שלג, תהום ותקווה : סיפור הבריחה ממצעד המוות

שלג ופחד, שלג ותקווה. שלג ורק שלג. רבבות רגליים מבוססות, נשרכות בשלג.

רגליים חלשות בתוך נעליים כבדות, מעור, מעץ, מסמרטוטים קשורים בחבל, בחוט ברזל, נתקעות בתוך השלג ונמשכות למעלה ולמטה, כמו משאבה לשאיבת נפט. מסביב הכל לבן, כמו שטיח לבן, ארוג מכוכבים זעירים על ידי אומן מסתורי, מאופק עד אופק, לובן של בראשית, טהור, רק ונקי.

טור ארוך, ארוך, שרשרת אינסוף של נמלים. פה ושם נמלה נרמסת, נאנקת ונעזבת. ממשיכים. שלג ושקט. נוף פסטורלי, שמימי, חסרים רק מלאכים עם כנפיים לבנות. אחרי שעות של הליכה-סחיבה, קשה לחשוב, קשה לנשום. המחשבה הצלולה מתערפלת קמעה ועוד קמעה, הופכת אט אט להזיה. לפעמים הזיה מתוקה.

פתאום אני בעיירה שלי.

הבתים הנמוכים צבועים כחול וספסלים לצדם, הכיכר העגולה והחנויות סביבה. הנה בית-המדרש ולידו ה"חדר". זאטוטים משתוללים, מקפצים, רועשים, צוחקים ומאושרים. הנה רב מנדל המלמד, רב משה החזן. כל החברים פה: יענקלה, שיע, איצ'ה ועוד ועוד. יורד גשם קיצי – על שפת הכיכר גשרון שמתחתיו ערוץ קטן. חיש מהר מתמלא הערוץ במים זורמים ואנחנו עסוקים ביבוא-יצוא, מעבירים סחורות מצד אחד של הגשרון אל הצד השני. כל קש – סירה, כל שבב – אנייה. כל-כך טוב לי.

פתאום טרח, יריות, צריחות, דחיקות. השומרים המלווים מהדקים את השורות, ואני באמצע החלום, ממאן להינתק. תנו לי עוד קצת לשחק, אנחנו באמצע המשחק. אבל לא, אני חוזר מאוכזב לשלג. קר, רועדים, לא רעבים, רק צמאים. אוכלים-שותים שלג, להרוות את הצימאון, אבל הוא רק מתגבר.

ושוב אני ליד שמעון אחי, מדברים, מדברים. מוכרחים לדבר, זה עוזר, תרופה לשפיות הדעת. מדברים – לא בפעם הראשונה – על מה שהיה, על המשפחה, החברים, הבילויים, כל הזיכרונות; על מה שיהיה, מסרבים לחשוב. לא יודעים איפה אנחנו, מה היום, מה השעה, מדשדשים בשלג. לא יודעים לאן. לבלתי נודע, שאינו מבשר טובות. השלג מסנוור, הולכים בתלם, העיניים נסגרות, והנה אני בקרקוב.

הרחוב שלי, הבית שלי, מקפץ תמיד ברגע האחרון לבית-הספר תחכמוני על-יד הקופה-שיל, האלטע-שיל, הרמ"א-שיל, ההויכע-שיל. כיכר השוק היהודי, רועש, סואן, תגרנים מכריזים בקולי קולות על מרכולתם, נשים מתווכחות על המחיר, צועקות גם הן, קונות "מציאות" ואני בתווך, אוהב להקשיב.
הסתיו. השדרה המפורסמת – הפלנטי. שלכת, רשרוש העלים הצהובים, הרוח מעיפה אותם מעלה-מעלה, והם יוצרים ספירלה גבוהה-גבוהה, ושם למעלה העלים מסתובבים להנאתם ולאט-לאט, נופלים למטה, עלה על גבי עלה, בעדינות, ברכות כמו עפעפיים שנסגרים חרישית על עיניים עייפות. ושוב מתרוממים כלהקת ציפורים. וחוזר חלילה. ולצדי, אהובתי, ואני נסער ומאושר ושנינו יד ביד הולכים ושותקים – שתיקה של סערה פנימית.

פתאום היד שלי ריקה – היא נעלמה. האראנה עוד? אכזר מכל – חלום שנגוז. ואולי גם תקווה יש בו.

חניה ראשונה בכפר קטן. חילוץ עצמות. הרגליים בקושי נושאות את הגוף. ריקנות, קר יותר. ביציאה מן הכפר יער ובאמצעו שביל. נאמנים להחלטתנו לא להיסחף לגרמניה פנימה, מחליטים שניים – יוסף וולף ויצחק המל – לברוח ואנחנו אמורים ללכת בעקבותיהם. אבל השומרים התעוררו, הדקו את חגורת השמירה, ירו לכיוון הבורחים ביער, והדרך הזו של בריחה – נחסמה.

עוד יום ועוד לילה של הליכה ללא מטרה וללא ידיעה והנה אנחנו במחנה ריכוז על-יד העיר גלייביץ. רעש והמולה נוראיים. אלפים נדחסים למחנה מעל ומעבר ליכולת הקיבול שלו. דחוקים ולחוצים אחד לשני, נאבקים על חתיכת מקום, על דרגש לשים עליו את הראש העייף והמטושטש.

פולדק במעבר צר, בין שתי שורות דרגשים, נדחף על-ידי מישהו. "היי, זה המקום שלי, אני הייתי פה הראשון", "לא – אני הייתי פה הראשון", "תסתלק מ..." הו, נדלקת איזה נורה נסתרת, קול מוכר מאיפה שהוא, העיניים נפגשות, רגע של דומייה, הנשימה נעצרת והנה הם חבוקים זה בזה. כן זה משה-מרצל, זה פולדק. הם שותקים. רק הלב פועם בחוזקה. אין זמן להרבה התרגשות של פגישת אחים שמחה-טרגית זו.

צריחות, דחיפות, קללות. לא יודעים ממה להתחיל. המחשבה משותקת, שמועה רודפת שמועה. מה יעשו איתנו פה. החזית מתקרבת, פגזים, הפצצות, כל הפצצה בשבילנו – מוסיקה. זיק תקווה. פעמוני המשיח.

גם להם האדמה בוערת. היעזבו אותנו כאן? לא ייתכן. ישרפו את המחנה עלינו?

שמועה אחרת – יעמיסו אותנו על רכבות ויובילנו לפנים גרמניה. לזה אנו לא מוכנים בשום אופן. גם אנחנו מתרוצצים, מתייעצים מה לעשות, הלוא החלטנו לברוח בדרך, או להסתתר, אבל איפה. המחנה צפוף, דחוס, הרוצחים שורצים בכל פינה. מישהו הגה רעיון, די פשטני, מסוכן, עם סיכויים קלושים, אבל לך תדע מה מסוכן יותר. אין גם זמן לשקול.

