחית מפני אינטרס הציבור. זאת כאשר קיימת ודאות קרובה כי שניצול זכות זו, במקרה מסוים, עלול לסכן את שלום הציבור, או את ביטחון המדינה. אך תלויה ועומדת השאלה, מתי דחייתו של חופש הביטוי אכן מוצדקת מן הבחינה הביטחונית.
ההתנגשות בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ובין דרישות הביטחון חריפה במיוחד בעתות מלחמה. ואכן אם קיימת התנגשות בין ביטחון מבצעי לזכות הציבור לדעת, יטה לא רק הממסד השלטוני אלא גם רוב הציבור, להעמיד את האינטרס הצבאי-מבצעי מעל זכות הציבור לדעת, שהרי מדובר בחיי אדם. עם זאת במלחמת וייטנאם ולאחריה, כשנשמע שוב הטיעון שהתקשורת אשמה בכישלון ארה"ב במלחמה, הכוונה לא הייתה לגילוי פעילות מבצעית אלא להשפעת דיווחי התקשורת על הלוך הרוחות בבית. הנשיא לינדון ג'ונסון אמר במפורש שהמלחמה נכשלה כיוון שהתקשורת "הרסה" את התמיכה במלחמה.
צנזורה מחמירה אכן מופעלת בעת מלחמה אפילו במתוקנות שבדמוקרטיות. בארה"ב, במלחמת העולם הראשונה, נחשבה הצהרה "לא נכונה" - בכוונה לפגוע בהצלחת כוחות ארה"ב, או בגיוס לצבא ארה"ב- פשע בהתאם לחוק הריגול משנת1917.
דוגמא נוספת לכך היא התייחסותם של הבריטים לסיקור מלחמת פוקלנד מ- 1982. הבריטים הגבילו מאוד את הסיקור העיתונאי ומפקד הצי המלכותי אף לא היסס לומר, כי "לו הייתה ההחלטה בידי לא הייתי אומר דבר לאיש, עד לאחר תום המלחמה, ואזהייתי אומר פשוט מי ניצח".
עיתונאים רבים אומרים כי הצנזורה הגבילה את חופש הביטוי, והפיצה מידע מוטעה בכל מלחמות ישראל. כך למשל דווח במלחמת השחרור על דגניה שעמדה, ולא על מסדה ושער הגולן שנפלו. במבצע סיני לא דווח דבר על שיתוף הפעולה ההדוק עם הצרפתים,ועל הצבתן של שתי טייסות קרב צרפתיות בישראל. במלחמת יום הכיפורים נפסלו ידיעות עלריכוזי כוחות מצריים וסוריים לפני המלחמה וידיעות על המצב קשה בחזית בעת המלחמה.

צבא ופוליטיקה

הצבא אינו מסתפק רק בביצוע מדיניות של הדרג הפוליטי והאזרחי, אלא יש לו חלק נכבד בפוליטיקה והוא נותן לא אחת ייעוץ "מקצועי" לדרגים הפוליטיים והאזרחיים.

מפקדיו מעורבים בפורום המחליט על מדיניות, הוא מעלה יוזמות להחלטות מדיניות ומשפיע על דרכי ביצוע המדיניות.

הדגם של "החייל המקצועי" , העוסק רק בייעוץ מקצועי ובייצוג, אך אינו מעורב ישירות בפוליטיקה, אינו משקף את המציאות - גם לא במדינות דמוקרטיות מתוקנות כמו בריטניה וארה"ב.

בישראל מעורבות הצבא בפוליטיקה היא רבה. לדעת חוקרים רבים, הסיבה לכך היא שצה"ל הוא "צבא העם" הבנוי על מילואים. חוקרים אחדים שפרסמו מחקרים בנושא צה"ל והמערכת הפוליטית, הגיעו למסקנה כי המציאות אינה תואמת את המצב כפי שתיאר אותו בן-גוריון, באומרו כי "הצבא כפוף בכל לממשלה ואינו אלא מבצע הקו המדיני וההוראות שהוא מקבל מהמוסד המחוקק והמבצע של המדינה: הכנסת והממשלה". למעשה קיימת מעין שותפות אזרחית-צבאית בקביעת מדיניות חוץ וביטחון. צה"ל אינו משמש אך ורק כלי לביצוע של מדיניות הממשלה אלא מהווה גורם רב משקל בעיצובה.

