דן כרמל (ויינריך), יליד וינה (WIEN) שבאוסטריה, בשנת 1925.
בן למשפחה חילונית, ציונית, במצב כלכלי טוב, מהגרת מפולין. אביו רוויזיוניסט, ספק דגנים לטחנות, אמו קומוניסטית, פקידה במקצועה. קרוב משפחה רחוק של הרצל. למד בבתי"ס כללי ויהודי והיה חבר בתנועות ציוניות, בנצ"ח ובהכשרה. ב-1938, גורש יחד עם בני משפחתו מדירתם לחדר דל. ב"ליל הבדולח" אסרו את אביו. בסוף 1939 צורף לקבוצה אחרונה, בת 1200 איש, של "המשרד הישראלי" במימון עשירים, וקיבל דרכון מאייכמן. העד התכונן לעלות על אוניה ברומניה, אך משהגיע לגבול יוגוסלביה-רומניה, בציפייה לאוניה של עליה ב', התברר שלא הגיעה. שם נשאר ונתמך ע"י הקהילה היהודית והג'וינט ביוגוסלביה עד לאביב 1940. משם הועבר לשאבאץ עד פברואר 1941, רוב בני קבוצתו לא קיבלו אשרות עליה ונרצחו. העד עלה לארץ ברכבת, שירת בפלמ"ח וחי בקיבוץ.
ש. דיברת על זה שחסרו יותר ויותר ילדים בכיתה, שהצליחו להגר, מה ידעתם, אז, ב- 1938, על מה שקורה?
ת. תראי, זו שאלה קצת תמימה, מה ידענו? אי אפשר היה להתעלם ממה שקורה. השלטון הנאצי באוסטריה, בווינה בייחוד, היה הרבה יותר אכזרי ואנטישמי, מאשר בגרמניה הקודמת. האנשים נלקחו לרחוץ את הכבישים, עליהם כתובות הסיסמאות שראש הממשלה שושניק (Schuschnigg), של המשטר הקתולי, רצה לערוך משאל עם, אם להתאחד עם גרמניה - וזה כמובן, זה מה שהרגיז את היטלר, ולכן הוא פלש ישר לאוסטריה, כדי למנוע את משאל העם. היהודים, ביניהם גם אחותי, נלקחו עם מברשת שיניים, לנקות את הסיסמאות של 'אוסטריה עצמאית' וכולי. כפי שציינתי קודם, לאמי הייתה הערכה גדולה בסביבה שלה, בשכונה שלנו, ממנה נחסכו הדברים האלה. אבל כך, לי, למשל, קרה דבר טראומתי, שרדף אותי הרבה שנים אחרי זה. יום אחד, חזרתי מבית הספר, ונער בגילי ובגובה שלי עצר אותי במדי היטלר-יונד, עצר אותי ואמר לי: "תרד מהמדרכה, יהודי מזוהם!" (בגרמנית: Saujud), "יהודי חזיר", בעצם. ... אני, בתור נער גאה מתנועת נוער וספורטאי, לא הזכרתי את זה קודם, הייתי פעיל במועדון הספורט ‘הכוח’, בתור כדורגלן, והוקי-דשא. לא יכולתי לסבול את העלבון הזה, הכנסתי לו אגרוף, הוא נפל ונשאר עם פה פתוח מרוב תימהון על התגובה שלי. למחרת, כשחזרתי באותה הדרך הביתה, הוא חיכה לי עם שלושה בריונים, שהורידו את החגורות, והתחילו להרביץ לי על החטא, שהעזתי להרים יד על גרמני במדים. העניין היה בטח נגמר רע מאוד, אילו לא הייתי מצליח איכשהו לברוח, ברחתי דרך גינות וחצרות בתים, עד שהגעתי לדירה מאחור. ומאחור, דרך החצר האחורית, שלושה ימים נשארתי בבית, והסתתרתי את עצמי, על מנת שלא יוכלו לגלות אותי. העניין הזה עורר בי טראומה ששנים, עשרות שנים מאוחר יותר, חלמתי כל לילה על זה שרודפים אחרי, ואני מתעורר מזה בצעקות. בעצם, השתחררתי מהטראומה הזאת רק הרבה שנים אחרי זה, כאשר ביקרתי באושוויץ, וסגרתי כאילו מעגל של התפייסות עם הורי. כאשר נגמרה שנת הלימודים, זה היה בשנת 1937, 1938...
ש. באיזו כיתה היית?
ת. הייתי בכיתה ז'. התחילו סידורים חדשים - הנאצים גירשו את התלמידים היהודיים מכל הגימנסיות בווינה, סך הכול חמשת-אלפים תלמידים. נשארה רק גימנסיה על שם חיות פתוחה, והיא נאלצה לקלוט את התלמידים היהודיים. מאחר והיה רק מקום לחמש-מאות, אז נבחרו רק אלה, חמש-מאות, עם הציונים הכי טובים, ואחרים הפסיקו ללמוד. אני, למזלי, הייתי בין חמש מאות האלה, וכך המשכתי עוד שנה בלימודים בבית הספר, עד סוף שנת הלימודים 1939-1938. אם קודם היו לי קשיים בלימודי העברית והתנ"ך, מאחר ואצלי בבית לא היה רקע לזה, ובזמן שהרבה תלמידים אחרים למדו שעורי בית, תלמוד ותנ"ך בבית ולבר-מצווה שלהם, למדו הפטרה, דברים כאלה, דבר שאצלנו בבית לא קרה, אז הייתי תלמיד טוב, חוץ ממקצוע עברית ותנ"ך, הייתי די נכשל. עכשיו, כאשר באו כל התלמידים מבתי ספר אחרים, שלא היה להם מושג באות עברית, אז הפכתי פתאום, למלך שבמלכות של העיוורים, שעם עין אחת הוא מלך. הפכתי פתאום לתלמיד הכי טוב בעברית ובתנ"ך. אבל זה דרך אגב, כמובן שבשנה הזאת, היו כבר הגבלות גדולות מאוד, טיולים אי אפשר היה לעשות. התנועה אמנם פעלה, אבל במחתרת, כבר אי אפשר היה ללכת במדים של התנועה, הייתה חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, כבר אי אפשר היה ללכת במדים, אסור היה ללכת בקבוצות של יותר משניים, שלושה. אם אפשר היה להסתובב ברחוב בתור חבורה. וכמובן, היו הגבלות על מזון, היו הגבלות, יהודים הרי קיבלו רק חצי מכמות האוכל שקיבלו כל האחרים. כפי שכבר ציינתי קודם, גורשנו מהדירה, ומצאנו איכשהו... אבל אפשר היה עוד לסבול, עד לתשיעי בנובמבר 1938, כאשר קרה אירוע, שבגרמנית נקרא בעדינות Kristallnacht, זאת אומרת 'ליל הבדולח', למעשה, זה היה פוגרום שהמדינה ארגנה, שנהרגו בו מאות אנשים, יותר נכון היה לקרוא לזה 'די בליקט נאכט', ולא קריסל נאכט'. מאות נהרגו, אלפים נאסרו, ביניהם אבי. אם עד אז התייחסנו - אבי קיבל מכות רציניות בבית הסוהר, שוחרר עם הפקודה לעזוב את גרמניה תוך 48 שעות, הוא החליט אז לחזור לעיר מולדתו כשאנוב, בפולניה. ולילה אחד, הוא ביקש וקיבל ממני את ציוד הסקי שלי ואת נעלי הסקי, ועבר בצורה בלתי לגאלית את הגבול לצ'כיה, ואחרי פטרה, הוא הגיע לגליציה, לעיר כשאנוב. ושם הוא נשאר עד ל... של כשאנוב.
ש. עד 'ליל הבדולח', האם אביך היה יכול, פחות או יותר, להתפרנס?
ת. לא. להיפך, תיכף עם תפיסת הנאצים את השלטון, יש הרבה חוקרים שחושבים שזה לא היה שלטון, אלא הייתה כנופיית שודדים שתפסה את השלטון במדינה, מין מאפיה כזאת שתפסה מדינה. דבר ראשון, הם סגרו את כל החשבונות היהודיים בבנקים, החשבונות הכספיים בבנקים.
ש. מתי?
ת. אני חושב תיכף, אם הם באו לאוסטריה במרץ, הם עשו את זה באפריל, או במאי.
ש. 1938.
ת. כן, 1938. זאת אומרת שכל החשבונות וכל הפיקדונות בבנקים נסגרו, כאילו שהולאמו. מצד שני, החובות שהיו ליהודים, היה צריך כמובן לשלם. מאחר שאבי היה סוכן של קמח, היו לו גם הרבה הכנסות וגם היו לו חובות. זאת אומרת היו לו חובות כלפי ספקי הקמח, הטחנות, וחובות שהיו חייבים לו האופים, להם מסר את הקמח. האופים הפסיקו לשלם לו, אבל הטחנות דרשו את הכסף. כך שכל הכספים וכל החסכונות וכל הרכוש הלך לאבדון. גם בבית, שהיה שלנו, הדיירים הפסיקו לשלם שכר דירה, מפני שהם ידעו שאי אפשר לפנות לבית משפט - יהודי לא יכול לפנות לבית משפט. הרי יהודי היה חסר זכויות, ואסור היה לו לפנות לבית משפט, ואילו היה פונה, אז הוא היה מקבל את הקנס, ולא להיפך. לכן, כל מקורות ההכנסה נסגרו. ההורים שלי המשיכו לחיות ולהתפרנס, ממה? אני באמת לא יודע, לא שאלתי ולכן גם לא קיבלתי תשובה. אני לא יודע. בכל אופן, אנחנו חיינו. בעשירי בנובמבר, או בשניים עשר בנובמבר בעצם, כאשר אבי שוחרר מבית הסוהר, הוא לא היה ממש בבית סוהר, היה באיזו תחנת משטרה, מאז יותר לא ראיתי אותו - הוא עבר לצ'כיה, ומאז לא ראיתי אותו. כמה ימים אחרי זה, כפי שסיפרתי קודם, באו הנאצים וגירשו אותנו מהדירה, ואנחנו תפסנו - קיבלנו חדר קטן אצל אמו של חבר שלי, גם כן במחוז השני, ושם חייתי בעצם, עד שעזבתי את וינה, בדצמבר 1939. שם חיינו בחדר, שהייתה רק מיטה וארונית, ויותר בעצם, אי אפשר היה להכניס לשם. זה היה המקום שלנו. בגרמניה, אז, הונהגו כבר כרטיסי מזון, היהודים קיבלו פחות ופחות. אחרי התשיעי בנובמבר, בכלל נשאר רק יום אחד בשבוע, שמותר היה ליהודים לבקר בחנויות שהיו פתוחות ליהודים. כמובן שביום זה, כשבאת לחנות, אז היא הייתה ריקה. ולכן, אני התחלתי לעבוד, מטעם התנועה, עשו לנו, אחרי שעות בית הספר, עשו לנו הכשרה, קיבלנו הכשרה - עבדתי בגינה...
לקריאה נוספת:
מעדותו של דן כרמל על ההגירה מאוסטריה בעזרת תנועות נוער
באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים
