"כל אדם זכאי לעבודה, לבחירה חופשית של עבודתו, לתנאי עבודה צודקים והוגנים ולהגנה מפני אבטלה.
כל אדם, ללא כל אפליה, זכאי לשכר שווה בעד עבודה שווה.
כל עובד זכאי לשכר צודק והוגן, אשר יבטיח לו ולבני ביתו קיום הראוי לכבוד האדם, אשר יושלם, אם יהיה צורך בכך, על ידי אמצעים אחרים של הגנה סוציאלית
כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו" (סעיף 23).
 |
הזכות לעבוד |
האבטלה נמצאת במגמת עלייה תלולה ועומדת כיום על כ-% 9 . מצב זה פוגע בזכות היסוד לעבוד, ומהווה הפרה של חובת הממשלה להבטיח לתושבים תעסוקה ופרנסה. ההצעות לקצץ בגובה דמי האבטלה, ועידוד לשכות התעסוקה להגדיר את הפונים ללשכות כסרבני עבודה, כאמצעי לכאורה להקטנת היקף האבטלה, פוגעות בזכות האדם להתפרנס בכבוד.
כתוצאה מהעדר אכיפה יעילה של חוקים הבאים להגן על זכויות עובדים (חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק שכר שווה לעובד ולעובדת, חוק שכר מינימום ואחרים) נותרים חוקים אלה כאבן מתה, והזכויות אינן מיושמות הלכה למעשה.
|
אפליה בעבודה |
החוק בישראל אוסר על אפליה בקבלה לעבודה, בתנאי ההעסקה ובפרישה. אף על פי כן אפליה בעבודה נפוצה ביותר, במיוחד כלפי ערבים, כלפי נשים (בעיקר על רקע היותן אמהות, היותן בהריון, או יציאתן לחופשת לידה) וכן אפליה על רקע גיל. המדינה עצמה, כמעסיק (שירות המדינה), מפלה מטעמים אלה. אנו מוצאים, למשל, כי נשים מיוצגות בחסר בתפקידים בכירים, כי ייצוגם של ערבים בשירות המדינה מצומצם ביותר, וכמעט בלתי- קיים בתפקידים בכירים, וכי בגופים שונים בשירות המדינה - למשל משטרת ישראל - אין מקבלים לעבודה מועמדים שגילם מעל 35.
על רקע מצב זה נודעת חשיבות יתרה להקמת נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, שתעמוד לצד עובדים שהופלו בעבודה.
|
אפליה בשכר |
פערי שכר גדולים קיימים בין גברים ונשים, בין אשכנזים ומזרחים, בין יהודים לערבים, כאשר החלק הגדול מפערים אלו נובעים מאפליה. אפילו בשירות המדינה מרוויחות נשים כ- 25% פחות מגברים. חקיקת חוק שכר שווה לעובד ולעובדת לא הביא לשיפור במצב.
|
שכר מינימום |
חוק שכר מינימום אינו נאכף ביעילות, בשנת 1997 רק כמחצית מהזכאים לקבל שכר מינימום על פי החוק אכן קיבלו שכר מינימום. עליה ברמת האבטלה מביאה לירידה ברמת הציות לחוק ולכן יש מקום לשער שעם העלייה באבטלה יגדל עוד יותר מספרם של הזכאים לשכר מינימום המשתכרים בפועל פחות ממנו.
|
עובדים זרים |
כ- 90,000 עובדים זרים בעלי היתר עבודה שוהים כיום בישראל (עוד לפחות כמספר הזה עובדים זרים שוהים ועובדים בישראל ללא היתר, אולם ההערות הבאות יתמקדו באופן בלעדי בפגיעות בזכויותיהם של זרים שהגיעו לישראל על פי היתר עבודה). ישראל נוקטת מדיניות של "כבילת" העובד הזר למעסיקו הישראלי, באופן המונע מהעובד לעזוב את מעבידו ולעבור לעבוד אצל מעביד אחר וזאת אף אם המעביד אינו מקיים את חובותיו כלפי העובד. מדיניות זו ותלותם של העובדים במעבידיהם, יוצרת כר פורה לניצול העובדים על ידי מעבידיהם, על ידי הפרת חוק שכר מינימום, אי-תשלום עבור שעות נוספות, אספקת תנאי מגורים בלתי- הולמים. יתר על כן, בעוד שהמחלקה לאכיפת חוקי עבודה במשרד העבודה והרווחה משקיעה מאמצים גדולים באיתור עובדים זרים בלתי-חוקיים וגירושם, מושקעים הרבה פחות מאמצים באכיפת החוק כלפי מעסיקים המפרים את זכויותיהם של עובדיהם.