תקרת הבלוק עשויה מקרשים, מהדרגש העליון – השלישי, מנסים להרים את הקרשים, וראו, פלא – הקרשים מתרוממים. יש אולי אפשרות לזחול פנימה לעליית גג זו, אבל זה עושה רעש. הוחלט – בשעת הפצצה או אזעקה וכיבוי אורות, נזחל פנימה. בחסות החשכה וטרטור האווירונים, בזהירות ובשקט עוצר נשימה נדחקנו לתוך עליית-גג זו. הגג משופע ונמוך, רק באמצעיתו גבוה מספיק כדי שכיבה או ישיבה בקושי. שוכבים אחד ליד השני, לא זזים, לא מדברים, לא מסתובבים מצד לצד, בקושי נושמים. לא מרגישים כלום, לא יודעים כלום. שיתוק. עוברות שעות. החושים קהים, המחשבה מתערפלת. מכורבלים בסמרטוטים, נושמים את ריח האבק שהצטבר על הרצפה לגובה סנטימטרים. חושך טוטלי. בעיניים פקוחות נדמה לך שאתה רואה את האבק. זו אשליה. בעיניים סגורות אתה רואה כוכבים זעירים מרצדים לפניך בצורות שונות ומתחלפות, עיגולים, משולשים, מרובעים, רודפים אחד את השני ולא משיגים, נעלמים וחוזרים. הזיות, טשטוש חושים, לא אכפת לך מכלום – כך גוססים. כך שוכבים שקי בשר ללא נשמה, ללא רצונות, ללא תחושת חיים. חידלון. לא כלום. קשה לדעת אם אתה חי או מת. אין לך צורך בכלום. לא לאכול, לא לשתות, לא להשתין – כלום. שמעון מעביר לי חתיכת לחם. הוא קפוא, אי אפשר לנגוס בו. הכול משותק, פרט לעיניים בחורים, פותח אותן וסוגר חליפות, סוגר חזק ורואה עמוק, עמוק, צורות שונות ומשונות של עצים, עלים, כנפי ציפורים אפורות, הכול אור כהה. ברגעים אלה כשאתה מנותק לגמרי מהחיים, כשאתה לא מרגיש בכלל את הגוף – אתה מתחיל לתפוס מה זה מוות.

פתאום, התפרצות של רעש איום. צריחות מחרישות אוזניים: "אלע ראוס – כולם החוצה". מהומה נוראה למטה. נדחקים, צועקים. הרוצחים צורחים, הכלבים נובחים, טירוף, טירוף. זהו.זה הסוף – או אולי ההתחלה. ואיך ייראה הסוף, הוא כל כך קרוב. הנפש רותחת, הרקות הולמות, הלב פעם במהירות. מתכרבלים עוד יותר, נעשים קטנים, קטנים. נושמים עמוק ונזהרים פן נשימתך תתנגש בנשימתו של השני ותפר את השתיקה. השתיקה המתחננת: אני רוצה לחיות.

מכניסים אוויר לריאות, מתאמצים לא להוציאו, אולי יעשה רעש. זה הרגע הנוראי של האמת המרה. אני מתכונן. רואה את האקדח השלוף, מרגיש את הכדור החודר... לא כואב, בכלל לא. ואולי ישרפו אותנו יחד עם הצריף. זה יותר גרוע. אבל רק לא עינויים, רק לא עינויים. ויש גם פירור של תקווה, פירור של שנייה, תשוקה אחת חזקה, שהזמן יעצור פה ועכשיו. שלא יקרה כלום.

שלא יקרה כלום. ומה שעומד לקרות, שיקרה מייד.

אט אט, שוככת המהומה למטה. עוד הכלבים נובחים, עוד הרוצחים צורחים, אבל הקולות מתרחקים. כנראה הוציאו כבר את כולם והעמיסו על קרונות הרכבת.

כמה זמן זה לוקח? אין שום שעון ואין שום מודד בעולם שימדוד רגעים, שעות כאלה. זה עולם שלם, חים שלמים שנדחסו, בכוח על אנושי, לתוך מסגרת של דקות ושעות. זה נצח כפול נצח.

הכול השתתק למטה. שקט של חרדה, של פחד, של ציפייה.

ופתאום – "איך בין אברמל דער פעהיגסטר מרוויחר" – קול נורא ואיום מפלח את דממת המוות. קול מחריד, מרעיד את הנשמה כמו ברק. חוצה את הגוף. זעקת העבר בדרכו למוות. זרם חשמל חד ודקיק מהקדקוד ועד לקצות אצבעות הרגליים. המסכן למטה, שהצליח כנראה להסתתר בתוך מזרון קש, נטרפה עליו דעתו. הוא יצא מהצריף, שומעים ירייה אחת ושוב שקט.

שעות על גבי שעות, מי יודע כמה אנחנו שוכבים כבר, אולי שעה ואולי נצח. והכול הולך ומטשטש, קצות העצבים מנסים להחזיק בזנב השפיות, ההולכת ונעלמת.

ושוב אני בסטוצין, בקרקוב, הכול בערבוביה, רץ לבית הספר בקרקוב, נתקל ברופא מסטוצין, עם שני כלבים גדולים המפילים עלי פחד. הפצצות. אימא מחבקת אותנו. הכנסייה מלאה קאפוס, שריפות, הרבה שריפות. תמונות, חצאי תמונות, ללא צבע, עוברות מהר, לא מתעכבות. אני מנסה בכוח לחשוב. ועל הגבול הצר הזה של הנשימה והחידלון, אני שוב ילד ותרדמה נופלת עלי. ישן – ער.

למטה משהו מכה בחוזקה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. דומה כאילו שער מפח נפתח ונסגר. הייתכן? האוזניים מחודדות, הקפיץ מתמתח, הר געש עומד להתפרץ. מחזיקים ידיים, עוצרים נשימה, מתחילים להזיז את האברים, הרגליים, הידיים, הצוואר, מאובנים. לא נשמעים. גם הקול לא יוצא – איכשהו יוצרים קשר. מהססים, לא מאמינים. האם הם הסתלקו או שהם עדיין בסביבה?

מתייעצים, אולי מסוכן עוד לצאת, אבל אי אפשר להחזיק עוד מעמד. מחליטים לרדת. זוחלים בקושי, מרימים את הקרשים שדרכם נכנסנו וצונחים אחד אחד למטה. כולם נשארים תקועים במקום מחוסר אפשרות לנוע. שותקים, מתיישרים, מתקינים קצת את הבגדים ומתחילים לנוע בשורה עורפית לקראת היציאה.

מה חושבים אז? כלום, צריך לצאת. אין שיקול דעת, אין היגיון ואין כבר פחד. רק איזה דחף פנימי בלתי מוסבר, דחף טבעי – חייתי – צריך לשרוד.

אכן, השער פרוץ, הדלתות ממשיכות להשתולל, כל מכה מקפיאה את דמנו. בחצר שקט. זוגות אופניים זרוקים, דן לוקח אחד, רוכב באיטיות ואנחנו סביבו, יוצאים לרחוב. חורף, קור יבש, הרבה שלג. בתים קטנים, פה ושם דולקים אורות.

האוכלוסייה, בעיקר זקנים וזקנות, מציצים מהחלונות הקטנים, יוצאים לקראתנו מהוססים, חושדים, רוצים לדלות מאתנו ידיעות כלשהן. החזית קרובה, הגברים בצבא והם מפוחדים, מפחדים מגייסות האויב. השאלה הראשונה: "מי אתם, מאין? לאן?"

"מי אנחנו?"... מתחשק להגיד 'אנחנו דחלילים, יצורים עייפים, ללא תחושה, ללא רצונות, לבושים בבגדי סמרטוטים – לא שלנו, גדולים מכפי מידתנו, מלוכלכים, לא יודעים מה אנחנו ואיפה אנחנו, מוקפים אנשים זרים, עוינים...'

מביאים לנו שתייה, אבל לא נותנים להיכנס לבתים. ולמראה פנים הבתים, שלא ראינו כמוהם שנים, יש לי רצון עז אחד ויחיד – להיות לשעה קלה בבית עם אימא, עם המשפחה, הילדים, להתחמם ליד התנור, להרגיש את ריחות התבשילים...

עוד חלום שנגוז מהר.

ואנחנו עונים להם: "אנחנו אנשי הפולקס-שטורם, הגיוס הטוטאלי האחרון של הצורר, בגילאים מ- 15 עד 50." אם זה שכנע אותם או למה זה שכנע – איננו יודעים. כנראה שלא, אבל מפחד ואולי מן ההפתעה – נתנו לנו ללכת. המשכנו ללכת ומצאנו את עצמנו בחורש-יער ושביל חוצה אותו.

"הי, בחורים! לאן אתם הולכים? מי אתם?"

אנחנו מסתובבים ומאחורינו צועד חייל גרמני במדי אס-אס, או אולי אליהו הנביא בלבוש כזה... התחלנו לדקלם את התזה שהכנו למקרה של שאלה כזו: "אנחנו פולקים, היינו במחנה עבודה אזרחי, שוחררנו ואנחנו בדרך הביתה, לקרקוב."

כנראה שזה לא עבד עליו. "שמעו, חברים," פתח ואמר, "לי אל תספרו סיפורים, אני רואה מי אתם. ובכן, פה, בחורשה הזו," הצביע על טורי טנקים מוסתרים בתוך היער, "יש בסיס של אס-אס. תסתלקו מפה במהירות, כי אם תפלו לידיהם – אתם אבודים." היות ודיבר בפולנית (מתברר שהיה פולקס-דויטש משלזיה) ומקולו דומה היה שכוונותיו לא זדוניות, התחננו בפניו וביקשנו ממנו עצה, הדרכה – מה לעשות? "תראו," אמר, "פה למטה," הצביע על כפר קטן, שאורות ריצדו בכמה מבתיו, קילומטר או שניים מן המקום שעמדנו בו, "יש כפר. אם תצליחו להסתתר שם יום-יומיים – תינצלו. הצבא הרוסי דולק אחרינו והוא קרוב מאוד." הודינו לו בהכנעה ובתודה אמתית.

באפיסת כוחות, צמאים, מיובשים ממש, דשדשנו בין שבילים וגינות לתוך הכפר.

השחר התחיל להפציע, והכפר שקט עד אימה. אפילו הכלבים לא נובחים. בתים קטנים, רעפים אדומים, גינות נוי וירק מוקפים גדרות עץ ירוקות.

פולדק ואני, בגלל מראנו הארי – לא הסתכלנו במראה איך באמת אנחנו נראים – נבחרנו להיות הראשונים.

משכנו בפעמון של בית קטן אחד, אחרי ניסיונות קודמים שנכשלו, ממתינים די הרבה. יוצאת בחורה אחת ועוד אחת, ושוב – מי אתם? מה רצונכם? ושוב הסיפור שלנו, הידוע. הן לא יכולות להחליט. הדלת שוב נפתחת, מופיעה בבושקה זקנה. בפנים אור לבן, רואים שולחן ועליו מפה לבנה. אור, שולחן, מפה, תמונות על הקירות. זרם חום שוטף את הלב. גל של יצר חיים מתפרץ, הדופק הולם. לא, לא הולכים מפה! "תני לנו, בבושקה, להניח פה את ראשינו עד הבוקר, עד הבוקר, כי בבוקר נלך לנו."

בבית היה עוד בן במדי הצבא הגרמני, ששוחרר בגלל פציעה בעין. הם מתייעצים ביניהם, מחליטים להכניס אותנו. "תודה," אמרנו, "אבל יש לנו עוד שלושה חברים בחוץ, מאחורי הגדר. ואנחנו ביחד, לא נוכל להיפרד." לא ידוע מה היה המניע שלהם, אין ספק שהיה כאן טוב-לב, אצילות רוח ונכונות לעזור. יחד עם זה, כנראה, הם פחדו מאוד מן הרוסים המתקרבים וקיוו שבצר להם, נוכל אנחנו לעזור להם.

בפנים הוכינו בסנוורים ובתדהמה. בית, ריח של בית, הכול נקי ומצוחצח. שמחנו? לא שמחנו, לא ידענו בכלל מה זאת שמחה עוד הרבה זמן. אולי הרגשנו קורטוב של תקווה, של חופש מעורפל, רחוק, רחוק עדיין. הם הסתירו אותנו במרתף, דאגו לאוכל ולקצת נוחיות. אחרי יומיים נכנסו לכפר חיילים רוסים.

שוחררנו ובזכותנו לא נגעו בהם לרעה.

שוחררנו, והטרגי מכול, הגרוע מכול היה שלא היה לנו לאן לחזור. העיר שלנו – בלי יהודים, הבית שלנו – זרים התיישבו בו, והמשפחה שלנו – איננה, איננה. דמינו לציפורים החוזרות לקנן – והקן איננו.

חיפה, 18.1.92