עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מלחמות עולם > מלחמת העולם הראשונהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
על המחלוקת בין יוסף טרומפלדור לזאב ז'בוטינסקי האם להסכים להקמתו של גדוד נהגי הפרדות. מחלוקת נוספת הייתה בין טרומפלדור ליצחק בן צבי ודוד בן גוריון האם להתנדב לגדוד על אף שלא יישלח למלחמה על ארץ ישראל. לדעת הכותב הוכיחו האירועים את צדקת דרכו של טרומפלדור.



החיילים הראשונים
מחבר: אלחנן אורן


בני הארץ שגורשו למצרים התגייסו לשמש מובילי פרדות במלחמת העולם הראשונה משנדחתה תביעתם להילחם בארץ-ישראל. מכל המנהיגים רק טרומפלדור הבין את חשיבות הגדוד

בראשית שנת 1915 התרכזו באלכסנדריה יותר מ- 11 אלף מיהודי הארץ, מגורשים מאונס וגולים מרצון. יותר ממחציתם שוכנו במחנה סמוך לעיר. מאז דצמבר 1914 שהה באלכסנדריה זאב ז'בוטינסקי שהגיע ככתב משוטט מאיטליה, וכאן פגש לראשונה את יוסף טרומפלדור שגורש אף הוא מהארץ. בשנים שעשה בארץ, עבד עם חלוצי העליה השניה בגליל, הצטרף לדגניה, אך סירב ל"התעתמן" כחבריו בקבוצה, ובחר בגירוש כדי ללחום נגד תורכיה. מארץ-ישראל הגיעו בסוף מרס גם שני סטודנטים למשפטים, שגורשו מן הארץ "לעולם" בגלל פעולתם הציונית, יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. התרגשות גדולה חוללה בציבור זה הודעת הקונסול הרוסי פטרוב, הקורא לנתיני רוסיה במצרים להתייצב לשירות בצבא הצאר. את השירות בצבא רוסיה – ארץ הרדיפות – ראו כגזירה. משלחת יצאה אל ה"יועץ" הבריטי למושל העיר – הוא המושל למעשה – ושמעה ממנו כי מצפים שהצעירים ימלאו חובתם במלחמה, אך ממשלת מצרים לא תרחיק לכת להסגיר לרוסיה אנשים שהיגרו ממנה. בליבו של ז'בוטינסקי חוללה קריאת פטרוב את הדחף הראשון להתנדב ולהוכיח כי היהודים אמנם אינם רוצים להילחם למען רוסיה, אולם מוכנים להתגייס כגדוד לחזית ארץ-ישראל, כדי ללחום לכיבוש ארצם.

המחסור בכוח-אדם מתאים לשירותי-הצבא העיק מאוד על המפקדה הבריטית במצרים, והמפקד העליון, גנרל מכסוול, ניאות לקבל מייד משלחת שבאה אליו בשם 180 ארצישראלים שחתמו על "כתב ההתחייבות", בו המתנדב "מעמיד את עצמו לרשות אנגליה כדי להשתתף בשיחרור ארץ-ישראל". אולם הגנרל איכזב את המשלחת בתשובתו: הוא ישמח לקבלם לשירות, אבל פלישה בריטית לארץ אינה עומדת על הפרק, אי אפשר לגייס נתינים זרים לצבא, אולם היה רוצה להקים מהם יחידת מובילי פרדות לחזית אחרת.

האנגלים משכנעים

בדבריו הוציא הגנרל את הרוח ממפרשי ההתנדבות, כי ניתק אותה מכל זיקה לארץ וביטל את אפשרות השירות הקרבי. נותרה רק ההכרה בזהותם היהודית, והנכונות לקבלם כיחידה אחת. המשלחת חזרה מקאהיר לאלכסנדריה מדוכאת, ובין המתנדבים השתרר הלך-רוח של סירוב לשרת בתפקיד בלתי קרבי מחוץ לארץ-ישראל. אך הגנרל לא ויתר. קולונל ממטהו נשלח לשכנע את חברי הוועד, ובפגישה עמם ב- 16 במרס נתן להם ארכה להחליט תוך שלושה ימים אם נכונים הם לקבל את ההצעה הבריטית. הם ענו בשלילה, וכאשר ביקש הקולונל לדבר שוב עם הצעירים, התפטרו חברי הוועד, בסרבם עקרונית לדון בהצעה, ואף מסרו למתנדבים שהם משוחררים מהתחייבותם.

