הלאומיות היא תופעה אוניברסלית, אך המסר הבסיסי שלה הוא פרטיקולריזם. התאורטיקנים שעוסקים בפיתוח תיאוריות אוניברסליות לגבי לאומיות, אינם מזדהים עם לאומיות זו או אחרת, וגישתם היא ביקורתית. לאומנים, לעומתם, אינם מעוניינים בלאומיות כתופעה. הם מעוניינים בלאומיות מסוימת ומוגדרת היטב - זו שלהם.

התיאוריות על לאומיות מרובות, לא מעט מפני שנדמה שהלאומיות היא כוח סוחף בהיסטוריה. בה בעת, משתעשעות אליטות נאורות במערב ברעיון העולם הפוסט-לאומי. הסיבה פשוטה: הלאומיות, כך התחושה, הביאה סבל רב לעולם. הרבה, הרבה מדי, אנשים עונו, נרצחו, נאנסו וגורשו בשם האומה. מצב זה אסור שיימשך - יש לתקן את העולם. הנאורים מבקשים להביא תיקון לכלים שההיסטוריה האנושית שברה, והלאומיות היא מטרה נוחה במיוחד: מלחמות, טיהור אתני, דיכוי של עמים אחרים ו"האגואיזם הקדוש" של אומות דומיננטיות, כל אלה עטופים בטרמינולוגיה לאומנית ומעוגנים במיתוסים לאומיים.

כווריאציה של פוסט-מודרניזם וכדוקטרינה מוסרית, סוג זה של פוסט-לאומיות הוא מין אסכטולוגיה עכשווית, פרוטו-משיחיות, תיאולוגיה חילונית של גאולה אוניברסלית.

בגרסה הרדיקלית שלה, פוסט-לאומיות היא היבט של המאבק לשחרור האנושות מכבלי הדיכוי שמדינת הלאום מייצגת ומנציחה. זוהי תיאולוגיה של שחרור, לא תיאולוגיה של חירות. החירות, אף פעם אין בה די.

העובדה שהשחרור תמיד מוביל ליצירת קבוצות חדשות ומבני כוח חדשים אינה מטרידה את הפוסט-לאומיים ואינה מפחיתה את כמיהתם אל השחרור כאל כוח של גאולה. העובדה שהשחרור מוביל ליותר פרגמנטציה ולחוסר יציבות אינה מצננת את התלהבותם המילינארית מן ההתקדמות לקראת "סוף ההיסטוריה", שם לא ישא עוד גוי אל גוי חרב...

מכיוון שעידן הלאומיות הוא גם עידן מדינת הלאום, האסטרטגיה המועדפת היא להביא לדה-קונסטרוקציה של מדינת הלאום, קודם כל במישור האינטלקטואלי, אחר כך במישור הפוליטי. מכיוון שהמחקר האקדמי במדעי הרוח והחברה אינו, לעיתים קרובות, אלא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים - הדה-קונסטרוקציה של מדינת הלאום מככבת בסדר היום של העלית המערבית הנאורה הפוסט- והטרנס-לאומית. היות שהעולם נעשה כפר גלובלי, כך הטיעון, מדינת הלאום והפרספקטיבה הצרה שלה מאיימת, לא רק על שכנותיה, אלא על האנושות בכללותה.

מחקרים המצוטטים למכביר חשפו את טבעה המלאכותי לכאורה של מדינת הלאום. האומה אינה אלא "מסורת מומצאת" או, לחילופין, "קהילה מדומיינת". הדגש על היסודות התרבותיים של הזהות הלאומית, על הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי, מתקפים את הרעיון שהאומה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ושל מניפולציה פוליטית. כפי שהראו אין ספור מחקרים, משמעויות חברתיות הן תוצר של משא ומתן חברתי ולכן אינן יציבות. בוודאי, כך הטיעון, אין הן מייצגות "מהות" שהיא על-היסטורית. זיכרון לאומי מיוצר על ידי אליטות, ומייצג אינטרסים פוליטיים מוגדרים היטב. זהויות קולקטיביות הן תוצאה של התפתחות היסטורית והן משתנות, כך שאין משמעות לטענה, שיש "זהות קולקטיבית" מוחלטת. בניגוד למה שהנחנו בתמימות, זהות לאומית היא תוצר של הבנייה חברתית, ולכן היא גם ניתנת לפרוק. זיהוי מקורותיה ההיסטוריים של הזהות הלאומית, וחשיפת המניפולציות שהשקיעו סוכני הכוח בעיצובה, משרתים את המטרה המקודשת של הדה-מיסטיפיקציה, שהיא תנאי הכרחי והשלב הראשון של תהליך הפרוק.

בפועל, למרות ההתרגשות של הגילוי, נדמה שאין בכך כל חדש. מעבר לפרספקטיבה הצרה שהן מציעות, ולמרות חד-צדדיותן, מיתולוגיות לאומיות, המספרות את ההיסטוריה הלאומית, אינן מופרכות לחלוטין. למעשה, לידתה של אומה היא אלמנט חשוב במיוחד של המיתוס, והחשיבות המיוחסת בארה"ב לאבות המייסדים היא עדות לכך.

מעבר להבחנה הטריוויאלית שהסדרים חברתיים מעוצבים ומעוצבים-מחדש במהלך ההיסטוריה, ושזהויות קולקטיביות הן מהונדסות, השאלה המעניינת, וזו שקשה יותר להשיב עליה, היא למה וכיצד המניפולציות עובדות. ההיסטוריה האנושית היא רשימת מצאי של מניפולציות שנכשלו. "האדם הסובייטי" היה ונותר פיקציה; האומה הסוציאליסטית של מזרח גרמניה התאדתה ב-9 בנובמבר 1989; והרשימה עוד ארוכה מאוד, וכוללת גם את היהודי עובד האדמה, שהציונות הסוציאליסטית הכתירה כגיבור תהליך הגאולה של העם בארצו.

מניפולציה היא היבט של המצב האנושי, ולכן אין בהעלאתה על נס משום מתן הסבר. היו זהויות לאומיות שהתפתחו ושגשגו, אחרות לא חרגו מעבר לכתביהם הקודחים של חולמים נלהבים.

להציע את "סוף מדינת הלאום" פירושו גם לטעון במובלע כי זו עתידה להיות מוחלפת במשהו אחר. אם אבד הכלח על מדינת הלאום, אם היא נחלת העבר, מהו העתיד שמחכה לנו? מהו האופק אליו אנו מכוונים את צעדינו?

לפני שאשרטט כמה מההתפתחויות האפשריות כפי שהן קורמות עור וגידים בהווה, יש לומר עוד כמה דברים על הלאומיות בכלל ועל מדינת הלאום בפרט. בעיקרון, לאומיות היא עקרון השלטון העצמי וההגדרה העצמית: "לאומיות היא הטענה שכל קבוצה אתנית (או דתית?) החשה עצמה כאומה, זכאית לקיום עצמאי, להיות נשלטת על ידי נציגיה ועל ידי חוקיה בטריטוריה שלה".

בבסיס העניין - הלאומיות מקדמת את הרעיון שהמדינה שייכת לעם, ולא לשליטיה, יהיו אלה מלכים, קיסרים, מנהיגי דת, או פילוסופים. הבחנה פשוטה זאת מקפלת בתוכה כמה דברים בסיסיים בנוגע ללאומיות: המדובר הוא בקבוצה, המוגדרת כעם או קבוצה דתית, בממשל עצמי ובמושג 'מולדת'. המדובר הוא במדינה המאגדת בתוכה ובתחומה את כל אלה. המדובר הוא בתפיסת המדינה לא כמערכת של הסדרים פורמאליים בלבד, אלא כ"בית לאומי".

במובן זה, הלאומיות היא התפיסה הגורסת שהמדינה והאומה הם שני צדי אותה מטבע - הפטריוטיות. אלא שהבעיה היא שהאומה והמדינה חופפות לחלוטין רק לעיתים רחוקות, וזהו המקור לקונפליקטים רבים.

הרעיון המנחה את מדינת הלאום הוא של האומה כ -raison d’êtat . בעיקרון, פירוש הדבר הוא שהמדינה היא הביטוי הפוליטי של ה"אנחנו". בבסיסה, לאומיות פירושה הפוליטיזציה של ה"אנחנו". מדינת הלאום איננה רק סידור פורמאלי המכוון ומווסת יחסים חברתיים, אלא פרוייקט קולקטיבי שראשיתו בעבר, אפילו אם מיתי, המחויב להמשכיות שהיא על-זמנית.

כאידיאל, מדינת הלאום הדמוקרטית משלבת אזרחות במדינה עם חברות בקבוצה הלאומית. האזרחות מגדירה את היחסים בין הפרטים והממשל: האזרחים הם פרטים שווים בפני החוק, ובה בעת הם חברים שווים בקבוצה שקיומה הוא על זמני.

חברות בקבוצה, או במספר קבוצות בו-זמנית, היא מאפיין בסיסי של המצב האנושי. הקבוצה מציעה סולידאריות, אפילו אם המבנה החברתי הוא היררכי במובהק. חברות מקדמת ומתחזקת תחושת שייכות, והיא מנוסחת במונחים של שייכות לקהילה הנתפסת כ"משפחה מורחבת". הדבר ברור מאליו כאשר עוסקים בקהילות שבטיות קטנות. עמים ולאומים מתרגמים את תפיסת "המשפחה המורחבת" למושגים של היסטוריה משותפת ושל זיכרון לאומי הנמצא מעבר לזיכרונות האישיים. בהקשר זה, ההיסטוריה אינה משמשת רק ליצירת תחושה של המשכיות על-זמנית, אלא גם מפארת ומעצימה את המוצא המשותף של הקבוצה, ואת קיומה כקהילה בעלת גורל משותף.

ההיסטוריה המשותפת היא בסיס השוויון בין חברי הקבוצה. היא שעושה את הסולידאריות הלאומית לטבעית ומובנת מאליה. ומה שחשוב במיוחד: היא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, לקיומה של דמוקרטיה במובן הפשוט של המונח, היינו, שלטון העם, המבוסס על עקרון ריבונות העם.

החברה היא היררכיה ותחרות על משאבים. סולידאריות אזרחית יציבה יכולה להיות יצוקה אך ורק בתבנית של סולידאריות לאומית המוגדרת במונחים של זהות לאומית, וזאת במובן הפשוט של המונח: זהות כשוויון בסיסי הקיים ברמת העומק של התודעה הקולקטיבית. כפי שאנו יודעים מלימודי המתמטיקה, שוויון הוא דרישה חלשה יותר מזהות, ולכן זהות בהגדרה מבטיחה שוויון. הכחשת הסולידאריות הלאומית כדבר לגיטימי, ככוח חיוני בעיצוב היחסים בין יחידים וקבוצות, פרושה גם שנגזר עלינו מאמץ סיזיפי לייצר תחליפים מלאכותיים, כמו למשל ה"סולידאריות החברתית" שלקיומה, כפי שהניסיון של שתי המאות האחרונות מראה לנו, יש קיום רטורי בלבד.

הפוסט-לאומיות העכשווית מודעת היטב ליחסים המורכבים בין האזרחות והחברות. הבחירה שלה היא הפרדה בין שני המונחים והדגשת האזרחות כמושג המפתח של שייכות לקהילה הלאומית, המוגדרת כאוסף של אנשים שיש להם מעמד משפטי ביחס למדינה. הלאום הוא מושג פורמאלי בלבד.

אפילו אם הכוונות טובות, אולי אפילו נעלות, הרי שהפוסט-לאומיות כפי שהוצגה כאן אינה אלא פרוייקט של ביקוע. מצד אחד, הפוליטיקה של הזהות הרואה בהשתייכות לקבוצה אתנית, במיוחד אם היא מקופחת, מקור של הון פוליטי, ומנגד - פולחן השחרור וההעצמה שפירושם פירוק מדינת הלאום לפרגמנטים.

אך מעבר לרטוריקה הפוסט-מרקסיסטית של אינטלקטואלים פוסט-לאומיים, מעניין לגלות כי הטיעונים הפוסט-לאומיים, בין אם הם מנוסחים במונחים של רב-תרבותיות או אוניברסליות, מפארים את עקרון ההגדרה העצמית. במובן פרדוקסלי זה, פוסט-לאומיות היא דווקא גרסת 'טורבו' של הלאומיות השנואה כל כך. פירוק מדינת הלאום מוביל בהכרח להיווצרותן של מדינות לאום חדשות וקטנות יותר, ומה שחשוב במיוחד: כאלה המצטיינות בחוסר יציבות, מה שמוביל לעוד קונפליקטים ולפירוק נמשך.

פירוק צ'כוסלובקיה לשתי מדינות-לאום כמעט הומוגניות הוא היוצא מן הכלל. המקרה של יוגוסלביה מציע לקח אחר. פירוקה של המדינה המולטי-אתנית הזו יצר אוסף של מדינות קטנות יותר שכל אחת מהן לכשעצמה היא מולטי-אתנית גם כן. אלה התמודדו עם הבעיה החדשה-ישנה על ידי הפעלת השיטה הוותיקה, היא הטיהור האתני. החלוקה של בוסניה לתת-רפובליקות אתניות ידועה היטב. פחות ידועה העובדה שב-1991 כשליש מאוכלוסיית קרואטיה הייתה סרבית, אך זכותה להגדרה עצמית לא הוכרה. ב-1995, עם טיהורה האתני של אוקראינה, בעיית הסרבים כמיעוט לאומי בקרואטיה נפתרה למעשה, אם כי באופן אכזרי במיוחד - זכותם של הקרואטים להגדרה עצמית במסגרת מדינה עצמאית גברה על זכותם של הסרבים להגדרה עצמית. המרת הטיהור האתני של אלבנים בקוסובו בטיהורם האתני של הסרבים בחבל זה היא דוגמה טרגית נוספת.

הניסיון להפוך מדינות לאום לחברות רב-תרבותיות הוא נאיבי. המודל הרב-תרבותי שהופיע לראשונה בקנדה בשנות ה- 70 פותח במטרה למנוע את התפרקותה של מדינת המהגרים הזו. זה היה מודל אטרקטיבי בעבור מדינות כמו אוסטרליה, או מדינות הגלעין של אימפריות שירדו מנכסיהן ונעשו מדינות הגירה לנתיניהן לשעבר, למשל - בריטניה. בארה"ב, הרב-תרבותיות אינה מדירה את ההשתייכות למסגרת הלאומית המבוססת על סמלים, מיתוסים וטקסים, אלא מתקיימת לצדה כהשתייכות וסולידריות נוספת, אתנית או גזעית. כפי שהוא מיושם בחברות מהגרים, רעיון החברה הרב-תרבותית משמש כטיעון נגד נטייתן של קבוצות המהגרים הראשונות לעצב את הזהות הלאומית בתבנית הזהות התרבותית שלהם. איטלקים-אמריקאים או אפריקאים-אמריקאים הם אמריקאים. הם כולם חולקים את הלאומיות האמריקאית שקיומה אינו שנוי במחלוקת. חשוב להבחין בכך שאינם מבקשים להגשים באמריקה לאומיות אחרת שלהם.

חסידי החברה הרב-תרבותית מדברים בשפה של מיעוטים מקופחים. אך בחברות מהגרים, הרב-תרבותיות אינה חותרת תחת מדינת האומה אלא מבקשת להגדירה במונחים על-אתניים. העניין המרכזי כאן הוא הקו הדק המבחין בין ה'אתני' וה'לאומי'. לאומנים קנדים-צרפתים מבקשים להיפרד מקנדה וליצור מדינה עצמאית לעצמם, היא קוויבק. בארה"ב, הזהות הלאומית האמריקאית היא הדבק שמחזיק יחדיו את כל חלקי הפסיפס האתני. בכל מקרה שזהות לאומית על-אתנית שכזו אינה בנמצא, הסיכוי לייצר חברה רב-תרבותית שואף לאפס. לבנון וקפריסין הן דוגמאות לכך. גם בלגיה, שם נפלה לא מזמן ממשלה בגלל וויכוח בין הפלמים והוואלונים על מסלולי טיסה, אינה מודל של יציבות. בבלגיה החברות מוגדרת לא במונחי זהות בלגית, שקיימת רק ברמת משרד החוץ, אלא במונחים של השתייכות לקהילה הוואלונית או הפלמית. המדינה היא הזירה שבה שתי הקבוצות היריבות מתמודדות על נתחי שלטון ותקציבים.

המצב שונה בתכלית כאשר נעשים ניסיונות ליישם את המודל הזה למדינות לאום היסטוריות. מדינות לאום היסטוריות הן מדינות המזוהות כ"בית הלאומי" של קבוצה אתנית, היכן שאזרחות וחברות שזורות זו בזו ליצור זהות לאומית קוהרנטית. הניסיון להפוך מדינות לאום מסוג זה לחברות רב-תרבותיות סופו ליצור חוסר יציבות, ובהמשך אולי גם לקונפליקט דמים. ההתערבות הזרה הדרושה לשמור על השלום במקדוניה היא עדות לבעיה. הכישלון ליצור בוסניה שהיא על-אתנית ולא פיקציה משפטית היא תזכורת נוספת. ההיסטוריה אינה רק תוצאה של הבנייה חברתית. היא גם גורם מכריע שלא כדאי להתעלם ממנו. כפי שאנו יודעים, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. העתקה של פתרונות מסיטואציה אחת לאחרת יכולה להיות הרת אסון. עיתונאי יווני הסביר את הסתייגויותיו מהצעה להכיר במיעוטים לאומיים ולא רק דתיים ביוון (הכוונה להכרה במוסלמים כטורקים) ולהצעה הנלווית להעניק אזרחות למהגרים כלכליים:

"...יוון אינה מדינה שנוסדה על ידי פליטים, כמו ארה"ב או אוסטרליה, והיא איננה אימפריה לשעבר, כמו בריטניה…יוון היא מולדת של אומה היסטורית, החיה באזור רווי בדעות קדומות ובסכסוכים אתניים, מדינה שעליה לעמוד אל מול איומים ממשיים".

במקביל למודל הביקוע הופיע גם מודל ההיתוך. התפתחותה של אירופה המאוחדת מרמזת שלפחות באירופה, ערש מדינת הלאום המודרנית, סופה של מדינת הלאום נמצא מעבר לפתח. אירופה מאוחדת, כך נראה לכאורה, מבשרת את דה-הלאמתה של המדינה החדשה המעוצבת על ידי הביורוקרטים של בריסל.

כמסגרת על רב-לאומית, האיחוד האירופי מייצג לכאורה (או לפחות כך מנסים להציג אותו) שלב אבולוציוני גבוה יותר בהיסטוריה הפוליטית של האנושות. מעבר למלל הצדקני, רווי המוסרניות, ומעבר לעניינים כלכליים ומשפטיים - יצירתה של אירופה מאוחדת כוללת גם מאמץ אינטלקטואלי, מכוון ומתוקצב היטב על ידי בריסל, לייצר זהות פן-אירופית. מאמץ זה בא לידי ביטוי בעיצובה של מיתולוגיה חדשה באמצעות פרשנות היסטורית מתאימה: מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמת אזרחים; מלחמת העולם השניה הייתה מאמץ כל-אירופי למלחמה בפאשיזם; קארל הגדול הוא האב-המייסד של אירופה; סרביה שמשה בשנות התשעים כאויב משותף של אירופה הנאורה.

גם יצירתם של מוסדות אינטלקטואליים פאן-אירופיים היא חלק מן המאמץ המכוון ליצור עלית פאן-אירופאית, טרנס-לאומית בהשקפותיה, המחויבת להפצת רעיון אירופה המאוחדת שמעבר למדינות הלאום, שעדיין מרכיבות אותה.

בפועל, יצירתו של האיחוד האירופי פירושו יצירת מסגרת אימפריאלית חדשה. במתכונתו המוצעת, האיחוד האירופי הוא גרסה מודרנית של האימפריה הרומית הקדושה. מדינת הלאום המודרנית נוצרה כתוצאה מפירוקן של האימפריות הישנות. סופה של מדינת הלאום האירופית, אם אכן יתממש, מבשר את לידתה של אימפריה חדשה-ישנה. אימפריות הן סובלניות ביחס לקבוצות אתניות ודתיות, כל עוד אלה לא תובעות הגדרה עצמית ובכך מאיימות על המארג האימפריאלי. החידוש באיחוד האירופי הוא בדגש על מוסדות דמוקרטיים. כידוע, אימפריות לא נודעו דווקא בגלל המשטר הדמוקרטי שהיה נהוג בהן. אלא שהצהרות, ואולי אפילו כוונות, אין בהן די. החסך הדמוקרטי של האיחוד האירופי מתבטא בשחצנות הביורוקרטית ובחוסר השקיפות של מוסדות האיחוד בבריסל. אירופה המאוחדת היא פרוייקט של אליטות נאורות שאינן מחויבות לדמוקרטיה במובן הפשוט של המונח: ריבונות העם. אירופה זאת היא דיקטטורה נאורה, וזו, אפילו אם היא אכן נאורה, עדיין היא דיקטטורה.

זאת ועוד, היריבות בין מדינות חברות באיחוד עדיין לא נפתרה, והפער בין אירופה החדשה לזו הישנה, שהתגלה בחודשים האחרונים ביחסה למלחמה בעיראק, היה הוכחה ניצחת לכך. גם התביעה הצרפתית להגמוניה פוליטית מבטיחה שתהליך האיחוד יהיה רצוף בקונפליקטים, במיוחד לאור היחס המתנשא של המדינות המייסדות ובראשן צרפת כלפי מדינות מזרח אירופה. יש להזכיר כי רבים אינם שבעי רצון מ"מדינת העל" ומבקשים לראות במסגרת החדשה איחוד של מדינות ריבוניות. בעבור רבים, אירופה זו, אסור שתהיה מדינת-על, אלא "קומונוולת'" במובן הפשוט של המונח: מנגנון לשיתוף בעושר.

אחת ההתפתחויות החשובות של שלהי המאה העשרים וראשית המאה הנוכחית היא ההערכה מחדש של מדינת הלאום כיחידה הבסיסית של ריבונות. "קץ מדינת הלאום" אינו אלא מצב בו "הקהילה הבינלאומית" – מונח רווי אירוניה בזכות עצמו – מגבילה את הריבונות של מדינות קטנות. בכך מופר העיקרון לפיו הריבונות הלאומית היא מקודשת. מה שהיה בשנות השמונים בגדר יוצא מהכלל – כמו הפלישה האמריקאית לגרנדה – הפך לנורמה שלטת. המעורבות של נאט"ו בקוסובו והפצצת סרביה היו מבחינה זאת בעלי משמעות מיוחדת. מעבר לרטוריקה של זכויות אדם, זעם מוסרני והצדקות לגאליסטיות, ההתערבות של נאט"ו סימנה שריבוי המדינות החדשות בעולם פירושו גם פחות ריבונות לכל אחת מהן, אפילו אם דגלן מעטר בגאון את שדרת הדגלים שבחזית בניין האו"ם בניו יורק.

מילת המפתח היא "בינאום" של סכסוכים מקומיים, שמקדמים ארגונים לא ממשלתיים (אנ.גי.אוס) וארגוני תקשורת בינלאומיים שבסיסם – תמיד – במערב. אלה, כפי ששמם מלמד, פועלים ללא-גבולות; התפיסה של גבול, של הגבלה, זרה עבור מי שיודעים תמיד מה טוב לילידים וכיצד אלה צריכים לנהל את חייהם. במאה ה-19 הופיעו הצבאות האימפריאליים בעקבות המיסיונרים. משלהי המאה ה-20 הם צועדים בעקבות ארגוני זכויות האדם. למרות הרטוריקה השונה, הבסיס נשאר כשהיה: העליונות המוסרית של מדינות המערב. באופן פרדוקסלי, התוצאה של הפעילות הטרנס-לאומית של ארגונים ומוסדות אלה היא הגברת הפיקוח של המערב העשיר והחזק, לרוב - אם כי לא תמיד - תחת המטריה של האו"ם. הביטוי לכך הוא ההופעה של מונחים שנדמה היה כי עברו מן העולם: שטחי חסות (פרוטקטוראטים). בוסניה, קוסובו וטימור המזרחית זכו לכבוד לפתוח את הרשימה.

'העולם האמיץ החדש', שקווי המתאר שלו מתבררים והולכים, דומה יותר ויותר, כך נראה, לעולם שדימינו כי חלף ועבר. קץ "מדינת הלאום", הקלאסית, במובן העכשווי של המונח, מבשר את לידתו של סדר אימפריאלי גלובאלי. זהו גם סופה של הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים ומוקירים אותה, הבנויה, למי ששכח, על עקרון הריבונות העממית.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok