מזיכרונותיה של צילה רנרט : גילויי אנטישמיות בקרקוב בשנות ה-30

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

צילה רנרט, לבית רקוביצקי, חיה בזהות שאולה יחד עם בעלה ובתה, במהלך מלחמת העולם השנייה. בעזרת ידים וסתם אנשים טובים והודות לאומץ-לב ולתושייה, עשו את רוב המלחמה בצד ה"ארי" ולא נלכדו בגטאות ובמחנות. בפברואר 1944 נתפס רומק, בעלה של צילה, ביגי הגסטפו והוצא להורג. צילה ובתה ניצלו בנס משילוח לאושוויץ, ובתום המלחמה יצאו לפריס. באוגוסט 1976 נפטרה וע"פ בקשתה נקברה בקיבוץ כברי, על-יד אחיה.

ואולם יפים ככל שהיו חיינו בפולין, לא נמנעו גם שם מלהזכיר לנו את דבר היותנו יהודים. הפתעתי הכואבת הראשונה התרחשה בבית קולנוע. לפני הסרט שוחחנו, רומק ואני, בגרמנית, מפני שעדיין לא ידענו פולנית. זוג בגיל העמידה, כנראה אנשי הבורגנות העילית, שישבו לצדנו והסתכלו בנו לפני-כן בחביבות, חשבו את הגרמנית ליידיש והחליפו מקום ואמרו בקול רם: "נשב רחוק יותר, כדי שלא להיות קרובים מדי ליהודונים". חמתי בערה בקרבי וכמעט שחוללתי שערורייה. ביקשתי מרומק שנצא מן האולם ובחוץ מיררתי בבכי. נדמה היה לי שלא אוכל לחיות עוד בפולין.

לאחר שפג ההלם דיברו בעלי וחברינו על לבי ואמרו, שאל לי לייחס לתקרית הזאת חשיבות גדולה מדי, מפני שרק מיעוטם של הפולנים הם אנטישמים. אבל כעבור זמן-מה נתנו לנו עוד אות אזהרה. מרכז העיר קרקוב מוקף חגורת ירק, ה"פלנטי", גנים נפלאים רחבי-ידיים ובהם עצים לתפארת, אגם מלאכותי ובו ברבורים מלאכותיים, שיחי פרחים וספסלים לשבת עליהם. בשעות היום מטיילות בגנים האלה אמהות ואומנות ונפגשים שם סטודנטים ואוהבים. עם ערב משמשים הגנים אתר טיולים ונופש לבני כל המעמדות. ערב אחד, כשה"פלנטי" כבר היו שוממים, טיילנו לנו, חבורה עליזה ושאננה, ופתאום הסתערה עלינו כנופיה של פרחחים חמושים באלות, צעקו "מוות ליהודונים" והיכונו בשצף קצף. הגברים מיהרו להתגונן, אבל הכוחות לא היו שקולים ואילולי השומרים, שנזעקו לשמע הצעקות והניסו את התוקפים, רק האל יודע איך היינו נחלצים מן המערכה.

לבסוף באה הגזרה שחיזקה את דעתנו באשר לאנטישמיות הרדומה הקיימת בארץ הזאת. כדי להיות רופא בפולין צריך להיות בעל תואר דוקטור שנקנה בפולין, וכדי לזכות בו יש ללמוד לימודי-השלמה של שלוש שנים. כך הדבר גם בארצות רבות אחרות, אלא שממשלת פולין לא נתנה לכל סטודנט אישור להשלים את לימודיו והנהיגה למעשה נומרוס קלאוזוס, ורק 10 עד 15 אחוזים מבין היהודים המבקשים ללמוד היו זוכים להשלים את לימודיהם הגבוהים.

הגשתי בקשה להתקבל לבית-הספר לרפואה בקרקוב. הסירוב לא איחר לבוא. הדיקן יעץ לי להירשם לפקולטה למדעים-ניסויים, פקולטה שממנה נוח יהיה לו להעבירני כעבור זמן-מה ללימודי הרפואה. עשיתי כדבריו. ביום תחילת הלימודים הייתי אפוא מעורבת בקהל הסטודנטים שמילא את כיכר האוניברסיטה, וכמו כולם הפעלתי את מרפקי כדי לפלס לי דרך אל אולם הכניסה המלא והגדוש המון גועש וצרחני. מאחר שידיעותי בפולנית היו מוגבלות, שאלתי את שכניי בגרמנית לפשר ההמולה שהיתה מופרזת אף לגבי יום פתיחת שנת-הלימודים. פתאום לפת את זרועי בחור שלא ראיתי מימי, הוציאני בכוח אל מחוץ לבניין ויעץ לי בתקיפות, בגרמנית רהוטה, להסתלק במהירות, שכן פרצה תגרה המאיימת להיות "חמה" מאוד. הוא לא הבהיר, או מתוך אדיבות או משום שלא ידע את מוצאי, שהמאבק ניטש בין יהודים סוציאליסטים ובין לא-יהודים, אנשי הימין. כששבתי הביתה, להפתעתו הרבה של רומק, נודע לי, שהתחוללו תקריות חמורות באוניברסיטת לבוב וסטודנט יהודי אחד נהרג. לפיכך התכוננו בקרקוב לתגובה וזו היתה חזקה ונוקשה, ובעטיה נסגרה האוניברסיטה לכמה ימים.

בעקבות האירועים האלה לא היתה דעתי נתונה עוד ללימודים, ובייחוד שסיכויי להתקבל ביום מן הימים לפקולטה לרפואה היו קלושים מאוד. ידענו, רומק ואני, שאין לנו אלא לנוס מפולין, אבל "החיים המתוקים" שלנו בקרקוב שימשו לנו אמתלה להוסיף ולשהות בפולין ולהשהות את דאגתנו – החלטה פזיזה, שנעשתה ביודעין. הסיכונים שריחפו מעלינו עדיין לא היו ממשיים אלא אקראיים, והעלבונות וההשפלות פגיעתם לא היתה קשה, והכל היה שונה מאוד מן המצב הגרוע באמת, ששרר מעברו האחר של הגבול, גבול שטרחנו לשכנע את עצמנו שאין הוא ניתן לחציה. וחוץ מזה בפולין הרי חיים יהודים רבים כל-כך, למעלה משלושה מיליונים, עניים כעשירים, סוחרים, אנשי המקצועות החופשיים ואף פקידי ממשל בכירים! שלושה מיליון לכל הרוחות! המון כזה אינו מניח בנקל שירמסוהו. החלטנו אפוא להישאר שם עוד שנה ושכרנו חווילה מוקפת גן בעיבורי העיר, בגונטינה, מקום שאליו נהגו לפרוש אנשי רוח. בגונטינה היתה פגודה קטנה של עץ, נאה למראה, שנעשתה מקום עלייה לרגל לקשישים.

חברינו היו מרבים לבקרנו והיינו דנים בלי סוף בענייני המדינה, אך מאחר שהכל היו קומוניסטים, לא התלהטו היצרים מעולם. אבל לא קומוניסטים בלבד היינו אלא גם יהודים, וכיהודים היינו עיוורים וקלי דעת. העשירים היו יוצאים בקיץ להינפש בערי הקיט או בחיק הטבע, ביערות נפלאים משובצים אגמים ירוקים ועמוקים ובחורף היינו מעפילים אל עיירות הסקי, עיירות שמכולן העדפנו את זאקופני הציורית שעל רמת טאטרי, המקום שבו נוטים ענפיהם המזוקנים של האשוחים הענקיים תחת נטל השלגים.

איכרי המקום עדיין לבשו את הבגד המסורתי: מכנסיים לבנים הדוקים, מקטורן ומגפי בד מעוטרים ברקמות אדומות וירוקות וכובע תיתורה שחור. מזחלותיהם, שאותן גררו שני סוסים שפעמונים קשורים לצווארם, עברו מצלצלות במרחב הצחור. היה אפשר לשכור מזחלת ולטייל בה במשך שעות. לעתים הייתי נקשרת בחבל למזחלת דוהרת, שרומק היה שרוע עליה עטוף פרוות חמות, ונגררת אחריה על מגלשי. העיירה הזאת של ספורט החורף היתה מאורגנת ומצוידת היטב וחוץ מבתי-מלון, מסעדות ומועדוני-ריקודים בשפע, היה בה רכבל חדיש לגמרי, שהעלה את הגולשים לרום של שלושת אלפים מטר ומשם גלשנו, מסוחררים, אל העמק שלרגלינו.

יש שהייתי שוהה שם חודשים רצופים ומתמכרת להנאות ששיכרוני. רומק היה בא לסופי-שבוע ואז היינו מטיילים לנו טיולים נפלאים ביערות העבותים.

ערב אחד, כששבנו בשעה מאוחרת למדי אל ביתנו, הגיח מאי-שם כלב וכרכר סביבנו. ליטפנו אותו, מופתעים. והנה הופיע עוד כלב ואחריו עוד רבים אחרים, וכל הכלבים הללו הקיפו אותנו ומנעו בעדנו מלהתקדם. כלבים בלי ייחוס, בלי קולרים, מכל מיני גדלים ומינים, עצבניים מאוד למראה, אבל הם לא נבחו ורק השמיעו נהמה עמומה. מספרם הרב הדאיג אותנו ומחשש שיתקיפו אותנו לא העזנו לגרשם. פתאום שמענו את צלצול פעמוניה של מזחלת מתקרבת. אותתנו נואשות לעגלון והוא עצר והזמיננו לעלות. השגחנו שאין הוא ירא כלל מן הלהקה המשולהבת ובשעה שסב לאחור, להסיענו אל ביתנו, הסביר לנו את פשר ההתקהלות. הכלבים התועים המסכנים האלה מחפשים להם אדון. לילה לילה, כמעט, עוברת מזחלת המכלאה ואוספת את הכלבים המשוטטים. הכלבים יודעים זאת ומבינים, שאם יימצא להם אדון הוא יגונן עליהם מפני הגורל הזה. לכן הם נסים מפני המזחלת המוכרת להם ומבקשים את קרבתם של בני-אדם.

חיות נבונות וחסרות ישע בפני רשעות האדם! הסיפור ריגש אותנו מאוד ולא ידענו, שעד מהרה נהיה אף אנחנו נרדפים ככלבים האלה, וכמוהם חסרי-אונים להגן על חיינו העלובים.

בקיץ הטרידו המבקרים הרבים שבאו אל ביתנו את שלוות שכנינו. מה מסכן היה הפרופסור הקשיש, שביתו גבל בגן ביתנו, וכמה סבל. כשהיה רואה אותנו שרועים בכסאות-נוח או משחקים בדשא ורק בגד-ים לגופנו היה נעשה סמוק מכעס וצועק, שזו בושה להיחשף כך בפרהסיה ושאנחנו מקלקלים את מידותיה הטובות של בתו!

הקיץ והאביב עברו להם כבתוך חלום נעים. בחורף עזבנו את החווילה הגדולה מדי והמוסקת בצמצום והתיישבנו בדירה נוחה בלב-לבה של קרקוב. בעלי טיפל בעסקי אביו וקשר קשרים עם המהנדס קלינגהוף, ממציא דגול שהתרמוסטטים שלו נמכרו בעולם כולו. האיש הזה לא היה יהודי, אבל התנגד לנאצים בכל מאודו ונאלץ לימים לברוח מפולין. הוא השתקע באיטליה ומשם, כידיד אמת, השתדל לעזור לנו בתקופת המלחמה.

אי-המעש העיק עלי ולכן פתחתי בית-ספר למחול ולריתמיקה לנשים ולילדות, ולשם-כך שכרתי אולם נאה בכיכר המרכזית. פסנתרן מצוין – שהיה באותו זמן עני למדי, אבל אחר-כך נעשה מלחין וזכה בתהילה ובעושר – ליווה אותנו בפסנתר. שמנה וסלתה של קרקוב, אמהות ובנותיהן, נרשמו לבית-הספר, שמחיריו הגבוהים היו על-פי יכולתם של הלקוחות ואף הבטיחו לי יחס מחמיא של הערכה רבה. זה דרכו של עולם: ככל שאתה עשיר יותר, כן נחוץ לך פחות הכסף שאתה משתכר, וכן נוהרים אליך עוד ועוד לקוחות עתירי ממון המציעים לך, לעיתים אף מתחננים לפניך, שתיקח את ממונם.

היתה לנו מנהלת משק-בית בשם מאריסיה, שהיתה ציפור נדירה: עגלגלה, קטנטנה כגמדה, טובת-לב ומכוערת. חדרנית וטבחית מעולה, שצברה ניסיון רב בחמישים שנותיה. הייתי מניחה לה לעשות את כל המלאכה, לתכנן תפריטים ולערוך קניות כאוות נפשה. החברים היו מוצאים תמיד שולחן ערוך וגדוש מכל-טוב, ומאריסיה היתה נכונה, בשביל בעלי, ללכת באש ובמים, בייחוד באלה של המטבח! נקייה מאוד, קפדנית ורודנית במידת-מה, היתה מאריסיה מחמיצה את פניה אל מי שנעליהם היו מלוכלכות ועלולות לעמעם את בוהק הרצפות הממורקות. לא פעם נאלץ בעלי לרסן את לשונה השלוחה ולמתן את הערותיה. בייחוד לא אהבה את שני האחים זיידנבאוטל, שני ציירים, שעבדו זה על-יד זה ולא זו בלבד אלא שהודות לטכניקה מדהימה, ציירו יחד ציור אחד.

שני הבחורים העליזים, שהיו קלי-דעת, מלאי-רגש ורבי-כשרון מתו, כפי שנולדו וחיו, שניהם יחד באותו מחנה-ריכוז. אחדות מיצירותיהם ניצלו, והן מופיעות בספרים שהוקדשו לאמנים שנספו בשואה.

רומק ואני השתוקקנו זה זמן רב לילד. תקוותי הראשונות להרות נכזבו ואחר-כך החלה הדאגה. אבל לא עברו חודשים רבים והנה סחפה אותי ואת רומק שמחה אדירה וקירבה אותנו עוד זה לזו: אני בהיריון! במרכז אירופה אין מבשרים על היריון קודם שהוא נראה לעין. שלושה חודשים חלפו אפוא כאילו בלי משים, ובלי שהפסקתי את הוראת המחול. בחודש הרביעי התחלתי להתעגל ולמשוך תשומת-לב.

בא הקיץ ואנחנו נסענו לפוש בראבקה, עיירת קיט הדורה מאוד ובה ברכת שחייה ומועדון ריקודים, שאותם הייתי פוקדת יום יום, אף-על-פי שהלידה נועדה לסוף ספטמבר. התנהגותי זו עוררה פליאה ואף נמצא מי שגינה אותי על כך, שכן בימים ההם לא נהגה אשה בהיריון להשתכשך להנאתה בברכה, קבל עם ועדה, אלא השתדלה להסתיר את תפיחותה המבישה כמעט. אבל צילי רנרט, שתפרה לה בגד-ים ההולם את מצבה, לא בושה בהיריונה ולא הדירה את רגליה משום אתר בילוי.

נרשמתי ללידה במרפאה היפה ביותר בקרקוב. מועד הלידה הלך וקרב. הרופא יעץ לי בתוקף שלא לבקש שירדימוני בשעת הלידה: "בחורה בריאה שכמוך אינה זקוקה לאילחוש", טען. הייתי תמימת דעים עמו ונחושה בדעתי לעבור את חוויית הלידה בצלילות דעת גמורה, אף אם אסבול בשל כך, והעיקר לראות את תינוקי נולד.

ובאמת לא הבנתי ממה חרדות הנשים הדורשות אילחוש. רק לימים, כשהייתי רופאה מיילדת, ראיתי נשים שדעתן נטרפת כמעט בשעת הלידה והבנתי, שהסיבה לכך היא הפחד מפני הכאב, ואילו הכאב עצמו אינו אלא גורם משני. הפחד, יהיו מה שיהיו סיבותיו, גורם לו לאדם שיאבד את צלילות דעתו. את זאת למדתי בשנות המלחמה הנוראות.

7 בספטמבר 1935! לידה מוקדמת מעט מכפי שתוכנן. הרופא הוזעק ממועדון הברידג', אבל משהגיע לא נותר לו אלא לקבל לידיו יצור כהה וחלקלק. "זו ילדה", אמר. רומק פרץ פנימה, ואני התבוננתי בילדה הקטנה שלי, שעדיין מכוסה בכתמי לובן: "לא יפה, נכון?" – "הבת שלי לא יפה? איך את מעזה?" קרה רומק בכעס.

המיילדת מיהרה לרחוץ את התינוקת כנהוג במרכז אירופה, וכשמסרו לי את פעוטתי מצאתי שהיא אכן חמודה מאוד, בובה זעירה שמטלטלת בלי הרף את זרועותיה ופוקחת מדי פעם בפעם את עיניה הכהות.

נלקחתי אל החדר שכבר היה מלא וגדוש, על-אף השעה המאוחרת, זרי פרחים ועציצים, שהוסיפו לזרום מכל חברינו, ששמעו על הולדתה של אינה. השם נקבע לפני תשעה חודשים. רומק רצה בת ואני חשבתי על השם הקצר והפשוט הזה, שהיה שמה של רקדנית וינאית אחת, והיה בעיני שם יפה, בינלאומי, שקל לזכרו. אני, שכבר חייתי בארצות רבות כל-כך, ביקשתי לתת לבתי שם שיישמע יפה בכל שפה.

השתוקקתי להיניק את בתי ולשם כך גמעתי עוד ועוד חלב ובירה. אך הכל לשווא! לא נותר לנו אלא להשתמש בבקבוקים. אבל בימים ההם לא היה הדבר נוח כלל. באותם הימים, אף שאין הם רחוקים מאוד מימינו אנו, היה צריך לקנות חלב ממחלבה מיוחדת שהשגיחה על החלב שלא ייחלב אלא מפרה אחת, ולמהול את החלב הזה, שהוא עשיר מדי, במים רתוחים בשיעורים שמשתנים על-פי גיל התינוק. מאחר שעדיין לא היו מקררים, לא היה אפשר להכין את הבקבוקים מראש. לפיכך היו אנשים בעלי אמצעים שוכרים מינקת. ככה עשו הורי והוריו של רומק, שמינקתו היתה, לדבריו, מכוערת כל-כך, עד שכל ימיו סלד מפני אלו, שזה מקצוען. ולפיכך ביכר לכתת את רגליו פעמיים ביום כדי לקנות את החלב הדרוש לבתו, ובלבד שלא יראה לפניו מינקת שתזכיר לו את זו שלו.

בתנו ניחנה בחוסר תיאבון כביר, וכל ארוחה היתה מסתיימת בכישלון חרוץ. כעבור זמן-מה היה רומק תשוש לגמרי ואני – נואשת. החלטנו לשכור אחות מטפלת, שתתגורר בביתנו ותקל עלינו מעט את המלאכה.

כשהיתה אינה בת שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד. כולנו הוקענו את פרנקו והצטערנו מרות על שאין די בנשק הרוסי כדי לחזק את ידי המהפכנים. תבוסת הרפובליקה גרמה לנו צער רב, אך בשל הריחוק לא חשנו את עצמנו מעורבים כמעט במתרחש בספרד. אמנם ידענו יפה שאפשר שהר הגעש שאנחנו יושבים עליו יתפרץ פתאום, אך לא רצינו לתת על כך את דעתנו.

ואחר-כך היתה ועידת מינכן וצ'כוסלובקיה ניתנה טרף להיטלר. אבל אנחנו הוספנו לחיות את חיינו בלי לתת את הדעת על הסכנה, מתרפקים על תקוות שווא, שהמלחמה תפסח עלינו...

אינה הקדימה ללכת ולדבר וידעה שירים רבים ודיקלמה אותם בעל-פה. רופא הילדים יעץ לנו נמרצות לחדול ממשחקי השירה האלה, שעלולים לעייף את מוחה הרך... אינה למדה הן פולנית והן גרמנית, גרמנית דיברה איתנו ופולנית – עם הטבחית והחברים. עד שהיתה אינה בת שנתיים, היו לנו עוד כמה עוזרות, מטפלות וטבחיות וז'דזיה, שהיתה עובדת הבית האחרונה שלי...

שכן באותו הזמן פרצה המלחמה והפכה את העולם על פיו.

לקריאה נוספת:
קרקוב
מזיכרונותיו של פרדריק ריימס על אנטישמיות בבית הספר
מעדותו של דן כרמל על האנטישמיות באוסטריה עם עלית הנאצים לשלטון

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא אנטישמיות וגזענות
מבחר חומרים בנושא אנטישמיות וגזענות
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא אנטישמיות וגזענות