מסתבר שהבריטים ראו בכל זאת את צעירי ארץ-ישראל כמקור בטוח לכוח-אדם, כי כבר מינו מפקד לגדוד. המתנדבים הוזמנו לאסיפה, אליה שיגר המפקד הבריטי גנרל ממטהו עם הקולונל והמג"ד המיועד, לויטננט-קולונל ג'ון פטרסון ואליהם נילוו מנהל מחנות הפליטים והרב של אלכסנדריה. נראה שהגנרל היטה את הכף בדבריו על "ברית" בין העם האנגלי והעם היהודי, וברומזו על המשך הברית "בפלסטינה משוחררת".

הנאספים נענו לנימת הדברים והחליטו להתנדב. היו בהם מפועלי העליה השניה מרוסיה, חניכי הגימנסיה "הרצליה" והסמינריון הירושלמי, פליטים מכל "שבטי" ישראל, אשכנזים וספרדים מהישוב הישן והחדש, ועמם גם מיהודי אלכסנדריה.

טרומפלדור נרתם להקים את הגדוד. ב- 1 באפריל נשבעו אמונים, ולמחרת החלו מתאמנים. לגדוד ניתן השם Zion Mule Corps, הרומז בשם ציון על הזהות היהודית-לאומית של אנשיו (התקשו לתרגם את שמו לעברית – ובתולדותינו נודע כ"גדוד נהגי הפרדות"). לאחר כשבועיים של אימונים הפליגו כ- 650 אנשי הגדוד ב- 17 באפריל 1915 לאי למנוס בים האגאי. עד ראשית שנת 1916, כאשר פינו הבריטים את חיל-המשלוח מגליפולי משם ניסו לכבוש את מעבר הדרדנלים שבתורכיה, עמד הגדוד במבחנים הקרביים והמוראליים של המערכה ובמשברי משמעת בשירותם הקשה. הפרשה תוארה בהרחבה, על גילויי הגבורה והחולשה של חיי מתנדבים בחזית רחוקה מהארץ, בפיקודם של קצינים בריטיים ובתלאות של אחזקת הפרדות והובלתן בשיירות-הספקה ליליות. טרומפלדור עצמו, הרוח החיה בגדוד, הציב זיכרון ספרותי לגליפולי בסיפור על בנימין ורטהיימר, מצעירי הישוב הישן, אשר במותו "הראה באומץ-לב את אהבתו לארץ-ישראל". בין המצטיינים בחזית היה ניסן (ניסל) רוזנברג, שלימים ראה בו טרומפלדור את ידידו ואת הטוב בחייליו, ואשר עמד בראש קבוצת ה"אלכסנדרונים" ששבו והתגייסו לגדוד העברי שהוקם בלונדון. חברו רפאל אבולעפיה נפצע בגליפולי, ובשובו לאלכסנדריה היה לאחד מנאמניו של אהרן אהרונסון בניל"י.

"לגדוד כזה לא אכנס"

כאשר התמסר טרומפלדור לארגון הגדוד ולאימון המזורז של טירוניו לשירות צבאי ולטיפול בפרדות, פנה לו ז'בוטינסקי עורף. כבר לאחר הפגישה הראשונה עם גנרל מכסוול, החליט: "אני לגדוד כזה לא אכנס". כעבור כמה ימים יצא לאירופה, ובבואו להיפרד מטרומפלדור, אמר לו: "אם יסכים המצביא מכסוול לייסד גדוד עברי אמיתי, גדוד חיילים אז אשוב. אם לא יסכים, אחפש מצביאים שיסכימו".

בן-צבי ובן-גוריון הגיעו לאלכסנדריה מיפו ב- 23 במרס, ויצאו לאמריקה ב- 21 באפריל. בן-צבי עוד פגש את ז'בוטינסקי, ושני המגורשים מהארץ הספיקו להביע בפני טרומפלדור את התנגדותם למעשהו.

מדוע התנגדו השלושה והקדימו לעזוב את אלכסנדריה, ומדוע נשאר טרומפלדור לבדו, אך איתן בעמדתו?

מכניסת הקיסרות העותמנית למלחמה, דגל ז'בוטינסקי בהקמת כוח לוחם מבין יהודי העולם, והעלה את סיסמת "הלגיון היהודי", שרצה להקימו כדוגמת הלגיון הפולני שהקים פילסודסקי, והלגיון הצ'כי שהוקם במרוצת במרוצת המלחמה. גם פנחס רוטנברג, שעשה באותו זמן באיטליה, הציע לוייצמן כבר במחצית נובמבר 1914 להקים צבא יהודי, כי "נוכל לקבלה (את ארץ-ישראל) – רק אם דם יהודי יישפך על שחרורה, יהודים ונשק בידם". לכן תבע מוייצמן לפעול לכך ש"הממשלה האנגלית תקרא למתנדבים יהודים למלחמה בתורכים בארץ-ישראל ולשיחרורה למען היהודים".

במרכז תפישה זאת עמד השירות הקרבי. דרכיהם של ז'בוטינסקי וטרומפלדור נפרדו מייד כשהוברר שגנרל מכסוול לא יקים גדוד חיילים לוחם, ולאו דוקא מפני הנסיבות שמנעו מסע לארץ-ישראל באותו זמן. בדיעבד הכיר ז'בוטינסקי בצדקתו של טרומפלדור, ותיק-המלחמה, שמיעט בהבדל בין "שירות הרובה" ו"שירות ההובלה", כי "כולם חיילים, בלי חיילי ההובלה אי-אפשר, ובסכנה ישתתפו עם הלוחמים". אולם משיקולים מדיניים ראה חיוניות בגדוד לוחם דווקא, וברוח זאת אמנם התמיד בפעולתו להקמת הגדודים. בן-גוריון ובן-צבי לא ראו את העיקר בחיילי הכידון והרובה, ובן-גוריון ראה את הגדוד האלכסנדרוני יוצא "להילחם בתורכים". אולם הוא ובן-צבי שללו את הגיוס בנימוק ש"בארץ יש רבבות יהודים, ודבר זה עלול להביא לידי חורבן הישוב". השנים היו מוכנים לסכן את הישוב בהתגייסות רק בתנאי שיתגייסו לכיבוש הארץ, אך נרתעו מייד בראותם שאין הבריטים אומרים לפתוח במערכה יבשתית בכיוון ארץ-ישראל.

בן-צבי ובן-גוריון ויתרו, איפוא, על רעיונם לפי שעה, והתנגדו למעשי טרומפלדור משיקול מדיני במהותו, שעיקרו: רק לארץ-ישראל. אם ז'בוטינסקי שלל גדוד שאינו קרבי, ושני אנשי הארץ דחוהו על שאינו נשלח ארצה, הלך טרומפלדור לדרכו מפני שבכל זאת נשא הגדוד את שם ציון, וכחייל – לעומת המדינאים – היה נכון לשרת בכל תפקיד ובכל מקום. בפני המתנדבים לא עמדה השאלה באילו תנאים להתגייס, אלא אם לעשות עכשיו, או לא לעשות כלל, וטרומפלדור בחר לעשות.

גדודים בלונדון ובאמריקה

על הראשוניות של גדוד נהגי הפרדות ועל החוט המשוך ממנו אל שלושת גדודי המתנדבים שקמו במלחמת-העולם הראשונה, הלונדוני, האמריקני והארץ-ישראלי שנשלחו אחר-כך לחזית ארץ-ישראל – מעידות קורותיהם של שלושת בני הפלוגתה לטרומפלדור באלכסנדריה. ז'בוטינסקי לא נח ולא שקט עד שקם הגדוד הלונדוני ב- 1917, בן-גוריון ובן-צבי עשו להקים את הגדוד האמריקני. כל השלושה הספיקו לשרת בארץ, וז'בוטינסקי הצטיין בקרב, בפקדו על הפלוגה הראשונה שצלחה את הירדן בספטמבר 1918.

מבין השלושה היה ז'בוטינסקי הראשון שהכיר בערכו של המעשה אשר התנגד לו. בצאתו מאלכסנדריה ניסה לפעול עם רוטנברג להקמת לגיון כרוחו, אך נתקל בכל מקום בהתנגדות מחוץ ומבית. באותו קיץ הגיע לקופנהגן, לכינוס הועד הפועל הציוני ושוב נתקל בגישה עוינת, עד כדי כך שהכינוס החליט לחייב כל ציוני להתנגד לתעמולת הלגיון. בימי שהותו בקופנהגן כתב מאמר על "הבטליון האלכסנדרוני", בו קבע שאין דבר בין הלגיון שבו מדובר ובין אותו גדוד, המשרת בעצם הימים ההם בחזית גליפולי. "לפני מעשה" צריך היה להתנגד לו, אבל כיוון שהדבר נעשה, "אין לכם ברירה אלא לסמוך עליו את ידיכם", כי יש מבקרים שאינם עושים דבר, אך שם בגליפולי יש "נוער שממלא את תפקידו תחת ברד של פגזים", ונפלו כבר אבידות. כן הדגיש את הערך המדיני של ההפגנה הלאומית, ושל "ההפגנה הציונית" מצד אנגליה, שעשתה את הפעולה לעיניהם של מנהיגי התנועה הלאומית הערבית במצרים. בסיכום: הצעירים מארץ-ישראל מצאו, כנראה, את "הדרך היחידה שבה יש תוחלת לעם ללא ארץ וללא שלטון, במסיבות הקיימות, להעלות את בעייתו על הזירה הבין-לאומית".

אכן, יש לראות את המשמעות המדינית של המעשה על רקע זמנו: בריטניה קיוותה להוציא את הקיסרות העותמנית מהמלחמה במהלומה אחת. להתגייס אז – באביב 1915 – משמע, להספיק עוד ללחום במלחמה לשיחרורה של ארץ-ישראל, לא ללכת, כי נדחו תנאיך – משמע, להחמיץ את שעת הכושר, בבחינת: אם לא עכשיו – אימתי? משמעות אותו "גדוד ציוני" ראשון עולה מתוך כך, שבין הגייסות התורכיים שתקפו את תעלת סואץ ושהגנו על הדרדנלים, רבים היו הערבים ששירתו בנאמנות את הסולטן. ניצני "המרד במדבר" לא הנצו – למרות מגעים דיפלומטיים עם חוסיין השריף ממכה, שנמשכו כבר מקיץ 1915 – אלא לאחר שנה, בקיץ 1916. בלי חובת ציות לכל ממשלה, ובאין הנהגה יהודית או ציונית מוסמכת, נהגו הצעירים מארץ-ישראל לפי צו המצפון והשעה, והקדימו את "המרד הערבי" שנקשר מלמעלה, ואשר לורנס שילם בעבורו בשקלי זהב עובר לסוחר. בגמר מלחמת-העולם חזר ז'בוטינסקי והבליט היבט זה ש"צעירי הישוב העברי בארץ-ישראל, למחרת צאתם מן הארץ התנדבו... בתור גדוד ציוני והיתנו תנאי שילכו להילחם אך ורק בתורכיה... והצעד גילה את הסוד – מלחמה בין תורכיה לציונות".

לאחר כשלון המערכה בדרדנלים פוזר גדוד נהגי הפרדות בקיץ 1916 על אף כל הנסיונות שעשו טרומפלדור וחבריו לקיימו ולשלבו בצבא הבריטי. אותה שעה נתקל ז'בוטינסקי בלונדון בהתנגדות מבפנים לתעמולתו "הלגיונרית" ובספקנות מבחוץ. במסעו זה היו המג"ד הבריטי פטרסון וטרומפלדור לבני-ברית, בתעמולת הגיוס, כהוכחה חיה שהיהודים ידעו לעמוד במבחני חזית. פטרסון הרשים בעצם נכונותו לצאת לחזית בראש גדוד יהודי. לא פחות מנאומי האישים השפיעה הופעת קבוצה של כמאה מותיקי הגדוד האלכסנדרוני, שחזרו והתנדבו שנית, ושוב יצאו בתביעה להישלח כגדוד רגלי לארץ-ישראל. הם היו נאמנים להכרתם ולדרכם, אף כי נבצר מטרומפלדור עצמו להצטרף כקצין לגדוד הלונדוני, והוא יצא לרוסיה לאחר מהפכת קרנסקי בראשית 1917.

ההשפעה על הצהרת בלפור

בפעולתו המדינית הממושכת של וייצמן בבריטניה, שהביאה לבסוף להכרזת בלפור, שימשו הגדודים העבריים אולי יסוד מוחשי עיקרי, אם לא יחידי, לקיומם של יהודים הרואים בארץ-ישראל את מולדתם, עד כדי נכונות ללחום עליה. בספרו על הכרזת בלפור מייחס ליאונרד שטיין חשיבות רבה לגיוס הגדוד הלונדוני בשבועות שקדמו לדיונים המכריעים בקבינט הבריטי, ומדגיש שהקשיים באיסוף מתגייסים-מתנדבים מבין יהודי וייטצ'פל העלו את הערך המיוחד שנודע לגרעין של נהגי הפרדות ולמפקדם.

כאשר החלו בן-גוריון ובן-צבי בתעמולת הגיוס לגדוד בארצות-הברית ובקנדה, פעלו מכוח שני מאורעות ששינו את מצב הרוחות: הכרזת בלפור מזה וכניסת אמריקה למלחמה מזה. הם ידעו שמשהו נעשה באנגליה, אך פעלו ללא כל קשרים עם אנשי לונדון, ולא הצליחו להשיג קשר אל ז'בוטינסקי. לעומת זאת, ידעו על התארגנות המתנדבים לגדוד עברי בארץ. אולי איחר בן-גוריון להכיר בערכו של הגדוד האלכסנדרוני מפני שלא ידע על הזיקה הישירה בינו והגדוד הלונדוני. עוד לאחר מלחמת-העולם החזיק בדעתו שהגדוד סיכן את הישוב בארץ, אולם לימים שינה דעתו, והודה שיוסף טרומפלדור אירגן את "הלגיון היהודי הראשון, שנלחם שכם אחד עם הבריטים בגליפולי", והציגו כמופת לתביעה ל"צבא יהודי" במלחמת-העולם השניה.

אליהו גולומב הצביע לאחר זמן על כך שהתגמשות הגדודים העבריים באה בדרך של "התחלות קטנות ובלתי מושלמות", אולם מן "ההתחלה המעטה" הגיע המפעל לגידול ולהתפתחות בתפקיד שמילאו מתנדבי גליפולי ביצירת הגדודים העברים. אכן, נגזר על התנדבות-המגן היהודית לשוב מדי פעם להתחלות מעטות ולחבלי גידול ממושכים. האירוניה של ההיסטוריה היהודית גרמה שבמלחמת-העולם השניה, כעשרים וחמש שנה אחרי הגדוד האלכסנדרוני, נאלצו מתנדבים מארץ-ישראל לפסוע שוב בדרך חתחתים ונפתולים – מגיוס חַפָּרים ליחידות מעורבות, ועד שהוקמה פלוגה יהודית ראשונה בחיל התובלה. מהתחלות אלה עוד ארכה הדרך לפלוגות בחיל הרגלים, לגדודים ולבסוף ל"חטיבה היהודית הלוחמת".

לעיון נוסף: טרומפלדור - ש. לסקוב; הגדודים העברים - י. עילם; אלכסנדריה 1915- א. אורן במערכות יולי 1976.

ביבליוגרפיה:
כותר: החיילים הראשונים
מחבר: אורן, אלחנן
תאריך: ינואר 1983 , גליון 1
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית