שירת המושבות

בסוף המאה ה- 19 נוצר הזמר הארצישראלי ה"מודרני", אולם כבר שנים רבות לפני כן הושרו בארץ שירים ופזמונים מכל הסוגים

מה שרו תושבי ארץ-ישראל היהודים בשנים הראשונות של התחיה, עם הקמת המושבות הראשונות?

כמה שירים עבריים מן הימים ההם עודם שגורים ומושרים בישראל או בפי יהודים בתפוצות? – אולי חמישה, אולי עשרה, ועל-כל-פנים גם במאמץ שקדני אי-אפשר יהיה להיזכר ביותר מתריסר שירים. האם בכך מתמצה כל מלאי השירים של אותה תקופה, או שמא אלה אך שרידים של רפרטואר מוסיקלי עשיר יותר?

מקורות המידע בנושא זה אינם רבים. פה ושם מזכירים ותיקי הישוב קטעי שירים בזכרונותיהם; רמזים על חגיגות כפריות ומעמדי שירה מופיעים בספרי-מסע של תיירים יהודים וזרים ששהו בארץ זמן-מה באותה עת; באיגרות שנשתמרו נזכרים מפעם לפעם שמות של שירים ותיאורי הווי מוסיקלי וכן ביצירות ספרותיות שנכתבו באותה תקופה ואודותיה, וברשימות כרוניקליות ודוקמנטריות בכתבי-העת. יבול דל. גם אם נדפסו מילותיו של שיר עברי חדש בכתב-עת או בספר, לרוב לא באו בצידם תווי הלחן, בין משום שטרם נכתבה או הותאמה לשיר איזו מנגינה, ובין משום שלא הירבו להדפיס תווים מחמת יוקר ההדפסה ומשום שמעטים מאד בין קוראי כתב-העת ידעו לקרוא בתווים.

מכל תחומי הזמר

בכל אופן, מתוך המקורות השונים עולה כי עשרות רבות ואולי מאות שירים ליוו את מפעל-התחיה הלאומי בימי הבראשית. לא רק שירי געגועים לציון או התרפקות על עבודת האדמה, אלא שירים מכל תחומי הזמר, החל בשירי משחק של גן-הילדים ובית-הספר וכלה בשירי משחק של גן-הילדים ובית-הספר וכלה בשירי שבח לסולטן התורכי. שירי קודש ושירי חול, שירי עצב ושירי שמחה, שירי שבת ומועד ופזמוני חתונה. ליקוט כל השירים העבריים, הזמירות והניגונים שנשמעו בעת ההיא ברחבי הארץ, בריכוזי הישוב היהודי העירוני והכפרי, יציג היקף רחב של אוצרות מוסיקליים למספר זעום של אוכלוסין.

אולם יש לציין, כי התפלגות הישוב, שמנה אז כ- 50 אלף נפש, על פי עדות וארצות מוצא, ותיקים ועולים, השתקפה גם במסורות מוסיקליות נפרדות וברפרטואר זמרתי שונה. גם אם היו לעתים קירבה פיסית ומעורבות בין העדות השונות, בעיקר בתוך הערים, היא לא העמיקה עד כדי להגיב מיזוגי לחנים או פזמונים משותפים לכלל העדות. חשוב לעמוד בהקשר זה על מרכיבי האוכלוסיה היהודית בארץ בימי העליה הראשונה, שכן חלוקת תושבי הארץ תואמת את חלוקת מרכיבי הזמר.

חטיבה אוכלוסין אחת כללה את העולים על הקרקע, מתיישבי המושבות החדשות, רובם ככולם עולים צעירים שהגיעו מארצות מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה, מרומניה, מהונגריה ומפולין. הללו התרכזו במושבות שבשפלת החוף, בשומרון ובגליל, וחלקם בשכונות החדשות שמחוץ ליפו – נוה-שלום ונוה-צדק – ומתי מעט ביתר הערים.

חטיבה שניה כללה את העולים החדשים מארצות האיסלם – עולי תימן בכפר השילוח ובירושלים, וכן עולים מפרס, בוכרה והיהודים "המערביים" (מצפון אפריקה) שהתיישבו בירושלים ובערים אחרות.

החטיבה המרכזית בכמותה והמגוונת בהרכבה היתה הישוב הוותיק ("הישן") שהתרכז בעיקרו בירושלים, בחברון, בצפת, בטבריה, ביפו ובחיפה. אולם גם אלה נתפרדו ונתפצלו לפי קהילות ו"כוללים", מחנות וזרמים, כיתות וחצרות. כמעט כל פלג הסתגר בשיריו שלו, ורק ניגונים מעטים פרצו את המעגל העדתי והיו לנחלת הכלל. מכאן שלכל שלוחות הישוב המגוונות הללו לא היה מכנה משותף מוסיקלי, ואי-אפשר לגדור אותם במחנה זימרתי אחד. "שירי המושבות הראשונות" או "זימרת הבילויים", כלומר שירי ציון שהיו מושרים בפי חלוצי המושבות, היו רק סעיף אחד בתוך המצאי המוסיקלי של ארץ-ישראל בשלהי המאה ה- 19. אמנם היה זה הסעיף החדשני ביותר, והמבטא הנאמן של אירועי הימים ההם, אך להשלמת התמונה מן הראוי לזכור, כי בחצרות ירושלים ובחוצותיה הושרו אז מאות רומאנסות ספרדיות, זמירות של שבת, שירי ערש ושירי שעשועים, מזמורים ופזמונים, בעברית, בלאדינו, ביידיש ובשפות אחרות שהיו שגורות בפי יהודי ירושלים; בחברון זימרו וניגנו ניגונים חסידיים לפסוקי מקרא ותפילה ומרביתם נשתמרו עד היום הזה, בעיקר בפי אנשי חב"ד. בטבריה שרו שירי הלל לעיר ולים הכנרת במנגינות של יהודי צפון-אפריקה. וכך גם בצפת – שם היתה מסורת של שירים מיוחדים, שהושרו בימי ל"ג בעומר, בכינוסים הגדולים על קברו של רבי שמעון בר יוחאי כבר באותם ימים.

סיכומו של דבר, כל המבקש לבחון את ההשפעות המצטברות על הזמר העברי עד היום – יחפש את שורשיהן ב"שירת הפלגים" המגוונת והעשירה של כל מרכיבי האוכלוסיה היהודית בימי העליה-הראשונה ובדורות הרבים שקדמו לה. אולם הפעם נתרכז רק בשירי חיבת-ציון.

שירים נדדו לאמריקה

מאות שירים עבריים נכתבו בימי חיבת-ציון. רובם בגולה, בעיקר בארצות מזרח אירופה, ומיעוטם בארץ. מנגינות הולחנו או הותאמו לכמאה מהם. חלקם כלל לא הגיע ארצה בפי העולים, ולא זכה להימנות עם "זימרת המושבות", בעיקר משום שקהילות יהודיות רבות בעולם לא היו מיוצגות כלל וכלל בעליה-הראשונה; שירי ציון רבים נדדו מאירופה המזרחית לארצות-הברית עם זרם ההגירה הגדול של שלהי המאה ה- 19, ובכך פסחו על ארץ-ישראל ומושבותיה שהיו נושאי השירים. יתר-על-כן, הישוב החדש בארץ לא שר ואף לא הכיר את מרבית שירי חיבת-ציון שנכתבו בגולה, אלא רק את המפורסמים שבהם. לעומת זאת, קיימות עדויות רבות לכך ששירי המושבות שנכתבו והושרו ברחבי הארץ, יצאו עד מהרה לגולה והיו מושרים כמעט בכל התפוצות. ה"תקוה" היה להמנון הבלתי רשמי של האגודות הציוניות בגולה עוד בימי העליה-הראשונה, וצלילי "חושו אחים חושו" נשמעו לעתים תכופות בכינוסי סטודנטים יהודיים וחובבי-ציון.

מרבית השירים לא זכו אמנם ללחנים מקוריים חדשים, אלא הותאמו אליהם, לעתים באונס קל, מנגינות סלאביות, בעיקר רוסיות ומולדאביות. השימוש במנגינות לועזיות נראה בדיעבד הכרחי ומוצדק, שכן הללו היו "בטוחות" ומקובלות וקליטתן בציבור היהודי הרחב היתה מובטחת. לפי שהשירים שימשו כח דוחף לעליה ארצה, שירתו המנגינות הלועזיות את הענין ו"קיצרו את הדרך" להפצתן המהירה של המלים. כל אמצעי להחשת התהליך הזה היה כשר – גם על חשבון מקוריות הלחן. ואכן לא מעטות הן עדויותיהם של עולים שהצביעו על משקלם של שירי חיבת ציון בהתעוררות הלבבות לעליה, ובגיבוש ההחלטה הסופית.

גם מנגינות יידיות, מתוך אוצר שירי העיירה היהודית, נספחו אל שירי ציון, לעתים תוך הסבת המלים מיידיש לעברית (שיר הערש "שלאף מיין קינד"). פה-ושם הותאמו נעימות שהושאלו מן האופרטות של גולדפאדן. השפעת נעימות ערב על שירי ציון חלה רק על אלה שהושרו בארץ כגון בשיר "יה חי לי לי".

צונזר – הפזמונאי הראשון

נסיונות ראשונים של הלחנה מקורית של שירים עבריים נעשו בארץ ובגולה, על-ידי מוסיקאים מקצועיים וחובבים. רובם לא עלו יפה. יוצאים מכלל זה שיריו-פזמוניו של אליקום צונזר, שנפוצו בכל רחבי העולם היהודי, והגיעו גם ארצה. צונזר, הכלי-זמר, היה התמלילן, המתרגם, המלחין, המעבד, המבצע, המאלתר והמנחה של שיריו. לשיריו כתב מלים ומנגינה כאחד ("על אם הדרך"). חלקם כתב במיוחד לחבורת הבילויים הראשונה שעלתה ארצה ("שיבת ציון") וחלקם הקדיש "לאיכרי הארץ הקדושה" ("במחרשתי"), אותה ארץ שהוא עצמו לא זכה לדרוך על אדמתה.

דרך ההפצה המקובלת ביותר של זמר עברי היתה מפה לאוזן. כך נלמדו השירים החדשים. תינוק על ערשו קלט את שיר הערש "נומה פרח בני מחמדי"; תלמיד מפי מורו למד לראשונה שיר ילדים עברי חדש; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים מבית אבא, כשאת דלוּת הרפרטואר העברי השלימו אז שירי-עם ששרה המשפחה עוד בארץ מוצאה; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות החובבים הראשונות שקמו אז בארץ. מאין אמצעי תקשורת המוניים דוגמת אלה הנהוגים כיום לא ניתן אז להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ יגיע שלם לכל היעדים. שיר שנדד מראשון-לציון לראש-פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: ואריאציה קטנה בלחן, החלפת מלים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.

לכל מושבה – שיר

יתר-על-כן, תנאי התקשורת המקומיים היו כה דלים, עד כי לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה נתייחד רפרטואר מוסיקלי אופייני, ובו גם פזמונים מן ההווי המקומי. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון המושבה. כך נקבע השיר "האח ראשון לציון" להמנונה של ראשון-לציון, ואילו יושבי גדרה העדיפו את שיר הלכת "חושו אחים חושו". חדרה אימצה לה את השיר הלירי "משאת נפשי" ורחובות בחרה ב"התקוה". לא היתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל-זמר או מצעד-פזמונים, אלא בתהליך-התפתחות טבעי שבו שיר מסויים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. והנימוקים גלויים לעין, וקשורים לרגש "גאוות המושבה". ראשון-לציון ביכרה את "האח ראשון לציון" משום שהשיר נכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). מושבת הבילויים גדרה בחרה ב"חושו אחים חושו" משום שמילותיו נכתבו והותאמו ללחן על-ידי יחיאל מיכל פינס, פטרון הבילויים בארץ, והשיר הושר לראשונה בפי חבורת בילויים, וכך נפוץ בארץ.

וכך במסיבות של אז, על-יד מיטת התינוק, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בליל קיץ, בכיתות בתי-הספר – נוצרה שירת המושבות, המלווה אותנו עד היום.