הרמטכ"ל משתתף לעיתים קרובות בישיבות הממשלה ומשפיע על עיצוב המדיניות ועל קבלת ההחלטות. להערכת המצב הלאומית שמכין אגף המודיעין של צה"ל נודעת השפעה רבה על מהלכי הממשלה בנושאי מדיניות וביטחון, ובעיקר בסוגיות הגורליות של מלחמה ושלום.

היו מקרים שדוקטרינות צבאיות שפיתח הצבא הכתיבו לממשלה הכרעות הרות גורל. למשל "התקפת הנגד המקדימה", ששלטה בכיפה עד מלחמת ששת-הימים וחייבה העברת הלחימה לשטח האויב, היא שהכתיבה למעשה לממשלה את דרך הפעולה שהובילה למלחמת ששת הימים.

צה"ל היה מעורב בפוליטיקה באמצעות הממשל הצבאי באזוריה הערביים של ישראל (בשנים ‎1948-1966) ובשטחי יהודה שומרון ועזה (בשנים ‎1967-1995), שבהם גם "המנהל האזרחי" היה למעשה מנהל צבאי העוסק בעניינים אזרחיים. גם בפעילות ההסברתית של צה"ל באמצעות מפקדת חינוך ראשי וגלי צה"ל, יש נגיעה לפוליטיקה.

הפיקוח האזרחי-ממשלתי-פרלמנטרי על הצבא מהווה סוגייה שמעוררת מתח מתמיד בין היגיון הביטחון לעקרונות הדמוקרטיה. הסודיות בתחום הביטחון מקשה על הפיקוח הדמוקרטי בענייני צבא וביטחון.

"חוק יסוד: הצבא" (סעיפים ‎2 (ב) ו-‎3 (ב) ) קובע את כפיפות הצבא לדרג האזרחי וכך נאמר בו: "השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון וראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". אך לדעת מספר חוקרים יש הסכמה שהפיקוח הפרלמנטרי אינו יעיל ו"חסר שיניים". החוק אינו מקנה לכנסת כל סמכות בענייני מלחמה, ולפי "חוק יסוד: הממשלה" מ-‎1992 אין חובתה של הממשלה אלא ליידע את ועדת החוץ והביטחון. כוח הפיקוח של ועדת החוץ והביטחון אינו רב, שכן אין להחלטותיה תוקף מחייב. השפעת הוועדה והכנסת על תקציב הביטחון היא שולית, אם כי המצב בשנות השמונים והתשעים טוב מזה ששרר בשנות החמישים, כשתקציב הביטחון אפילו לא הובא לידיעת הכנסת.

יחסי הממשלה ושר הביטחון

ב"חוק יסוד הצבא" לא נקבעה חלוקת הסמכויות בין שר הביטחון לבין הממשלה. הצבא נתון למרות הממשלה, אולם מטעם הממשלה שר הביטחון הוא הממונה על הצבא. מינוי של הרמטכ"ל נעשה ע"י הממשלה, לפי המלצת שר הביטחון. בנוסח חוק יסוד: הצבא כתוב כי הרמטכ"ל "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון".

המשמעות המדויקת של החוק הנ"ל היא כאשר לשר הביטחון יש דעה חולקת על הממשלה , נראה כי הממשלה היא הסמכות העדיפה ובכל מקרה של סתירה בין החלטת הממשלה לבין החלטת שר הביטחון תכריע עמדת המשלה, והרמטכ"ל וכל איש צבא חייב לפעול כמתחייב מעמדה זו.

תפקיד הכנסת בעניני צבא וביטחון

לכנסת מסורה סמכות הפיקוח הפרלמנטרי על כל פעולות הממשלה, לרבות הפיקוח על הפעולות בתחומי הצבא והביטחון. הפיקוח הפרלמנטרי מתבצע הלכה למעשה ע"י דיונים במליאה, במיוחד בדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

נוסף לפיקוח הפרלמנטרי השוטף מאושר תקציב הביטחון ע"י הכנסת במסגרת תקציב המדינה, ובמהלך הדיונים על תקציב הביטחון יכולה הכנסת להפעיל פיקוח וביקורת על מערכת הביטחון וצה"ל באמצעות ועדות משנה הדנות בנושא.

בדרך כלל, רשאית הממשלה לכרות אמנות רגילות לבדה, ובלי אישור הכנסת, אולם על פי מנהג חוקתי, שהתפתח מאז קום המדינה והתגבש בעשר השנים האחרונות לנורמה משפטית מחייבת, נדרש אישור הכנסת בתהליך כריתת הסכמים בין לאומיים בעלי חשיבות מדינית צבאית. בין השאר, נכללים בקטגוריה זו אמנות הכוללות הסדר טריטוריאלי או ויתור טריטוריאלי. במסגרת זו הובאו לאישור הכנסת הסכמי שביתת הנשק בעקבות מלחמת השחרור, הסכמי ההפרדה עם מצרים וסוריה, הסכמי קמפ-דיוויד, הסכם השלום עם מצרים וההסכם עם לבנון ב-‎1983 בעקבות מלחמת לבנון.

סמכויות מלחמה בישראל

הסמכות להחליט על פתיחת מלחמה או על עריכת פעולה צבאית אינה מוסדרת במפורש בדין החוקתי של ישראל. יש אמנם הוראות שמדברות על חלוקת אחריות בין הממשלה לבין שר הביטחון, אך ההוראות לא מתייחסות לשאלת הסמכות לבצע פעולות צבאיות מוגבלות, לפתוח במלחמה או לנהלה. בהיעדר הוראת דין המוסרת את הסמכות לרשות אחרת, מסורה הסמכות לפתוח במלחמה ולנהל אותה בידי הממשלה, מכוח סעיף ‎29 לחוק יסוד: הממשלה.

שר הביטחון לא יכול להחליט על פתיחת מלחמה או ניהולה, אלא אם כן הוסמך לכך מכוח סעיף ‎31 (א) לחוק יסוד הממשלה.לאחר שהממשלה קיבלה החלטה על פעולה צבאית , שר הביטחון הופך להיות הממונה על הצבא מטעם הממשלה ע"פ חוק יסוד הצבא, אך בניהול המלחמה הוא כפוף לממשלה. גם לרה"מ אין סמכות עצמאית אלא כמייצגה של הממשלה. הכנסת מעורבת בהחלטות על פתיחת מלחמה ועל ניהולה רק במסגרת סמכותה הכללית לפיקוח פרלמנטרי על פעולות הממשלה. ועדת החוץ והביטחון מקבלת דיווחים על מהלך הפעולות הצבאיות מאת הרמטכ"ל וקציני צה"ל. לצבא יש סמכות לפעול במצבים מסוימים ללא אישור מיוחד מהדרג האזרחי למשל, אם נתקל מפקד יחידה באש מעבר לגבול, יהיה זה הגיוני להשיב אש אל מקורות הירי, ואם חיילים מיחידתו טעו בדרכם וחצו גבול, יהיה זה מסורבל ובלתי יעיל לחכות לאישור הדרג האזרחי כדי לאפשר תחילת פעולות החילוץ.

הסוגייה הגרעינית

ההתנגשות בין עקרונות דמוקרטיים לצרכים ביטחוניים בולט במיוחד בתחום הגרעיני. לציבור כמעט אין עליו מידע לשפוט אם החלטה שהתקבלה תואמת את מטרותיו ורצונותיו. כמו כן החלטה להשתמש בנשק גרעיני כתגובה על תקיפה בנשק גרעיני או קונונציונלי תהיה החלטה מהירה של מנהיגי המדינה, ולגופים פרלמנטריים או ציבוריים לא תהיה שום אפשרות להשפיע.

השאלה אם נשק גרעיני רצוי בכלל לישראל לא עלתה כלל לדיון ציבורי חופשי. אין ספק שיש טיעונים אסטרטגיים-צבאיים, מדיניים ומוסריים כבדי משקל בעד ונגד הצטיידות בנשק גרעיני אך בישראל התקבלה הכרעה כזאת או אחרת בסוגיה הגרעינית מבלי שהאזרחים יודעים מי קיבל אותה (מנהיג בודד,ממשלה,המטכ"ל,ועדת החוץ והביטחון), מהי ההחלטה, מי קובע את מדיניות ההפעלה ומי מפקח על מקבלי ההחלטות.

דמוקרטיה במצב חירום מתמשך

המתח הביטחוני והסכנות החיצוניות והפנימיות לביטחון המדינה הביאו את הכנסת ואת הממשלה להמשיך ולקיים את מצב החירום המשפטי ברציפות. מצב חירום כזה מאפשר את תחולתם של חוקים, המעניקים סמכויות נרחבות בתחום המעצרים, החיפוש והנהגת הסדרים כלכליים בדרך של צווים מנהליים ע"פ חוקי מסגרת כלליים. כמו כן מאפשר מצב החירום התקנת תקנות שעת חירום, שתוקפן ל-‎90 יום- אלא אם כן הוארכו ע"י הכנסת. תקנות ההגנה המנדטוריות, המעניקות סמכויות נרחבות בתחום הגבלת חירויות האזרח, ממשיכות להיות תקפות (פרט להוראות בנושא המעצרים המנהליים שהוחלפו בחקיקה ישראלית חדשה).

הדמוקרטיה הישראלית מהססת להיפרד מן המנגנונים המשפטיים הבאים לשמור על ביטחון המדינה. גם הממשל הצבאי בישראל על האוכלוסייה הערבית, שהונהג מקום המדינה, בוטל ב-‎1965. אולם ניתן לומר, כי בהדרגה הולך ויורד משקלם של שיקולי ביטחון, ומנגד הולך ומתחזק מקומם של שיקולי שלטון החוק. אם כי המסגרת המשפטית הפורמלית השתנתה אך מעט, הרי השתנו דרכי השימוש בסמכויות המשפטיות לאור התחזקותה של המדינה והתעצמות כוחה הביטחוני. גם הפיקוח השיפוטי על פעולות הרשות המבצעת, הנוגעות לתחום הביטחוני, נעשה אינטנסיבי יותר, ובית המשפט העליון גילה נכונות לבדוק את שיקול דעתם של השרים גם בנושאים שיש להם נגיעה לביטחון המדינה.

עם זאת ראוי לציין, כי הביקורת השיפוטית על פעולות הממשל בנושאי ביטחון תלויה במידת שיתוף הפעולה מצד הרשויות. באותם מקרים, שהרשויות נמנעות לחלוטין מלגלות מידע כלשהו נחסמת למעשה, האפשרות להעמיד את פעולותיהן בביקורת ע"פ אמות מידה של הדינים הבאים להבטיח שיוויון ,צדק והגינות.

ניתן לומר, כי גישות הציבור וגישות השופטים לשיקולי הביטחון השתנו במידת מה בשל הכרסום שחל באימון הציבורי המוחלט ברשות המבצעת ובמערכת הביטחון בעקבות מלחמת יום- הכיפורים ומלחמת לבנון. הגישות הללו התגבשו בעקבות ממצאי ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום- הכיפורים וועדת כהן על אירועי סברה ושתילה, שהמחישו לעין כל, כי גם רשויות הביטחון אינן נקיות לעיתים מליקויים ומטעיות בשיקול דעת.

מן הראוי להדגיש, כי סדרי השלטון הדמוקרטי מעולם לא נפגעו או שובשו בשל מצב חירום. מעמדה של הכנסת לא נפגע כתוצאה מהמתח הביטחוני, וטעמי ביטחון לא שימשו עילה להפסיק את עבודתה או לדחות בחירות לכנסת (למעט דחיית הבחירות לאחר מלחמת יום-הכיפורים).

---------------------------------------------------------------------------
ביבליוגרפיה
1) ברזילי, גד. דמוקרטיה במלחמות, תל אביב, ספרית פועלים, התשנ"ב,‎1992.
2) נויברגר, בנימין. דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, התשנ"ו, ‎1996.
3) רולף-הטיס,שילה. לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, ירושלים,הוצאת כתר,תשנ"ז,‎1998.
4) ארכיון קטעי עיתונות של הכנסת, תיק: דמוקרטיה.

ביבליוגרפיה:
כותר: דמוקרטיה בעתות מלחמה
מחברת: מלול, רחל
שם  האתר: הכנסת
בעלי זכויות : מדינת ישראל
הוצאה לאור: מדינת ישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית