עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדולעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה וארכיאולוגיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > העמקים > עמק הירדן וים המלחעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדול
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
סיפורם של 960 הקנאים (גברים, נשים וילדים) שהתבצרו במצדה תחת הנהגתו של אלעזר בן יאיר לאחר שכל הארץ נכנעה לפני הרומאים וסופם המצמרר.



ושם המבצר מצדה (1)
מחבר: מיכה לבנה


איך זכה שם זה להתפרסם בציבור יותר מכל אתר-טיולים אחר בסוגו? מה מיוחד כל-כך במצדה? הכול מיוחד בה! ההר שצלעותיו זקופות כקירות וראשו שטוח כשולחן; העתיקות שהשתמרו להפליא, נחשפו בתשומת-לב ובכשרון מתוך רטט-קדושה, ושומרו היטב בהשקעה של אמצעים, ידע ויחס של כבוד; הסיפור המרתק שנקשר במגיני המקום ובמלחמתם ברומאים הצרים עליהם; ואווירתו של הנוף המדברי שמסביב, נוף-קדומים שהופרע רק מעט על-ידי יסודות מודרניים.


 

כאן התחולל קרב!


פרופ' שולטן נחשב לגדול המומחים לצבא הרומי. שנים רבות שאף להגיע למצדה ולחקור את אתרו של הקרב המפורסם, אותו הכיר לפרטי-פרטיו מקריאה בספרו של יוסף בן-מתתיהו. אך מכיוון ששולטן חי בראשיתה של המאה העשרים, עמדו בפניו מכשולים רבים, ורק כשלושים שנה אחרי שהחל לתכנן את מסעו הצליח להגשים את שאיפתו ולצאת למצדה בראש משלחת מחקר מצומצמת. כחודש ימים שהה באוהלו לרגלי ההר ויצא יום-יום לחקור את מחנות הצבא הרומי שצר על מצדה. מחקרו תרם לנו מידע על מהלך המלחמה במצדה, בעיקר מן הצד הרומי. הצד היהודי של המלחמה נחקר רבות, במיוחד בידי חוקרים ישראלים: שמריה גוטמן, יוחנן אהרוני, יגאל ידין, אהוד נצר ורבים-רבים אחרים. את עיקרי הדברים אנחנו יודעים מתוך ספרו של ההיסטוריון היהודי שחי באותה תקופה, יוסף בן-מתתיהו (פלוויוס).

אחרי שדיכא הצבא הרומי את מלחמת החירות של יהודי ארץ-ישראל (70 לספירה), כבש את כל המבצרים והרג רבבות חיילים ואזרחים - נותר בידי היהודים רק עוד מבצר אחד, מבצר מצדה. כאן נאספו קרוב לאלף איש - משפחות ובודדים, חיילים ואזרחים, גברים ונשים, ילדים וזקנים - וסירבו להיכנע לרומאים.

אל ביצורו הטבעי של ההר נוספו ביצורים אדירים שבנה כאן המלך הורדוס (קרוב ל- 100 שנה לפני מלחמה זו), ואלה עשו מבצר זה לעמיד בפני התקפה מבחוץ. אוצרות מזון ומים שעמדו לרשות מגיני מצדה חיזקו את יכולתם לעמוד בפני מצור.

הצבא הרומי, שגבר על מתנגדיו בעולם כולו והשליט את הרומאים בכל הארצות - לא יכול היה להשלים עם מציאותו של קומץ מורדים, ולו במבצר מבודד אחד. וכך יצאו גיסות רומי - על ארגונם המעולה, ניסיונם העשיר, כשרונם של המפקדים, אמביציה אדירה של מפקדים וחיילים כאחד ויתרונות טכנולוגיים במכונות-מלחמה יקרות, משוכללות וחדישות - לכבוש את מצדה.

הרומאים ידעו היטב את הקשיים העומדים בפניהם, והתארגנו מראש למבצע ענק. הם הבטיחו לעצמם אספקה ומים, סללו דרכים ובנו סביב מצדה שמונה מחנות-צבא, שנבנו באורח כה יסודי עד שהם עומדים שם עד היום, כעבור יותר מ- 1900 שנה. אחר-כך הידקו את המצור ובנו סביב ההר כולו חומת-מצור (הנקראת בשם דיק), הנמשכת לאורך של קרוב לחמישה קילומטרים.

רק אז הכינו את הפריצה אל המבצר עצמו. הר מצדה מתנשא בתלילות מעל סביבתו. שולי המשטח, המהווה את ראש ההר, גולשים לתהומות המקיפים אותו מכל עבר בצוקים שגובהם מגיע למאות מטרים. רק במערב ההר יש מקום שגובה הצוק בו כ- 150 מטרים בלבד, בשל שלוחה צרה המקשרת את רגלי הר מצדה אל הרי מדבר יהודה שממערב לו. על שלוחה זו בנו הרומאים סוללה אדירה, שהתרוממה באלכסון עד לגובה של 100 מטר. הסוללה נבנתה משלד של עצים, שעליו שפכו עפר שהודק. באזור מדברי צחיח זה נותרה הסוללה עד היום. העפר המהודק היטב עמד בפני סחף הגשמים, ושלד העצים מציץ עדיין מתוך העפר, ואין הריקבון שולט בו. יכולים אנו לדמיין בנפשנו את מגיני מצדה הרואים את הסוללה מתגבהת מולם ומנסים לדרדר אבנים על אויביהם, לירות בהם חצים או להשליך לפידים כדי להצית את שלד העצים של הסוללה. ואילו מולם עומדים הרומאים, מנוסים, מוכנים ומכירים את כל תחבולות המלחמה ותחבולות-הנגד. הם מגרשים את היהודים מן החומה במטר חצים ואבני-קלע ממכונות-המלחמה המשוכללות שלהם, מותירים שקע בראש הסוללה לעצירת אבני-הדרדור, מצפים את עצי הסוללה בבוץ לבל יידלקו, ומעל לכול - ידיים רבות מוליכות בשקידה עצומה עוד ועוד סלי עפר להגבהת הסוללה ולקידומה.

משהגיעה הסוללה עד לרגלי ההר, כ- 50 מ' מתחת לראשו, נבנתה עליה במה ריבועית יציבה מאבנים מסותתות היטב, שהתנשאה לגובה של 25 מ', עד סמוך לראש ההר. על הבמה הזאת הציבו הרומאים את מכונות המלחמה: מתקן לניגוח החומה, שאיל הברזל אשר בראשו התנשא אל גובה החומה ממש; ומגדל-ירי, מצופה ברזל נגד הצתה, שגובהו 30 מטרים ומראשו יכלו הרומאים, בנשקם העדיף, לגרש את המגינים מן החומה, ולאפשר לאיל הברזל לפעול באין מפריע. נקל לדמות לעצמנו את הקרב העז שהתחולל סביב הצבת המכונות - היהודים עם יתרונם הטופוגרפי והרומאים עם יתרונותיהם בטיב הנשק ובניסיון הלחימה.

כאשר הצליחו הרומאים לקעקע את חומת האבן של מצדה, התברר להם כי בינתיים הקימו היהודים באותו מקום חומה נוספת - חומת-עפר, שאיל הברזל אינו יכול להרוס אותה (כי הוא עשוי לנפץ חומה מאבן קשה, ולא מחומר רך). לבל יתפזר העפר, שפכוהו המגינים על גבי שלד עצים (כפי שעשו הרומאים בבנותם את הסוללה). אל עצים אלה כיוונו עתה הרומאים את לפידיהם. העצים אכן התלקחו עד מהרה, ובמקום התחוללה דרמה אותה נביא בלשונו של יוסף בן-מתתיהו עצמו:

"…חיש מהר אחזה האש במצודה (בחומה המאולתרת), אשר נבנתה עץ ברובה, וגם להטה במחילות-העפר עד היסוד ושלתה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון-מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות-המלחמה, בחשבם כי תהיינה למאכולת-אש (ומכונות כאלו אין בונים חדשות בן-יום. אילו נשרפו היו הרומאים זקוקים לשבועות רבים לשם בנייה והצבה מחדש, ובינתיים היה מגיע הקיץ החם והיבש, המקשה על הצרים יותר מאשר על הנצורים), אולם אחרי-כן נהפך הרוח פתאום והיה לרוח דרום (דרום-מערב) - כאילו עשתה זאת יד-אלוהים - ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כולה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת כי האלוהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו (בלבם) להבקיע אל אויביהם ביום מחר..." (מלחמות היהודים ז, ח, ה).




 

יוסף בן-מתתיהו וספריו - הערת ביניים


ברגע מותח ודרמטי זה נפסיק את הרצאת המאורעות במצדה ונפנה אל נושא אחר, מרתק אף הוא - בחינת ספריו של יוסף בן-מתתיהו ואישיותו.

חשוב להדגיש, כי בקטע מדבריו שקראנו זה עתה מוצג מהלך מותח של המאורעות: תחילה נמצאים הרומאים בסכנה, ונראה כאילו היהודים יינצלו וידם תהיה על העליונה; ואחר משתנה המצב, הרומאים ניצלים והיהודים מגיעים לקראת אובדנם. אולם לא גבורתם של היהודים היא שסיכנה את הרומאים, ולא גבורתם של הרומאים היא שהכריעה את היהודים, אלא - לפי ההשקפה המבוטאת בהדגשה בדבריו של יוסף בן-מתתיהו - "כאילו עשתה זאת יד אלוהים": תחילה מטה אלוהים את חסדו ליהודים, ואחר-כך הוא מסיר מהם את חסדו ומעבירו אל אויביהם.

הערה זו אינה מקרית. השקפה זו מנחה את יוסף בן-מתתיהו לאורך כל ספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". לא נדע אם אכן ביטא בכך את אמונתו, או השתמש ביסוד זה על-מנת להעמיק את גורם המתת ולמשוך את הקורא, לפי מסורת הטרגדיה היוונית. אם נבדוק את כל מה שידוע לנו על תולדותיו של יוסף בן-מתתיהו ועל אופיו, על השכלתו ועל אפיוניו כסופר וכהיסטוריון - הרי שתי האפשרויות סבירות.

מכל מקום, לגישתו זאת נודעה השפעה חשובה, כמעט אבסורדית: התרבות ההלניסטית-רומית, שיוסף בן-מתתיהו השתלב בה, הניבה מאות אלפי ספרים. אף שטרם הומצא הדפוס, וכל עותק של כל ספר נכתב ביד, הרי נכתבו והועתקו ספרים רבים, והם אף נפוצו ברבים ותוכנם נודע לציבור. פרט לספריו של יוסף בן-מתתיהו, נכתבו תולדות המלחמה בין הרומאים ליהודים גם בידי היסטוריונים אחרים. חשוב לציין זאת, כי יוסף בן-מתתיהו ידע שהוא כותב עבור קהל שקרא גם ספרים אחרים באותו נושא. הדבר חייב אותו להיזהר מלהיתפס בשקר, בהגזמה או בסילוף. בכל מקום שבו הוא טוען טענות שונות מאלה של עמיתיו - הוא משתדל להוכיח שהצדק עמו ולא עמם; ובכל מקום שאינו מתקיף את סילופיהם של עמיתיו - יש להניח שסיפוריו מתאימים לסיפוריהם. עבורנו, שספריהם של האחרים לא הגיעו לידינו, יש בכך משום חיזוק לאמינותו של יוסף בן-מתתיהו: הוא אמין לא מפני שאנו סומכים עליו, אלא מפני שאנו יודעים שהוא ידע שעליו להתגונן בפני מבקריו, וחלילה לו לכתוב משהו שלגביו יוכלו להאשימו באי-דיוק.

מאז אמצע המאה הקודמת שולטת במדע אסכולה האוהבת לפקפק באמיתותם של מקורות. אופנה מדעית זו ידועה במיוחד בחקר התנ"ך, אבל גם על חקר ספריו של יוסף בן-מתתיהו לא פסחה. אך ככל שמתקדם המחקר הארכיאולוגי בארץ, וככל שיש באפשרותנו לבדוק בשטח את הנתונים שיוסף בן-מתתיהו מביא בכתביו - גוברת הערצתנו לדיוקם של נתוניו. הרבה דברים שנחשדו בעיני חוקרים כמוגזמים ואפילו כבלתי מתקבלים על הדעת - נמצאו נכונים (ואכן דברים אלה לפעמים נפלאים, כמעט בלתי מתקבלים על הדעת, כגון מפעלי הבנייה של מלכי בית חשמונאי והורדוס).

הנצרות החלה כמה עשרות שנים לפני מלחמת היהודים ברומאים. בתחילת דרכה ניסתה להיאחז בקרב היהודים, אך נכשלה בכך ופנתה אל הגויים. שם נאחזה תחילה בקצב אטי, ורק כעבור כמה מאות שנים יצאה מנצחת. אז התברר שכוחה רב עמה לנצח בוויכוחיה עם העולם האלילי, אך במאבקה הפילוסופי ביהדות לא נחלה הצלחה. בספריו של יוסף בן-מתתיהו ראתה אז הנצרות כלי-נשק מעולה במאבק זה: הנה עד נאמן, יהודי בעצמו, המוכיח בבירור כי כמה עשרות שנים לאחר הופעת ישו, משסירבו היהודים לקבל את תורתו, הסיר אלוהים את חסדו מהם והעבירו לזולתם. האין זו הוכחה לצדקתם, כביכול, של הנוצרים?

בזכות גישה זו לספריו של יוסף בן-מתתיהו זכינו, באורח אבסורדי, שיישמרו כתבים חשובים אלה: כאשר שרפו הנוצרים מאות-אלפי ספרים והשמידו הרבה מתרבותו של העולם העתיק - הם שמרו מכל משמר על כתבי יוסף בן-מתתיהו, למען ישמשו אותם כנשק במאבקם הרעיוני ביהדות. במנזרים נידחים ברחבי העולם ישבו משכילים יודעי קרוא וכתוב והעתיקו כתבים אלה, וכך הגיעו עד אלינו.

רק עתה, מצוידים בידיעות אלה, מן הראוי שנמשיך. שכן המשכו של הסיפור מוזר ואיום, ועלינו לשקול האם מאמינים אנו לדברים שכתב יוסף בן-מתתיהו או לא.

הגישה המקובלת היום על חוקרים - ואני מציע לאמץ אותה - קובעת שאמנם אין ספק כי לידיו של יוסף בן-מתתיהו לא הגיע נוסח מדויק, שנרשם בו-במקום, של דברי אלעזר בן יאיר - אך הגיע לידיו מידע כללי על תוכן דבריו והשפעתם, ואת הפרטים השלים יוסף בן-מתתיהו על סמך היכרותו את הרקע התרבותי והמדיני של האיש ואת השקפותיו ואופיו, שהיו ידועים לו היטב.



 

הרוח שצחקה למוות


אחרי פריצת החומה חיזקו הרומאים את השמירה על הדיק והזהירו את השומרים מפני ניסיונות בריחה של הנצורים. אולם אלעזר בן יאיר, מנהיג מצדה, לא תשב להימלט על נפשו, וגם לא עלה בדעתו לתת לאחד מאנשיו לעשות זאת. כאשר ראה כי החומה נותצה, חומת החירום נשרפה ואין כל דרך לדחות את התבוסה - שיווה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם משיגברו עליהם, וגמר בנפשו למות, הוא וכל אשר עמו, מות גיבורים בני-חורין, כי האמין שזהו הדבר שראוי לעשותו במצב הנתון. הוא מכנס את כל אנשי מצדה - תשע מאות ושישים איש ואשה וילד - ונושא בפניהם נאום מזהיר, פאתטי ומלהיב, לשכנעם כי המוות הוא הדרך הנכונה מכל הדרכים במעמד הזה. ומסיים אלעזר: "…על כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי-כן נגמול איש לרעהו חסד-גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי-קבר" (מלחמות היהודים ז, ח, ו).

קשה היה לאנשים לקבל רעיון נורא זה. על-כן המשיך אלעזר ותיאר את המצפה להם אם יפלו בידי הרומאים, ועד כמה גרוע יהיה הדבר אף מן המוות. ואכן, דבריו העזים הניעו את האנשים לעשות את הנורא מכול. כל גבר שחט במו ידיו את בני משפחתו האהובים, מתוך תחושה שהוא גומל להם חסד וגואל אותם מגורל איום עוד יותר. אחר-כך נבחרו בגורל עשרה גברים שהרגו את כל היתר ואלה הפילו גורל ביניהם והאחד נבחר להרוג את חבריו, ובסיימו לעשות זאת הצית אש בכל פינות ארמון המלך והרג אף את עצמו.

למחרת באו הרומאים לכבוש את המבצר, ובמקום שאון-קרב מצאו דממה. תחילה חששו שטומנים להם מלכודת. אך כשמצאו את הגוויות – לא חשו חדוות ניצחון. אדרבא, כאילו נגזל מהם ניצחונם: "וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה" (מלחמות היהודים ז, ט, ב).



 

סמל לדבקות בחיים של טעם


כל השומע את סיפורה של מצדה נפעם מן העוצמה האצורה בו. שרידי המבצר, המחנות הרומיים, הסוללה והנוף המדברי המיוחד שמסביב מוסיפים לו מימד של אמינות ומציאותיות, ומייחדים אותו מטרגדיות אחרות המתוארות בספרות או בספרי ההיסטוריה.

מצדה הפכה לנו סמל לקשיות-עורף שאין לשוברה; לעם שאין לנצחו, אף אם הושפל, דוכא, נרמס והובס בכל שדות הקרב; סמל להגנת מבצר ללא נסיגה, כי אין לאן לסגת... העם היהודי מעולם לא העלה על נס את התאבדותם של אנשי מצדה, אלא את חייהם. מצדה עבורנו היא סמל לדבקות בחיים של טעם. מגיני מצדה נלחמו לא רק על חייהם, אלא על קיומם של ערכי העם היהודי, מול הכוח הברוטלי של הקיסרות הרומית. הם שמרו על גחלת, שלחשה עוד דורות רבים עד ששבה והתלקחה כלפיד שהאיר את הדרך לתנועה הציונית בימינו.

חייהם של אנשי מצדה, יותר מאשר מותם, מבטאים עבורנו את הצו לא לסגת נוכח אויב העולה עלינו במספרו ובכוחו, ולעמוד על ערכי העם בגבורה ובמסירות אין-קץ.



 

חיי היום-יום


אולם מה בעצם יודעים אנו על חיי היום-יום של אנשי מצדה? קוראים אנו בעיון ובשקיקה את כל שכתב יוסף בן-מתתיהו, ומגלים שהרבה לספר על אופיו של ההר, על ביצורו, על הכנתו לתפקידו בידי הורדוס, כולל התקנת מערכת הספקת מים ואגירת מחסני חירום ענקיים של מזון ונשק, על בניית ארמון ועל מקומו של המקום בתולדות הורדוס ומשפחתו. ואילו לגבי אנשי המקום בתקופת המרד הגדול אין הוא מספר לנו אלא שהגיעו אליו וכבשוהו בעורמה מידי הרומאים בתחילת המרד (בשנת 66 או 67 לספירה), והוא מאריך, כמובן, בתיאור הקרב האחרון (בשנת 73 או 74 לספירה). אבל לגבי כל מה שהתרחש באמצע, במשך שנים ארוכות, הרבה מים, שעות אין-ספור - יש בידינו רק עדויות מעטות מאוד מפי יוסף בן-מתתיהו.

המשלחות הארכיאולוגיות שיצאו לחפור במצדה הציבו לעצמן, בין היתר, מטרה ללמוד יותר על חיי היום-יום של אנשי מצדה. החוקרים לא באו למצדה לברר אם אכן מדויקים הדברים ששם יוסף בן-מתתיהו בפיו של אלעזר בן יאיר, מנהיגה של מצדה. הם אפילו לא גילו את עצמותיהם, של 960 האנשים ששלחו יד בנפשם.

החוקרים גילו שהחיים במצדה התנהלו ברובם במסגרות משפחתיות – לא כבקסרקטין. נמצא שהאנשים חיו שם כפי שחיים פליטים, שנדדו עם מקצת רכושם והביאו עמם את מסורת אורח חייהם בביתם, והגיעו למקום-מפלט שהוא שונה באופיו מביתם. משפחות שהיו רגילות, למשל, לגור בבית שחדריו רבים וקטנים - קיבלו במצדה "שיכון" במחצית העולם של ארמון המלך - מפואר ואולי אף מכובד, אך בהחלט לא נוח לצורכיהן. והן התקינו את המקום לעשותו דומה לביתן שממנו ברחו, או לפחות להתאימו לדרישותיהן - בנו מחיצות והקימו מתקנים כגון כיריים לבישול ותנור לאפיית הלחם, מחסן לתבואה ופינה לכד המים; קרעו בקיר צוהר לאור ולאוויר והתקינו גומחה כארון לבגדים ולחפצים. לא הכול יכלו לאפות לחם לעצמם ולמשפחתם, והיו שקנו את לחמם במאפייה, כעדותם של חדרים במצדה שנמצא בהם ריכוז של תנורי אפייה ומתקנים אחרים, הקשורים אולי בהכנת הבצק. באחד מהם נמצאו אף שקי-מלח, ובאחר - קופה של מטבעות סמוך לכניסה.

המטבעות שנמצאו במצדה מספרים לנו הרבה. בין היתר הם מעידים, שמצדה לא היתה נצורה ומנותקת מסביבתה במשך חמש שנות המרד, אלא קיימה יחסי-גומלין עם שאר המורדים. התמונה של סיקריים מנותקים כמו על אי בודד, שהיו שהסיקו אותה בעקיפין ובטעות מסיפורו של יוסף בן-מתתיהו, השתנתה בעקבות החפירות. מתברר כי במשך התלקטה כאן חבורה רבגונית של יהודים משכבות שונות ומכיתות כפריים ועירוניים, פרושים ואיסיים (כעדותן של מגילות מיוחדות לאיסיים), עניים ועשירים, רווקים ומשפחות.

גם דימוי של חיים מתמשכים בסימן של שעת-חירום מתמדת, או של חיים בהכנה בלתי-פוסקת לקרב - אינו מתאמת. נשים שחיו במצדה הקפידו לטפח את הופעתן, לסוך את עורן ולהתאפר. בנוסף לבישול הן עסקו באריגה, ויש להניח שגם בדברים רבים אחרים שלא הותירו עקבות - ממלאכות-בית שונות ועד לחינוך ילדיהן, ואולי הן השתתפו אף בחוגים ללימוד תורה ולהשכלה כללית.

אנשי מצדה לא ראו את מצבם הבלתי-טבעי כתירוץ להשתמט ממצוות. הם ניהלו בקנאות אורח חיים יהודי וקיימו מצוות: הקפידו על הפרשת תרומות ומעשרות, על כללי טוהרה ורחצה במקווה; הם התכנסו בבית-כנסת ולמדו בבית-מדרש שהקימו בבואם למצדה.

עדיין נותר כר נרחב לדמיון, שיעזור לנו לצייר את אורח חייהם של אנשי מצדה: את היחסים החברתיים ביניהם, את מערכת החינוך ומערכת קבלת ההחלטות, את היחסים בתוך המשפחה, את העיסוק בשעות העבודה ובשעות הפנאי, את התרבות, האמנות, הבידור, המשחקים ועוד. בעקבות החפירות ידועות לנו כיום עובדות רבות מוצקות הרבה יותר, והן מסייעות לדמיוננו לבנות את תמונת המציאות שהיתה.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: ושם המבצר מצדה (1)
מחבר: לבנה, מיכה
שם  הספר: דרך ארץ : אבן חרס ואדם
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשנ"ו, 1996
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה שנייה.
2. בשער: קצין חינוך וגדנ"ע ראשי - "במחנה".
הערות לפריט זה: חלק 1 מתוך 2 מהמאמר ''ושם המבצר מצדה''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית