|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדק את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד. ההתפלגות התעסוקתית של האוכלוסייה במרוקו
שיעור עצום מבין המוסלמים עסק בחקלאות, לפי נתוני מפקד 1947, ששימש סקר של אנשי הג'וינט בשנת 1951, לא פחות מ- 72 אחוז מן המפרנסים המוסלמים המקומיים היו חקלאים. אצל המתיישבים הזרים, לעומת זאת, בלטו העיסוק במלאכה ובתעשייה (31 אחוז), וכן בפקידות (29 אחוז). אצל המוסלמים והיהודים המקומיים נע שיעור העוסקים בפקידות בין שני אחוזים לארבעה, נתון המלמד על משקל המתיישבים הזרים במנגנוני הממשל והעסקים המודרניים. מן הטבלה מתברר כי אצל היהודים בלט שיעור המתפרנסים ממסחר (קרוב לחמישים אחוז) ואחריו שיעור המתפרנסים ממלאכה (כ- 38 אחוז); אלה היו שני תחומי העיסוק העיקריים של המפרנסים היהודים. כשליש מן היהודים התגורר עדיין ביישובים כפריים, אך שיעור החקלאים ביניהם היה קטן, גם אם לא אפסי. הוא עלה על זה של הפקידים – קטגוריה שנכללו בה גם כל "כלי הקודש" של הקהילות. לפי הנתונים ייצגו המפרנסים פחות משליש מן האוכלוסייה היהודית (לפי מפקד 1947 מנו היהודים כ- 200,000 נפש), שיעור גבוה במעט מזה שאצל המוסלמים. שאלה שעניינה את עורכי הסקר של הג'וינט הייתה אחוז הילדים בין המפרנסים. לפי האומדן היו כ- 338 מכל 1,000 יהודים מתחת לגיל 15, ו- 80 בלבד מעל לגיל 60. לפיכך העריכו כי שיעור המבוגרים בני 60-15 הוא 582 ל- 1,000, מתוכם כ- 290 גברים. מהערכות אלה התברר כי ילדים רבים מתחת לגיל 15 עבדו. שיעור המפרנסים הגבוה וחלקם הגדול יחסית של הילדים בקרבם מעידים על מצבן הכלכלי של המשפחות היהודיות: כדי להתפרנס נדרשה המשפחה לאמץ את כל כוחותיה ולרתום לעתים קרובות גם את הילדים, וכך נפגעו סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני. בתנאי התחרות החדשים, רק חינוך והכשרה מקצועית לנוער עשויים היו להבטיח את העתיד. הג'וינט פתח את סקירתו בהתייחסות לממדי החדירה של רשת כי"ח לאוכלוסייה היהודית. הוא העריך כי רק כחמישים אחוז מן הילדים מקבלים חינוך מודרני כזה. עורכי הסקר היו מודעים לכך שהחינוך מעניק ליהודים יתרון יחסי על פני המוסלמים במשק המתפתח, ואולם הם טענו שגם המוסלמים אינם קופאים על שמריהם, והיהודים עלולים לאבד את יתרונם תוך פרק זמן קצר. הם הצביעו על כך שצעירים מוסלמים במרוקו ובתוניסיה החלו מתחרים ביהודים במסחר בתוך המלאח עצמו, ומעת לעת נאלצו יהודים לעזוב את מלאכתם בעיר או בכפר ולמצוא פרנסה עונתית בתחום אחר.
המסחר היה העיסוק העיקרי של היהודים. בכך דמו יהודי מרוקו לשאר יהודי העולם. היה זה גם התחום שבו הריבוד החברתי היה הגדול ביותר. החברות המסחריות הגדולות של מרוקו היו כמובן חברות צרפתיות. תהליך ההשתלטות של האירופים על סחר החוץ של הארץ החל עוד במאה התשע-עשרה, ובין החברות האירופיות שתקעו אז יתד בתחום זה היו אחדות בבעלותם של יהודים זרים. כמה משפחות יהודיות מרוקאיות הצליחו לקבל במאה התשע-עשרה אזרחות או חסות זרה, ושלחו את בניהן להקים סניפי מסחר בארצות המערב, ובדרך זו תפסו גם הן מקום בסחר הבין-לאומי של מרוקו. דא עקא, אחרי הכיבוש הצרפתי החזירו הצרפתים את כל בעלי החסות הזרה, למעט האמריקאית, למעמד של ילידים נתיני הסולטאן. התוצאה הייתה שינוי במעמדם הכלכלי וביכולתם להתמודד עם בעלי המעמד האירופי בשוק המסחרי. היבואנים והיצואנים היהודים הגדולים נמנו אפוא עם היהודים בעלי המעמד האירופי מבחינה משפטית; אחדים מהם היו ממוצא מרוקאי. מתברר, אם כן, כי לקיומו של שסע בתוך האוכלוסייה היהודית בין בעלי מעמד אירופי לבעלי מעמד ילידי מבחינה משפטית היו השלכות כלכליות ריבודיות ברורות. מחברי הדו"ח של הג'וינט על יהודי מרוקו אחרי המלחמה ציינו כי בתעשייה ובייצור הרהיטים והשימורים שולטים היהודים הזרים, שאינם ממוצא מרוקאי. הם היו גם הרוב הגדול בשורות היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, רוקחים, רופאי שיניים, עורכי דין, שופטים, אדריכלים, מהנדסים ועוד. מדובר בענפים ובמקצועות שדרשו הכשרה מדעית או טכנולוגית גבוהה. יהודים מרוקאים שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו למדרג המסחרי החל בדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים אלה תחנות מכירה במרכזים המינהליים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך הם, וכן סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, דחקו את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית. המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסה להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר; החל בבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וכלה בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים ונושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר, ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים אלה, מן הסוג הישן, לא זו בלבד שהיה עליהם לנסות להוציא את פרנסתם מן השוק הילידי העני, אלא הם נאלצו גם להתגונן מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה עוד ועוד נתחים מידיהם, ולהתמודד עם התחרות החדשה מצדם של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו לעיסוקים יהודיים מסורתיים. כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי"ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים, גם מן הבתים העניים ביותר, את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. צעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא הצטרפו לפרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים ומהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל. ואולם בעלי יכולת ויזמה יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה, כפקידים בכירים וכמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות. אחדים מהם פתחו עסקים מודרניים, ומעטים נקלטו אף בפקידות הממשלתית הגבוהה. עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון בתקופה זו, ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. היהודים בעלי המעמד האירופי בלטו בחוד הפירמידה הריבודית והמקצועית. תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור מציג יהודים ומוסלמים מן הדרג הבינוני-הנמוך של החברה הילידית בעיר המתפתחת קזבלנקה, המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולמצוא את פרנסתם בכרך. הספר מבוסס על זיכרונותיו של המחבר ומשרטט מציאות שחווה כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה הייתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית ספר של כי"ח, והיה ער לקיומן של מערכת החיים של הצרפתים מצד אחד, ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר באופן שארמנד מתייחס לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי "קונדיטוריה". בנו תמה על ההצדקה לתואר זה: "מקררים אין בה, במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה" (שם, ספר ראשון, פרק 14, "הקונדיטוריה שלנו"). הוא מדמה בעיני רוחו את אביו ופועליו בלבוש של קונדיטורים צרפתים ומגחך על התהום הפעורה בין היומרה למציאות. באופן דומה הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא "הפראן [התנור] החשמלי", אף על פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – ועובר מן המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודים מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג, היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של ארמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתריס: "מדאם ברונזוויק". לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטדגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא "מעגל" חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו'. דרך זו, מדגיש אטדגי, לא הייתה ייחודית לאביו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי, המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה "דף חדש" במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד היה נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים ביעילות ובמהירות, והשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד החלה בתנור השכונתי, שם היה ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. עיסוק זה נחשב בזוי, אך הוא הצליח להקנות לו יוקרה חדשה, מפני שפנה לנשים בצרפתית ועורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן התרכז בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופתח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו. מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מצטפא, הביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש; אביו העסיק פועל מוסלמי; שותפויות מזדמנות נקשרו בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גלשו לעתים למסיבות רעים שבהן שיחקו קלפים, עישנו ושתו בצוותא, והתלוצצו זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו, של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה, אפיינו את כל המעמדות בחברה הילידית ובאגפיה. אפשר למצוא לכך עדויות החל בבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקירבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים-חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.
שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו- 6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה. היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם-מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג'וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים. המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות וצורפות, בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג'וינט בשנת 1951 כמאה יהודים המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה, וכו'. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתירים. הייתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח מכל אחד מהם כ- 35 פרנק. הכנסתו של אומן הייתה אפוא 10,000 עד 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית השתכרו 15,000-8,000 פרנק לחודש (בין 23 ל-50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות. בעל המלאכה היה בדרך כלל ראש משפחה, סדנתו הייתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. מספר העובדים הממוצע בסדנה היה שניים-שלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים אלא פועלים, לעתים בלתי-מיומנים כמעט. הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ויצרני הסנדלים היו מאורגנים בגילדות של אומנים. לגילדות אלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים "אמין" שעמד בראשם. הוא ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה, המושל במנגנון המכ'זן. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הקדם-קולוניאלית. מצרכי מותרות (שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) ייצרו בעיקר מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בעבור שוק האירופים במרוקו, אלא בעבור שוק הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקאי, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, עסקו בעבודות זעירות ברמה נמוכה לשוק המקומי. הסנדלרים הכינו סנדלים מרצועות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין שמונים למאה פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל-600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית מלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:
אטדגי, ספר ראשון, פרק 16, "בעולם העסקים". במראכש מצאו סוקרי הג'וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ-300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת שמשיות רחבות, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית הספר של כי"ח בעיר סמוך לתקופת הסקר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. עם שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו-400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים. בעלי המלאכה נחלקו כדלקמן:
על הערים האחרות שבהן נערך סקר בשנת 1947 נמסרו נתונים מקורבים בלבד:
לא רק מבוגרים עסקו במלאכות אלה. סוקרי הג'וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות המסורתיות, שהיו באותה תקופה בירידה. מיד אחרי מלחמת העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית הייתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. רשת "אורט" נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
